"האיש שניסה לעצור את השואה". פרק מספר חדש | ספרי עליית הגג



קטלוג הספרים
כותרים
מחברים
אבולוציה
אכסדרה
אנשים
ביוגרפיות
ביולוגיה
בריאות
ג'רונימו סטילטון
הארי פוטר
היסטוריה
יהדות
ילדים
כלכלה
מדע
מחזות
מנורת קריאה
מקור
מתח
מתמטיקה
נגד הרוח
נוער
ספורט
ספרות יפה
עיון
פוליטיקה
פילוסופיה
פילוסופיה ומדע
פיסיקה
פסיכולוגיה
צבא
קלסיקה
שואה
שירה
תורת המשחקים
תיבת פנדורין
תרגום
מועדון ספרי עליית הגג

הצטרפו לרשימת הדיוור של מועדון ספרי עליית הגג וקבלו עדכונים במייל

"פניו של ואניה בוקן, כפי שהוצא מתוך מרצדס 500 בחזית הווילה שלו באתונה השכם בבוקר ה־7 באוקטובר 2000, נמחקו בעשרים ותשעה קליעים שנורו משני כלי נשק חצי אוטומטיים."

מקמאפיה
חשוב לנו לדעת
facebook icon שלח חוות דעת
מאמרים
"האיש שניסה לעצור את השואה". פרק מספר חדש

"האיש שניסה לעצור את השואה". פרק מספר חדש


 

 

יאן קרסקי מתאר בספר חשוב ויוצא-דופן זה את פעילותו כלוחם ושליח בכיר במחתרת הפולנית. קרסקי, פולני קתולי הוא מגיבורי המאבק הפולני בנאצים, ומן הבודדים שראו לעצמם חובה לסייע בכל דרך גם לבני ארצם היהודים. פרק מהספר "יאן קרסקי - סיפורה של מדינה במחתרת" שנכתב בזמן המלחמה. 

 
 
 
 עצרתי בקְיֶילְצֶה רק למנוחה חטופה, ומיהרתי לצאת מן העיר בדרך לוורשה, שהצטיירה בעיני כמו הארץ המובטחת. הרגשתי דחף חסר מעצורים להמשיך, למהר לעיר הבירה כאילו היא נווה מפלט, כאילו שם ודאי אמצא סיבה חדשה לחיות, ואם לא נחמה וביטחון - לפחות מושג כלשהו מה עלי לעשות כעת.
 
השבוע השני של נובמבר 1939 קרב לסופו. אחד‑עשר שבועות חלפו מאז הלילה ההוא שבו נמסרה לי פיסת נייר אדומה, הדרכון שלי אל המלחמה. רק קצת יותר מחודשיים מאז התעוררתי לשאון הנורא של הפצצות הגרמניות הנופלות על אוֹשְוְויֶינצ'ים. הבנתי שהשבועות האלה עברו עלי בכך שספגתי מהלומה אחרי מהלומה. העולם שחייתי בו קרס. הייתי כמי שספינתו נטרפה בלב‑ים, ואחרי כל גל שמכה בו נשאר לו רק להתכונן לגל הבא. עד לאפיסת כוחות.
לא היתה יותר פולין. היא חדלה להתקיים. יחד איתה נעלם כל מה שהיה עד אז החיים שלי. לפתע התחלתי להבין את התגובות של שאר האנשים: של אותו נַגָד שהתאבד בטַרנוֹפּוֹל, כשהתברר לו שהעולם הוא רע ולחיים אין משמעות; של הבחור הצעיר שהשארתי מאחורי בקיילצה והחניק בדומייה את דמעותיו. הם הבינו לפנַי שפולין שלנו נחרבה. כשהתחוור להם המצב הם הגיבו ביתר יושר ואנושיות. הם היו כֵּנים עם עצמם. ואני, האם הייתי כֵּן עם עצמי כשהתעקשתי ללהג דברי הבאי על הצבא הפולני שממשיך להילחם אי‑שם בגבורה? האם באמת האמנתי בדברים שאמרתי, או שרק התרברבתי כדי להשתיק את החרדה שלי?
 
