ז'יל וז'ים. לכבוד ה 14 ביולי, יום הבסטיליה | ספרי עליית הגג



קטלוג הספרים
כותרים
מחברים
אבולוציה
אכסדרה
אנשים
ביוגרפיות
ביולוגיה
בריאות
ג'רונימו סטילטון
הארי פוטר
היסטוריה
יהדות
ילדים
כלכלה
מדע
מחזות
מנורת קריאה
מקור
מתח
מתמטיקה
נגד הרוח
נוער
ספורט
ספרות יפה
עיון
פוליטיקה
פילוסופיה
פילוסופיה ומדע
פיסיקה
פסיכולוגיה
צבא
קלסיקה
שואה
שירה
תורת המשחקים
תיבת פנדורין
תרגום
מועדון ספרי עליית הגג

הצטרפו לרשימת הדיוור של מועדון ספרי עליית הגג וקבלו עדכונים במייל

"פניו של ואניה בוקן, כפי שהוצא מתוך מרצדס 500 בחזית הווילה שלו באתונה השכם בבוקר ה־7 באוקטובר 2000, נמחקו בעשרים ותשעה קליעים שנורו משני כלי נשק חצי אוטומטיים."

מקמאפיה
חשוב לנו לדעת
facebook icon שלח חוות דעת
מאמרים
ז'יל וז'ים. לכבוד ה 14 ביולי, יום הבסטיליה

ז'יל וז'ים. לכבוד ה 14 ביולי, יום הבסטיליה


ז'יל וז'ים מאת אנרי פייר רושה. 

 

היתה זו שנת 1907.

ז'יל, נמוך ושמנמן, זר בפריז, ביקש מז'ים, הגבוה והכחוש, שאותו הכיר בקושי, שיכניס אותו לנשף ה"קַאט זַאר", וז'ים השיג לו כרטיס ולקח אותו אל חנות התלבושות. כשחיפש ז'יל בנחת בין הבדים ובחר לו תלבושת פשוטה של עבד, נולדה חברותו של ז'ים לז'יל. היא העמיקה בשעת הנשף, שבו היה ז'יל שלֵו, ועיניו פעורות בפליאה, שופעות רוך והומור.

למחרת היתה השיחה האמיתית הראשונה שלהם. לז'יל לא היתה אישה בחייו הפריזאיים, והוא רצה אחת. לז'ים היו אחדוֹת. הוא הכיר לו מוזיקאית צעירה. ההתחלה נראתה מבטיחה. שבוע היה ז'יל מאוהב קצת, וגם היא. אחר‑כך הגיע ז'יל למסקנה שהיא שכלתנית מדי, והיא חשבה שהוא אירוני ושאנן.

ז'יל וז'ים התראו בכל יום. הם לימדו זה את זה, עד שעה מאוחרת בלילה, את השפות והספרויות שלהם. הם הראו זה לזה את השירים שכתבו, ותירגמו אותם יחד. הם שוחחו בניחותא ונוכחו לדעת שמעודם לא היה להם מאזין כה קשוב. עד מהרה החלו באי‑הבר הקבועים לייחס להם, מאחורי הגב, מידות סוטות.

ז'ים הציג את ז'יל בבתי הקפה הספרותיים שידועי‑שם נהגו להסתודד בהם. לשמחתו של ז'ים, זכה ז'יל להערכתם. לז'ים היתה ידידה, באחד מאותם בתי קפה, אישה יפה, נמוכה ונטולת גינונים, שעלתה על כל המשוררים ביכולת להישאר ערה ב"הַאל" עד שש בבוקר. מפעם לפעם היתה מפזרת, מגבוה, את חסדיה החטופים, ותמיד ובכל מצב ידעה לשמור על חירות פורקת עול ולהפגין שנינות קולעת ומחשבה מהירה. פעמים אחדות הם יצאו לבלות בשלושה. היא הביכה את ז'יל, שהיה בעיניה נחמד, אבל גולם. ז'יל חשב שהיא יוצאת מן הכלל, אבל מפחידה. היא הכירה לז'יל חבֵרה, בחורה תמימה מאוד, אבל ז'יל חשב שהיא תמימה מאוד.

