אביעד קליינברג והעניין שלו בבורא שמים | ספרי עליית הגג



קטלוג הספרים
כותרים
מחברים
אבולוציה
אכסדרה
אנשים
ביוגרפיות
ביולוגיה
בריאות
ג'רונימו סטילטון
הארי פוטר
היסטוריה
יהדות
ילדים
כלכלה
מדע
מחזות
מנורת קריאה
מקור
מתח
מתמטיקה
נגד הרוח
נוער
ספורט
ספרות יפה
עיון
פוליטיקה
פילוסופיה
פילוסופיה ומדע
פיסיקה
פסיכולוגיה
צבא
קלסיקה
שואה
שירה
תורת המשחקים
תיבת פנדורין
תרגום
מועדון ספרי עליית הגג

הצטרפו לרשימת הדיוור של מועדון ספרי עליית הגג וקבלו עדכונים במייל

"מדובר כאן במולקולות, בהתרבות ובפעולת האבולוציה. מדובר גם בדרך שבה פועלים הביולוגים, בדרך שבה הם בוחנים את היפה ואת האמיתי, את הטוב ואת הרע."

על זבובים, עכברים ואנשים
חשוב לנו לדעת
facebook icon שלח חוות דעת
מאמרים
אביעד קליינברג והעניין שלו בבורא שמים

אביעד קליינברג והעניין שלו בבורא שמים


 

העניין שלי בבורא שמיים וארץ לא הגיע מהבית. בבית הוריי לא דיברו עליו. לכל היותר משכו כתף. שניהם הגיעו מבתים דתיים, מי יותר ומי פחות. "המלחמה" (אצלנו בבית מעולם לא קראו לה "השואה"; המונח "שואה" הגיע אליהם ממני, מבית הספר; הם לא אהבו אותו) גמרה אצלם את המחויבות לברית ההיא שביננו לבינו. לא היו הטחות כלפי שמיים. הטחות מעידות על אמונה. הוריי לא האמינו. הם לא חשו צורך להסביר למה. צריך להיות פתי מאמין לכל דבר, כדי לחשוב שהרצח המחריד של משפחותיהם ותרבותם ועולמם היה עוד מהלך מוזר ומעוות במיוחד בדיאלוג ביננו לבין הקב"ה, עוד ניסיון שלו להעביר לנו איזה מסר. הוריי לא היו פתיים. הם לא האמינו. מן הדת לא נותר אפוא הרבה אצלנו בבית. היינו בית יהודי חילוני, נטול אידיאולוגיה. אבי, חסיד גור לפני "המלחמה", קיים טקסים מסוימים (קידוש בערב שבת, סדר כהלכתו, צום כיפור). מעת לעת אפילו לקח אותי אתו לבית הכנסת, אבל לא היה לזה שום קשר לאמונה. הטקסים והתפילות, היו אקט של אבל--חזרה ריקה מתוכן תיאולוגי וגדושת תוכן רגשי, על מחוות ומילים שהשמיעו המתים. לא עסקנו בביקורת על המאמינים. הם בשלהם ואנחנו בשלנו. אגב, גם בין פוקדי בית הכנסת בקביעות היו רבים שלא האמינו. למה אתם מתפללים? תהיתי. משיכת כתפיים. יהודים מתפללים. מה לזה ולאמונה?

העניין שלי בדת כמערכת אמונית (להבדיל מפרקטיקות יומיומיות שאותן הכרתי מן הבית ומן השכונה) התחיל דווקא בנצרות. ללימוד היהדות הגעתי כשכבר ידעתי לא מעט על הנצרות, בעיקר מתוך מבוכה (גיליתי שאני יודע הרבה יותר על דתם של הגויים מאשר על אמונת אבותיי; זה גרם לי אי נוחות). למה נצרות? אני מניח שהנצרות נתפסה בעיניי כמשהו אקזוטי, כמו דתות המזרח היום. בבאר שבע שבה גדלתי היו בתי כנסת והיה אפילו מסגד. כנסיות לא היו (על אף שהשמועות אמרו שמאחורי חומותיו של בית אחד בעיר העתיקה נחבאים "מיסיונרים" שמתפללים לאלוהיהם באין רואה). על הנצרות לא דיברו בבית (וכמובן לא בבית הספר). אם דיברו, היא הוזכרה רק כמניע לשנאת יהודים. "הגויים" (כלומר הנוצרים) היו אנטישמים. הם היו אנטישמים בין היתר כי זה מה שלימדו אותם בכנסיות שלהם. הנצרות של ילדותי הייתה דת ללא כל תוכן חיובי — גיבוב של הבלים ודעות קדומות. סקרנותי התעוררה בעודי בולע, מדף אחרי מדף, את הספרים בספריית בית יציב. שכן אם הנצרות נעדרה מן המרחב הבאר-שבעי ומן השיח הציבורי הישראלי, בספרים שקראתי כילד וכנער היא הייתה נוכחת כמעט בכל עמוד: סיפורים נוצריים, סמלים סתומים, דימויים משונים, טקסים עלומים, עיקרי אמונה לא מובנים. הפער הזה סיקרן אותי. הנצרות הייתה מעין חידת רמזים מורכבת שפיענוחה יעזור לי, כך חשבתי, להבין את תרבות המערב (באותם ימים התרבות היחידה מלבד היהודית שהייתה ראויה לתשומת לב).