מדוע בפולין יש לתבוסה משמעות מיוחדת במינה? במה שונה פולין משאר הארצות? והאומה שלנו משאר האומות? נזכרתי בהרצאות ששמעתי באוניברסיטת יאן‑קָזימְיֶיש בלבוֹב, בשיחות עם אבי ועם אחי...
בליבם של הפולנים מפָעֵם רגש חזק ביותר של הקשר בין היחיד והאומה, והם למדו על בשרם שמפלה צבאית גוררת תוצאות הרות‑אסון לאומה כולה. מדינות אחרות שספגו מפלה צבאית - נכבשו, נאלצו לשלם פיצויי מלחמה או להגביל את היקף הצבא שלהן, לפעמים אפילו הגבולות שלהן השתנו. אבל כשהחייל הפולני ניגף בשדה הקרב, על האומה הפולנית כולה ריחף צל ההשמדה: שכניה בזזו אותה, חילקו את שטחה, וניסו לחסל את תרבותה ואת שפתה. לכן, בשבילנו, מלחמה היא מלחמה על הכל.[1]
האנשים הגיבו לאסון באופנים שונים. חלקם, מרגע שהבינו את השלכותיו, אימצו גישה של התגוננות מפני המציאות: הם הקיפו את עצמם ב"חומת מגן", לא הניחו לה לחדור אל הכרתם, וחיו להם בעולם אחר. אחרים, כשהכירו מהי משמעות תבוסתה של פולין, שקעו בדיכאון עד כדי התאבדות. גם הם, בדרכם, "ביטלו" את מה שקרה, אבל באופן אחר: הם לקחו את חייהם‑הם.
 
בעודי צועד בדרך הדפתי מעלי בכוונה את השאלות שלא חדלו להציק לי. סירבתי להשלים עם המחשבה שפולין, כמדינה, נמחקה לחלוטין וללא שיור. התעקשתי לדבוק במחשבה שבעלות‑הברית יביסו בקרוב את גרמניה, או יכריחו אותה לוותר על פולין. ידעתי שלא נותרה שום התנגדות פולנית פעילה, אבל סירבתי להשלים עם כך. חלק ממני המשיך להאמין, באופן לא‑רציונלי, שהודות לפעולות כלשהן פולין עוד חיה וקיימת בוורשה. לכן השתוקקתי כל‑כך להגיע לבירה.
בששת הימים שנמשכה הדרך שלי לשם לא בזבזתי אף רגע, כאילו נקבעה לי פגישה דחופה ואסור לי בשום פנים ואופן לאחר אליה. באזור קיילצה הדרכים היו שוממות, אבל ככל שהתרחקתי ממנה פגשתי עוד ועוד פליטים שמיהרו גם הם לוורשה; כשהגעתי לבסוף לדרך הראשית, היא היתה עמוסה עגלות ומכוניות וכמעט חסומה למעבר.
 
גברים ונשים מכל הגילים ומכל שכבות החברה חזרו הביתה, מי ברגל ומי בכל מיני כלי‑רכב שונים ומשונים. רובם היו מן הסתם תושבי ורשה, סוחרים, פועלים, רופאים, עורכי‑דין וכדומה. אחרים הגיעו מכפרים ועיירות שנחרבו בהפצצות. כמה מהם היו בבירור איכרים; הם הביאו איתם מעט חפצים שנבחרו באהבה מתוך רכושם הדל. נשים חיבקו בזרועותיהן ילדים וצעדו בצעד ישר ובוטח, כמהופנטות. היו כאלה שנשאו מיצרכים, אחרים הביאו בגדים, ואחד או שניים אפילו סחבו איתם רהיטים. אני זוכר שהבחנתי, בירכתי עגלה אחת, בבוהק המהגוני ובלובן הקלידים של פסנתר. היו גם כאלה שעזבו את ורשה בדרכם חזרה לכפר, ופילסו להם דרך בקושי רב נגד הזרם.
 