ז'ים לא יכול אם כן לעשות דבר בשביל ז'יל. הוא עודד אותו להמשיך בחיפושים לבדו. ז'יל, אולי מוטרד בשל הצרפתית הלא מושלמת שבפיו, נכשל שוב ושוב. אמר ז'ים לז'יל: זו לא שאלה של שפה.

והוא הציג בפניו את העקרונות שלו.

"זה כאילו היית רוצה להשאיל לי את הנעליים או את כפפות האגרוף שלך," אמר ז'יל. "כל זה פשוט גדול עלי."

בניגוד לעצתו של ז'ים, ז'יל בא במגע עם מקצועניות, אבל לא מצא בכך סיפוק.

הם שבו והשתקעו בתרגומים ובשיחות שלהם.

 

ז'ים במינכן

בנסיבות האלה הגיעה לפריז ממרכז אירופה, לבקר את בנה, אמו של ז'יל, אישה בגיל מתקדם, אך עדיין נמרצת. ז'יל היה בצרות. היא בדקה את הלבנים שלו וּוידאה שלא חסר לו שום כפתור. היא לקחה את ז'יל וז'ים למסעדות הטובות ביותר, אבל עמדה על כך שיבואו במעילים ארוכים ובצילינדרים. זה היה מאמץ גדול בשביל ז'יל. - ונסעה.

ערב גשום אחד, כעבור שלושה חודשים, הכין ז'יל לשניהם ארוחת ערב מאולתרת בדירת שני החדרים המרוהטת שלו. ז'ים פתח באקראי את תנור החרסינה ומצא בתוכו את מגבעת הצילינדר של ז'יל, כמו שהיא, מכוסה שכבת פיח דקה. ז'יל אמר בשביעות רצון: "כאן היא לא מפריעה לי. והפיח מסוכך עליה." ז'ים ענה: "אני לא אמא שלך, ז'יל."

הם היו אוכלים בבּיסְטְרוֹ קטנים. ההוצאה העיקרית שלהם היתה על סיגרים. בוחרים היו זה לזה את הטובים ביותר. לעיתים קרובות פקדו את "קוֹנְסֶר מַאיוֹל" ואת "גֶטֶה‑מוֹנְפַּרנאס", שם הופיעה באותו זמן הפנטומימאית קוֹלֶט.

ז'יל שוחח ארוכות עם ז'ים על ארצו ועל העלמוֹת בה. הוא אהב אחת מהן, לוסי, אבל כשביקש את ידה היא סירבה. לכן נסע לפריז. עכשיו, אחרי שישה חודשים, הוא עומד לראות אותה שוב.

"ישנה עוד אחת," אמר ז'יל: "גרטרוד, עם חיים מתירניים וילד יפה. היא מבינה אותי, ולא לוקחת אותי ברצינות. הנה היא."

וז'יל שלף מארנקו תצלום של גרטרוד: שרועה בעירום על החוף, מכותרת בגל קטן הגואה מן הים, ובנה בן השנה יושב עירום על עכוזיה אל מול הים הפתוח, כעל טירה מבוצרת, אֶרוֹס.

"ויש עוד מישהי, לינָה, שהייתי מסוגל להתאהב בה אלמלא אהבתי את לוסי. הנה, כך היא נראית." ועל שולחן השיש העגול הוא שירטט דיוקן אישה במשיכות עיפרון קצרות ואיטיות.

תוך כדי דיבור התבונן ז'ים בפני האישה, ואז אמר לז'יל: "אני בא איתך." "לראות אותן?" "כן." "בְּראבוֹ!" אמר ז'יל.

ז'ים רצה לקנות את השולחן, אבל הבעלים היה מוכן למכור לו אותו רק עם כל שנים‑עשר השולחנות שבמקום.

 

 

שלוש היפות

כדי להכין הכול, נסע ז'יל למינכן, שם בילה בעבר שנתיים במחיצת שלוש הנשים האלה, שמונה ימים לפני ז'ים.

הוא שכר לז'ים שני חדרים גדולים בבית של אנשים הגונים, והודיע על בואו לשלוש חברותיו. הוא תיאר אותו לכל אחת מהן באופן כל‑כך שונה, עד שהתבלבלו לגמרי כשבאו לחלוק רשמים זו עם זו.

ז'יל הציג את ז'ים, מייד אחרי שהגיע, ללינה, שכבר הכירה את סיפור השולחן.