קראתי אפוא ספרים וניסיתי להבין על הם מדברים, הגויים. מה עומד מאחורי אמונותיהם המשונות. למה האל הנוצרי הוא אחד ושלושה ולמה הם אוכלים את בשרו ואת דמו של מושיעם. הייתי צריך לגבור, בשם "הסקרנות המדעית" על לא מעט רתיעה. הבעיה לא הייתה עצם האמונה בעל טבעי או אפילו התיאולוגיה הנוצרית (שאותה הבנתי רק בהדרגה). כל הדתות נראו לי הבל באותה מידה. מה שהקשה עליי היה התחושה שכל אקט של אמפתיה כלפי הנצרות הוא בבחינת בגידה, בגידה באבותיי, שהתעקשו לא לנטוש את היהדות ובגידה בנחילי הרפאים של היהודים הטבוחים בידי הנוצרים. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה הוצע לי לחם הקודש במיסה קתולית. למה לא בעצם, חשבתי. הרי אינני מאמין שהמצייה הזאת היא בעלת כוחות מאגיים. ובכל זאת נרתעתי. אני עדיין נרתע.

אבל בעניינים אחרים התגברתי על הרתיעה, על התחושה שאמונות הגויים הן הבל מעורר בוז וגיחוך. תרבות מפוארת כתרבות הנוצרית אינה נבנית על יסודות שאין בהם כוח פנימי. המיתוס הנוצרי, של האל שנעשה בשר, אל שמקריב בחמלתו את בנו, את עצמו, למען האנושות המתייסרת, הוא סיפור רב עצמה. משליו של ישו ודרשותיו מעוררים אמפתיה ומחשבה. איגרותיו של פאולוס הקדוש מציגות תפיסה מטלטלת של הטרגדיה האנושית ומניחות את היסודות לתפיסה האוניברסליסטית של המין האנושי. ואולי יותר מכל מצאתי במחשבה הדתית (תחילה הנוצרית ולאחר מכן גם היהודית) נכונות אמיצה לשאול את השאלות הגדולות  של הקיום — למה אנחנו כאן? למה לא הכל מתחיל ונגמר בנראה לעין ובשכל הישר, למה ראוי לחתור למשהו בלתי נתפס (בחושים ובתבונה) ההופך את הקיום האנושי לנשגב? השיח החילוני-ציוני שבתוכו גדלתי בז לשאלות הללו. במקצת משום שאימץ את תפיסת העולם האנטי-דתית של הנאורות, הנאורות שפטרה את היהודים מן ההגבלות שהוטלו עליהם בשם הדת (הנוצרית בעיקר), ובמקצת משום שראה בהן חלק מן המחלה שהפכה את היהודים לעם רפה ידיים, עם שכוחו לא במותניו, אלא בעולם הדמיונות והמילים של בית המדרש. התרופה הציונית למחלת הגלות הייתה להפסיק להתפלפל ולהתחיל לפעול. אם הותרו רעיונות גדולים, הם היו קשורים תמיד לאיזו "הגשמה", לאיזו הלכה למעשה שנועדה להקים פה בְּארץ חמדת אבות את החברה החזקה בעולם, חברה שתשכיח במעשיה ובהישגיה את תחלואי העבר ואת חולשותיו.

אלא שהדיון הציוני-פטריוטי הזה, שאותו שיננו לנו בבית הספר, לא הניח את דעתי. טקסטים דתיים עוסקים בנשגב, בלי שמץ של אירוניה. הוגי דעות דתיים לוקחים את הקיום ברצינות, רואים בו עניין של חיים ומוות, משקיעים בו כישרון עצום ותשוקה עצומה. בעיני, תחומי עניין כאלה וגישות רגשיות כאלה נראו מושכים להפליא – מבחינה פילוסופית, מבחינה מוסרית, ואפילו מבחינה אסתטית. רציתי להבין ועוד לפני שהבנתי, התרשמתי מן השאלות.