אלפי אנשים היו בדרכים; אנשים מכל סוג, כולל בחורים צעירים, בריאים למראה ושלמים לגמרי בגופם, שממש כמוני לא זכו להשתמש ברובים המצוחצחים והמיושנים שלהם. הפליטים כמעט לא התחברו אלה עם אלה; כולם היו יותר מדי טרודים בצרות הפרטיות שלהם בשביל להתעניין בצרות של השאר. כמעט לא נקשרו שיחות. כולם היו שקטים ונראו מותשים לגמרי.
מצאתי בקלות מקום בעגלות. רובן לא היו בשימוש זה שנים רבות, ונזקקו בלי הרף לתיקונים מאולתרים. הרתמות היו בלויות לגמרי, וכמעט כל הסוסים פצועים. לא חסרו לי הזדמנויות להשתמש בידע ובמיומנות שרכשתי, ובכל מקום התקבלתי בברכה. בתמורה לשירותַי קיבלתי לא רק מקום בעגלה, אלא לעיתים קרובות גם מחסה ללילה ומזון. מכל עבר ראיתי שטחים עצומים שהוחרבו ב"בְּליצקְריג". שום עיר, שום תחנת רכבת, לא יצאו בלי פגע מההפצצות. שלדים גרומים של בתים ומיבני ציבור הזדקרו מתוך עיי החורבות. שכונות שלמות היו מכוסות בגלי הריסות. ראיתי שלושה חורים פעורים במקום שכנראה עמדו בו שלוש בקתות, שהפצצות תלשו אותן מן האדמה בקלילות כאילו היו שלושה גזרים. בערים רבות, שבהן התושבים לא הספיקו לחפור קברים לפני שהגיעו הגרמנים, נחפרו קברי אחים. קבוצות של קרובי משפחה וחברים התגודדו סביבם, התפללו או הניחו פרחים.
 
בארבעים הקילומטרים האחרונים של המסע הרשיתי לעצמי את המותרות שבנסיעה ברכבת. הרווחתי קצת כסף בתיקון העגלות והרתמות, והייתי מאוד עייף. הרכבות היו במצב עגום ביותר. הגרמנים הפקיעו את כל הקטרים והקרונות המודרניים והעבירו אותם לגרמניה. אלה שנותרו היו שרידים מלפני המלחמה הקודמת. השמשות היו שבורות, הצבע מתקלף, הגלגלים חלודים והקרונות מתפרקים.
 
ברכבת ניגשתי לנוסע אחד או שניים וחקרתי אותם בזהירות מה המיסמכים שדורשים הגרמנים, איפה מוצבים שומרים, ומה הסיכויים להיעצר. סיפרו לי שהשומרים מוצבים בתחנות הראשיות, שדורשים את המיסמכים הרגילים, ושעוצרים את אלה שהניירות שלהם חשודים‑למראה או את מי שנושאים עליהם כמויות גדולות של מיצרכי מזון. הופתעתי לשמוע שעוצרים אנשים שמביאים מזון לערים הגדולות. אבל המידע היה מדויק. החלה מדיניות ההרעבה של הערים הפולניות.[2] אנשים נעצרו גם בלי קשר למיסמכים. היה מספיק להיראות צעיר וחסון כדי להישלח למחנה עבודה. ואם היה צריך תירוץ, הגרמנים לא התקשו למצוא אותו.
 
קיבלתי את המידע שרציתי, ולא אמרתי יותר שום דבר. הרגשתי שלאור התנאים החדשים, והעובדה שאני לא יודע כמעט שום דבר על החיים תחת השלטון הגרמני, מוטב שאמשוך כמה שפּחות תשומת‑לב. החלטתי לרדת מהרכבת בפרברים, כדי לא להיתקל בגרמנים שבתחנת הרכבת הראשית. רבים עשו כמוני. שמחתי להיווכח שכבר נפוצות שיטות לחמוק מעינם הפקוחה של הגרמנים.
ורשה היתה קריקטורה איומה של עצמה; ממדי האסון חרגו בהרבה ממה ששיערתי. הכרך השוקק נעלם ואיננו. ההוד וההדר, התיאטראות, בתי הקפה, הפרחים, עיר הבירה העליזה, ההומה, המוכרת - כולם נגוזו כלא‑היו.
עברתי ברחובות מכוסים שברי לבנים והריסות. אבני הרחוב היו שחורות ומלוכלכות. התושבים היו חסרי‑כוח, סירבו להתנחם. בשביל המתים שאי‑אפשר היה להעביר לבית הקברות נחפרו קברים מאולתרים בכל מקום אפשרי: בחורשות, בגנים הציבוריים, אפילו ברחובות.
 