להפתעתו של ז'יל, עוד לפני שסיימו את העוגות שהוגשו עם התה, הסכימו ז'ים ולינה, ילדונת יפה וזדונית, בנקודות הבאות:

א)         ז'ים לא דומה במיוחד לתיאור שקיבלה לינה מז'יל.

ב)         לינה לא דומה בכלל לציור השולחן העגול.

ג)          טוב ונעים להם יחד, אבל כדי לחסוך זמן לז'יל ולהם, הרי הם מצהירים בזאת במשותף כי האהבה ממבט ראשון, שהם פיללו לה, לא תִקְרֶה.

"כמה אני מקנא בתגובות המהירות והבהירות שלכם..." אמר ז'יל.

את לוסי ואת גרטרוד חשף ז'יל לפני ז'ים בעת ובעונה אחת, בארוחת ערב, בבר המודרני ביותר בעיר.

הן הופיעו, אחרי שהשילו מעליהן את מעילי הערב, שונות כליל זו מזו, והתיישבו אל שולחן עץ בהיר, שתכף נפרשה עליו מפה והונחו עליו כוסות משונות.

חיוך מבויש ומאושר ריפרף על שפתיו של ז'יל כשסיפר לשלושת האחרים עד כמה הם קרובים לליבו.

נינוחות נטולת עכבות שרתה עליהם.

"איך אתה מצליח, ז'יל," חשב ז'ים בקול, "לקרב אליך שתי נשים כל‑כך שונות זו מזו וכל‑כך..."

הוא לא גמר את המשפט. השתיקה היא שהגתה בשמו את המלה יפות. הן שמעו אותה.

ז'יל הסמיק מעונג. הוא התכונן להשיב. גרטרוד עצרה אותו בהינף יד ואמרה:

"ז'יל הוא איש סודנו, הבמאי שלנו. הוא ניחן בדמיון פורה, בסבלנות של מלאך. הוא משלב אותנו ברומנים שלו. הוא מנחם אותנו, מתגרה בנו. הוא מחזר אחרינו. הוא לא בא אלינו בדרישות. הוא שוכח רק דבר אחד: את עצמו."

"אילו שבחים נאים!" אמר ז'ים.

"לכן אנחנו באות כשהוא קורא לנו," אמרה לוסי, וזקפה קלות את ראשה.

ז'יל סיפר, בדרכו המשעשעת, על הכישלון עם לינה, שכבר שמעו עליו מלינה בטלפון.

"בוודאי," אמרה גרטרוד, "לינה ומֶסְיֶה ז'ים, זה לא הולך. לינה ילדה מפונקת, וזה לא הטעם של מסיה ז'ים."

"מה הטעם שלו?" שאל ז'יל.

"את זה עוד נראה," אמרה לוסי בהבעה חתומה.

צליל קולה העמוק שוב הרשים את ז'ים. הוא חש מבוכה כלשהי כשישב בין שתי הנשים האלה, ורצה להסתכל כל הזמן בכל אחת מהן.

זה החל כמו חלום.

עד מהרה הציע ז'יל, בתוקף סמכותו כמארגן הערב, לבטל אחת ולתמיד את השימוש במסיה ובמדאם תוך כדי הרמת כוסית לחיי האחווה, עם היין החביב עליו, וכי במקום המחווה המסורתית והמופגנת מדי של שילוב הזרועות, רגלי השותים ייגעו זו בזו מתחת לשולחן: וכך עשו. ז'יל, שנסחף בשמחה, מיהר למשוך את שלו.

רגליו של ז'ים נשארו צמודות לזמן מה לרגליה של כל אחת מן השתיים. הראשונה שהסיטה את רגלה בעדינות היתה לוסי.

היה לה יופי גוֹתי, עם גולגולת מוארכת. היא מעולם לא נחפזה בדבר, ואילצה את האחרים להכיר, כפי שהכירה היא, בערכו המלא של כל רגע. אפה, פיה, הסנטר, המצח, היו גאוות חבל‑הארץ שאת תפקידו גילמה בילדותה באיזו חגיגה דתית. כבת למשפחה מן הבורגנות הגבוהה, היא למדה ציור.

 

גרטרוד היתה בת שלושים, עם יופי יווני קלסי, ספורטאית מלידה. היא זכתה, בלי אימונים, בתחרויות סקי, והיתה קופצת מהחשמלית תוך כדי נסיעה, עוצרת על עומדה בלי מאמץ. היא עוררה חשק להכיר את שריריה. בנה בן הארבע גדל בלי אב. היא לא האמינה באבות. היא התפרנסה מאמנות האיור וידעה עליות ומורדות. האצולה שממנה באה נידתה אותה, אבל האמנים רחשו לה כבוד וחיבה.

הערב קלח כנהר פתלתל. כל ישותם אמרה שיר, הניצוצות החלו לפזז. היה להם זאת במשותף: אדישות יחסית לכסף, והכרה בהיותם כלי משחק בידיו של אלוהים - שגרטרוד העדיפה לכנות אותו "השטן".

ז'יל היה איש שיחה בלתי רגיל. אבל בסביבות שתיים לפנות בוקר היה נעשה קצת בקי מדי בנפשות ובמצבים, וניסה לאזן זאת בהלצות מפולפלות. האם רצה לתת ביטוי פומבי לדברים שלא העז לבטא ביחידות? הוא היתל מעט בשתי חברותיו, בעצמו וכמעט גם בז'ים. האם לא הוא שהכניס אותם אל גן העדן שבשעריו הוא עצמו לא יבוא מן הסתם? האם ליבו ניבא לו זאת? אל המנון השמחה וההוקרה שלו השתרבבו עתה נעיצות ציפורניים קטנות, שנהיו קשות מנשוא כשהחל לחלק עצות מפורטות לבורא עולם כיצד לעצב מחדש את מעשה הבריאה.

דבר אחד הלך והתחוור. ז'יל היה חבר נפלא, אבל מאהב או בעל חסר חוט שדרה. פעם נוספת התגנב החשד הזה לליבו, והוא ניסה לכסות אותו מעצמו ברוב מלל.

"ז'יל הורס לעצמו את הערב, כמו תמיד," אמרה גרטרוד בצער כשלרגע קם ממקומו ורץ אחרי מוכרת הסיגריות. לוסי הנידה את ראשה בסלחנות.

רבע השעה האחרונה חלפה לה עם פטפוטי הסרק של ז'יל. הוא לא הניח לאיש מלבדו לפצות פה, והמשיך בעקשנות בניסיונותיו הכושלים להרשים. שלושת חבריו סבלו בשבילו, והתעורר בהם הרצון לשוב ולהיפגש בלעדיו.

ז'ים עוד טרם הכיר את פניו אלה של ז'יל, אם כי, במבט לאחור, יכול היה לגלות רמזים להם כבר בשיחותיהם, כאשר בינם לבין עצמם, ללא הנוכחות הממשית של היופי, היה ז'יל נסחף במליצות.

 

אחרי שליוו את גרטרוד ואת לוסי לבתיהן, המשיכו ז'יל וז'ים לטייל בגן גדול. השחר הפציע. ז'יל נרגע.

"איזה לילה מהמם!" אמר ז'ים. "איזה זֵר נועז יוצרים שני הפרחים האלה, כל‑כך שונים זה מזה. אהבה קדושה, אהבת חולין!... איני רוצה לשוב ולפגוש אותן יחד..."

"אני מבין אותך," אמר ז'יל. "מי מהן הרשימה אותך יותר?"

"אני עדיין נפעם," אמר ז'ים. "איני נחפז לברר. ומה איתך, ז'יל?"

"ביקשתי את ידה של לוסי, ואעשה זאת שוב. גרטרוד ניחמה אותי אחרי שלוסי סירבה לי. לקחתי אותה ואת בנה לחוף באיטליה. היא העניקה לי את גופה, אבל לא את אהבתה. דע לך, ז'ים, כשפגשתי את לוסי נתקפתי פחד. לא רציתי להיסחף באהבה הזאת. אבל כשטיילנו בהרים נפצעה לוסי ברגל והניחה לי לטפל בה, לחבוש אותה ולהחליף לה את התחבושות. קיוויתי שהיא לא תחלים לעולם."

"אני מכיר את היד שלה," אמר ז'ים.

"אני עצמי לא החלמתי," אמר ז'יל. "אחרי שהבריאה, אזרתי אומץ והצעתי לה נישואים. היא אמרה: לא, אבל בעדינות כזאת, שאני עדיין מקווה."

 

מצרפתית: מנחם כרמי