בפינת שדרות מַרְשַלְקוֹבסקה ויֶרוֹזַלֶמְסקה, בלב‑ליבה של ורשה וליד תחנת הרכבת המרכזית, נעקרו אבני הרחוב ונחפר קבר אחים ענקי לחיילים האלמונים. הוא היה מכוסה פרחים ומוקף נרות דולקים. המוני מתאבלים כרעו ברך והתפללו. כעבור זמן נודע לי שמשמרת התפילה הזאת לא פסקה אפילו לרגע אחד מאז נקברו החיילים, שלושה חודשים קודם לכן.
בשבועות הבאים המשכתי לראות אנשים בוכים לצד הקבר, מעלות השחר ועד רדת העוצר. בהדרגה התחילו הטקסים להיות לא רק ביטוי של כבוד למתים, אלא גם מפגן של התנגדות פוליטית. בדצמבר הבין מוֹזֶר, הגַאוּלַייטֶר הנאצי של ורשה,[3] את המשמעות שקיבל קבר האחים והורה להוציא ממנו את הגופות ולהעביר אותן לבית הקברות. אבל אפילו לאחר המעשה הזה, הוורשאים המשיכו לכרוע ברך בצומת הרחובות והנרות המשיכו לבעור, כאילו המקום קוּדש בנוכחוּת ששום דבר אינו יכול לסלק אותה, גם לא אתי החפירה של החיילים הנאצים.
 
התייחדתי רגע עם זכר המתים ליד הקבר, ואחר‑כך פניתי ללכת לדירה של אחותי, ברובע פְּראגָה.[4] תמיד אהבתי מאוד את המרץ שלה, את טוב‑ליבּה ואת שמחת החיים שלה. בימים עברו נהגתי לבקר אותה לעיתים קרובות, והייתי ביחסים מצוינים עם בעלה, מהנדס בן שלושים ושמונה. קיוויתי בכל מאודי שלא אירע להם כל רע, ושלפחות שם אצליח לשוב ולמצוא משהו מחיי הקודמים שלא נפגם.
 
הבניין שבו היא גרה היה שלם יחסית. רגע לפני שנכנסתי רציתי לשפר את המראֶה שלי, ובאופן אוטומטי הושטתי יד לתקן את העניבה שלא היתה שם. מיששתי את הזקן המטונף שלי, בן כמה השבועות; הסחבות שלבשתי היו תלויות על גופי המלוכלך, ולפתע התמלאתי חשש ומבוכה. הבניין היה דומם וחסר‑חיים. פתחתי מהר את שאר הדלתות, וגירשתי מהראש את המחשבות המטרידות. זה הרי הבית של אחותי, חזרתי הביתה. נקשתי בביטחון על הדלת וחיכיתי. שום תשובה. נקשתי שוב, קצת יותר חזק.
 
"מי שם?" השאלה נשאלה בקול שהיה דומה לקול של אחותי, אבל עמום ולא נמרץ כפי שציפיתי. חששתי לנהוג בחוסר זהירות ולצעוק את שמי, ונקשתי יותר בשקט. שמעתי צעדים איטיים מתקרבים, הדלת נפתחה וראיתי מולי את אחותי, אוחזת בידית הדלת. רציתי לנשק או לחבק אותה, אבל משהו במראה פניה עצר בעדי.
"זה אני, יאן", אמרתי, אף‑על‑פי שהייתי בטוח שהיא מזהה. "את לא מזהה אותי?"
"אני מזהה. תיכנס".
 
נכנסתי אחריה לחדר, המום וכואב מן היחס שלה אלי. העפתי מבט מהיר על פְּנים הדירה. היא נראתה כמו תמיד. לא היה איש חוץ משנינו. ניסיתי לשער מה הסיבה לקבלת הפנים הצוננת שלה. הפנים של אחותי היה חתומות, וכאילו הזדקנו; השמלה שלה היתה פשוטה אבל במצב טוב. היא לא אמרה לי שום דבר, לא הפגינה בדרך כלשהי שהביקור שלי גורם לה שמחה או מורת‑רוח.
 
"ברחתי מהגרמנים לפני שבוע", אמרתי כדי לפתוח בשיחה ולדרבן אותה לענות. "יצאנו ממחנה המעבר בראדוֹם והיינו בדרך למחנה עבודה. קפצתי מהרכבת בקְיֶילְצֶה. לקח לי שבוע להגיע לוורשה, ובאתי ישר אלייך".
היא הקשיבה למה שאמרתי בחוסר עניין, בפנים מוסבות. היא עמדה זקופה ונוקשה, כאילו רק מאמץ בלתי‑פוסק של הרצון מושך אותה לאחור ומונע ממנה ליפול ולהתעלף. החיוּת שהיתה המאפיין הבולט ביותר שלה, נטייתה להגיב בן‑רגע על כל מילה שנאמרה, על כל תנועה, נעלמו ללא זכר. היא נראתה לי לגמרי מנוכרת. האם המבט הכבוי שלה מרוכז באיזה חפץ שנמצא בצד השני של החדר, לימיני או מאחורי? הסתובבתי, כמעט בחוסר נימוס, וראיתי על שולחן הכתיבה, שעוּנה אל הקיר, תמונה גדולה של בעלה, שצולמה עשר שנים קודם לכן. הפנים היו צעירות, יפות, מוארות בחיוך רחב ושמח. היא בהתה בה ובכלל לא שמה לב שהסתובבתי.
 
"מה קרה?" שאלתי בקוצר‑רוח. "מה לא בסדר? איפה אלכסנדר?"
"הוא מת. עצרו אותו לפני שלושה שבועות, חקרו ועינו אותו, ובסוף ירו בו".
קולה היה שקט. היגון כמו הקהה את רגשותיה, והיא לא היתה מסוגלת יותר להפגין צער או כאב. היא המשיכה לבהות בתצלום כמהופנטת. הבנתי שהיא סיפרה לי את הפרטים האלה כדי שלא אשאל שאלות נוספות. עצרתי את עצמי מלשאול, ונשארתי לעמוד שותק ואובד‑עצות. כל מילה שהייתי אומר, ואפילו כל מחווה שהייתי עושה, היו עלולות להיות שלא במקומן. היא רצתה להימנע בכל מחיר מכל סוג של התרגשות נוספת.
לבסוף דיברה, עדיין בלי להסיר את מבטה מהתצלום: "אסור לך להישאר כאן הרבה זמן. זה מסוכן מדי. הגסטאפו עלולים לבוא; יכול להיות שהם מחפשים אותך. אני מפחדת מהם".
קמתי ללכת. בפעם הראשונה היא הפנתה את הראש והסתכלה עלי; כאילו הבחינה בתשישות שלי, בבוץ, בסחבות, בחיוורון של פני... ההבעה שלה לא השתנתה. עיניה חזרו לנוח על התצלום.
"אתה יכול לישון כאן הלילה, מחר בבוקר קח כמה מהבגדים שלו ולך".
 
אחרי שאמרה זאת התכנסה לגמרי בתוך עצמה, ולא התייחסה יותר לקיומי. הרגשתי כאורח לא‑קרוא. בשקט, על קצות הבהונות, יצאתי מהסלון ועברתי בדירה המוכרת לי היטב. היא כמעט לא השתנתה. בלי עזרה, מן הסתם, היא הצליחה עדיין לשמור עליה נקייה ומסודרת. עד אותו רגע לא שמתי לב כמה קר בדירה. נראה שפחמים להסקה נדירים בוורשה. המזווה היה ריק לחלוטין. ודאי אין לה לא הכוח ולא הרצון לצאת ולקנות מיצרכי מזון. בחדר האמבטיה מצאתי חתיכה של סבון זול, והתרחצתי כמיטב יכולתי במים הקרים. כשסיימתי, ניגשתי למבואה והסתכלתי מבעד לדלת הפתוחה אל הסלון: אחותי ישבה באותה תנוחה נוקשה, חיוורת ודוממת. הרגשתי כאילו היא זרה לי לחלוטין, לא היתה לי שום דרך לחדור את מעטה הצער שלה.
 
חציתי את הפרוזדור אל חדר העבודה של בעלה. הוא לא השתנה: אותה ספת עור, אותם ספרים מדעיים, אותם כתבי‑עת. הוצאתי מאחד הארונות שמיכה, התפשטתי בזהירות והנחתי את הבגדים על כיסא. רגע התנועעתי בחוסר‑נחת על הספה, ואחר‑כך שקעתי בשינה עמוקה.
 
כשהתעוררתי השעה היתה כמעט שתים‑עשרה בצהריים. האור היה אפור, וטיפות גשם זעירות זלגו על החלון. גופי היה כבד משינה, והרגשתי עדיין מאוד עייף אבל גם מודע לכך שישנתי יותר ממה שהתכוונתי. הכרחתי את עצמי לצאת מהמיטה, ובחרתי מן הארון חליפה בצבע לא בולט. מצאתי בחדר העבודה גם חולצה ועניבה. אחרי שהתלבשתי חציתי את הפרוזדור. דלת הסלון היתה סגורה. פתחתי אותה והסתכלתי בהיסוס פנימה. אחותי ניגבה אבק מהרהיטים, מעלה ומורידה את היד בתנועה לאה ושיטתית. כששמעה את הדלת נפתחת, הפסיקה לרגע והסתובבה אלי לאיטה, כאילו ציפתה לי. פניה הוארו להרף‑עין כשזיהתה את הבגדים שלבשתי. "תצטרך לעזוב בקרוב", אמרה בלי הקדמות.
 
 
שוב הפנתה את מבטה הצידה, מסרבת להכיר עד תום בנוכחותי, מגוננת על יגונה מפני כל פלישה. "מה אתה צריך?"
"כלום", אמרתי ונדתי בראש. "אני יכול לעשות משהו בשבילך, לילי? אפשר לעזור לך במשהו?"
היא לא ענתה. היה נדמה שבכלל לא שמעה. פעם שום דבר לא היה חומק מאוזניה; עכשיו היא סיגלה לה יכולת להדוף כל מה שלא נגע לרגש האחד והיחיד שרדף אותה.
"כדאי שתתגלח", אמרה בשקט. "אחר‑כך אתן לך קצת כסף".
כשסיימתי חזרתי לסלון. היא ישבה באותה הכורסה כמו בליל אמש, מול התצלום. כשנכנסתי, היא קמה, ניגשה לשולחן הכתיבה, והוציאה מאחת המגירות שלוש טבעות, שעון זהב וכמה שטרות. היא התקרבה אלי ושמה לי אותם ביד. "אני לא צריכה אותם", אמרה. "קח".
הכנסתי אותם לכיס. רציתי להודות לה, אבל לא מצאתי את המילים. היא קמה אל דלת הכניסה, והלכתי אחריה בתחושת מבוכה ומועקה. היא פתחה את הדלת, העיפה מבט אל המסדרון לראות שאין שם מישהו חשוד. הנחתי לה יד על הכתף, הבטתי עמוק לתוך עיניה וחזרתי ושאלתי: "אין שום דבר שאני אוכל לעשות בשבילך?"
 
בפעם הראשונה היא הסתכלה לי ישר בעיניים, במבט מכמיר‑לב. היא הושיטה את היד בשתיקה אל ידית הדלת.
כשיצאתי, הגשם פסק; השמים היו מעוננים וקודרים, הרחוב כמעט שומם. במדרכה שממול נחפזה אישה אפורת‑שיער, מאמצת אל חיקה חבילה כלשהי; שני ילדים, ילדה וילד, ישבו קצת יותר רחוק מתחת לגגון הכניסה של בית. הבגדים שלהם היו קרועים ובלויים, ופניהם החיוורות נראו זקנות ורציניות. בלי סיבה, או אולי בשביל לחמוק מן המבט של הילדים, הסתובבתי והתחלתי לצעוד בכיוון ההפוך, מהר ובאקראי.
כעבור חצי שעה עצרתי בצומת וניסיתי לכוון את צעדי. זה היה מקום שנהגתי לעבור בו לעיתים קרובות, אבל הוא נפגע כל‑כך בהפצצות שהתקשיתי לזהות אותו. בקירבת מקום גר ידיד אחד שלי, שלא גויס בגלל בריאות לקויה. בימי תמורות שכאלה, קשה היה להאמין שהוא גר עדיין באותה הכתובת. ובכל זאת החלטתי לנסות.
 
 
1)  קרסקי מתייחס כאן בעיקר לטראומה שהותיר בזיכרון הקולקטיבי הפולני הכישלון של מרד קוֹשְצ'וּשקוֹ ב1794. בעקבות התבוסה התרחשה החלוקה השלישית של פולין, שבעקבותיה חדלה פולין להתקיים כמדינה עד לאחר מלחמת העולם הראשונה.
2) קצבת המזון שהנהיגו הגרמנים בפולין היתה החמורה ביותר בהשוואה לשאר המדינות שכבשו. בתוך פולין הכבושה (ה"גֶנֶרַלגוּבֶרְנֶמַן"), ורשה קיבלה את הקצבת הקלוריות הנמוכה ביותר. היהודים קיבלו כמובן פנקסי קיצוב מיוחדים ומזון מועט עוד יותר.
3)  מדובר למעשה באֶסאֶסגרוּפֶּנפיהרר פּאוּל מוֹדֶר, מפקד האֶסאֶס והמשטרה באזור ורשה.
4) אחותו של קרסקי היא לַאוּרָה בּיאלוֹבְּזֶ'סקה. היא שרדה את המלחמה. רובע פּראגָה הוא רובע גדול שמשתרע מעברו השני, המזרחי, של נהר הוויסלה.