אבל אם השאלות הקיומיות הרשימו אותי מאוד, התשובות הדתיות הרשימו אותי הרבה פחות. כמו הוריו של "הקלריקל הקטן" בשירו של אלתרמן, שהיו קלריקלים קטנים בילדותם, נותרתי גם אני "אפיקורוס, ברוך השם". העניין הגדול בטקסטים דתיים, נוצריים ואחר כך יהודיים, לא הביא אותי לחצות את קו ההפרדה הדמיוני המבדיל בין חוקר לבין מאמין. אולי זאת מגבלה נפשית שלי. אני לא ממהר להסיק מסקנות לוגיות מתחושות נפשיות. לעתים קרובות מידי דברים שהרגשתי בכל נפשי ובכל מאודי שאינם יכולים שלא להיות נכונים התבררו כטעות. כשאני גומר להתרגש (ואני מתרגש לא פעם), אני לא שוכח לבדוק את החשבון. ובחשבון הקר, אבוי, אני רואה טעויות והנחות--הנחות-המבוקש--בּמָקום שבו היו צריכים להימתח קווים לוגיים ישרים בין נקודת מוצא אל מסקנה. לא התחזקתי אפוא, אבל גם לא ירדתי מן הרכבת. כל עוד איני נדרש to take it or leave it אני נהנה מהנסיעה. אפשר שהמילה "נהנה" אינה מתארת את החוויה במלואה; התהליך לא פעם שובה אותי בחבלי קסם. לא במקרה בחרתי במילים האלה. החוויות הרוחניות העמוקות ביותר שלי היו כשקראתי חומרים דתיים (ולפעמים כשחשבתי עליהם). הנסיעה הדתית דרך השאלות הגדולות, נסיעה שאינה כבולה לכללי ההיגיון המחמירים והיבשים, היא פראית יותר, נועזת יותר, רבת דמיון יותר מכל חקירה פילוסופית של אותן סוגיות, על אף שהפילוסופיה, כמו במשחק מחבואים מטפיזי, עומדת לא פעם מאחורי התיאולוגיה ומצדדיה ומתחתיה ומעליה. כמו כל נאמני הקו "הישר", לבי יוצא אל יופיו של הקו העקום ואל תעוזתו.

בשלב זה באה בדרך כלל השאלה, מי אתה, ובעצם, מי אתם, החילונים חושבים שאתם? אם הוגים גדולים, ענקי רוח, כמו אוגוסטינוס ותומאס אַקְווינס, אבן סינא והרמב"ם לא מצאו כל פגם בטיעון הדתי, מי אתה שתכריז על עקמומיותו? התשובה היא שאין שום דבר עקום בהגותם של ההוגים האלה במונחי המחשבה הדתית. ענקי הרוח אינם רק תיאולוגים דגולים, אלא גם לוגיקנים ממדרגה ראשונה, המסוגלים לאתר כשל לוגי לא פחות מכל הוגה דעות שאינו דתי. הבעיה היא, כמובן הנכונות של כולם לוותר על התבונה כאשר ההתגלות (או אם לדייק המסורת שתיעדה אותה וכתבי הקודש שהוכרזו כמכילים אותנו) עומדת בסתירה לשכל הישר. משקיבלו את ההנחה הזאת (על פי רוב ללא שום הוכחה שהייתה מתקבלת על דעתם כלוגיקנים) השתבשו החישובים. הקלפים שחולקו לאישים הדגולים הללו כללו שכבות עתיקות של מיתולוגיה, ניסיונות מוצלחים וכושלים לפרשן, עיקרי אמונה שנולדו מפשרות פוליטיות היסטוריות ונוסחו על ידי תיאולוגים לא-מיומנים ומאמינים רבי-השפעה, שהיו קשורים יתר על המידה לאמונותיהם המוזרות. כל אלה יצרו פצצות לוגיות מתקתקות. יש דתות שבהן הניסיון לנטרל את הפצצות הללו הוא בשוליים (כך במידה רבה ביהדות ובאסלאם). יש דתות שבהן ההתחבטות בסתירות היא במרכז העשייה הדתית (כך בנצרות, ובעיקר בנצרות הקתולית). העובדה שמן החומרים האלה הצליחה הכנסייה הקתולית (שהתחילה עם הקלפים הפילוסופיים הגרועים ביותר שאפשר להעלות על הדעת) להקים בניין מרשים כל כך היא לא פחות ממעשה ניסים.

כפי שאמרתי, שלא כל מה שמרשים, תקף. המחמאה הגדולה ביותר שקיבלתי מן המורָה שלי ללטינית באוניברסיטת תל אביב הייתה על טקסט שתרגומו, כך הכריזה, מבריק ובה-בעת שגוי לחלוטין. הצלחתי, פסקה, לייצר תרגום קוהרנטי לחלוטין, שמבוסס כולו על טעות בתרגומם של שניים-שלושה מונחי מפתח. אם אכן התגלה אלוהים למשה בסיני ואסר עליו לאכול חזיר, כי אז עולות מן האיסור הזה בעיות שהמומחים מיטיבים לטפל בהן. אם אכן התגשם בן האלוהים בבשר, כי אז נובעות מהתגשמות זו מסקנות לוגיות שאקווינס ואוֹקאם היטיבו להציג. אבל האמנם התגלה בסיני? האמנם התגשם בבשר? מי שרוצה מאמין. ומי שמאמין לא מפחד, כידוע. השאר מפחדים--תקועים עם טיעון מבריק שלא מחזיק מים – לפחות לא את המים הלא-קדושים שאותם רציונליסטים מוכנים לשתות.

החשיבה הדתית היא "דוּ-חַי". (לפחות במערב, היא מחויבת באמת ובתמים לנקודות מוצא רציונליות ואי-רציונליות כאחת). ככזאת היא מעניקה לנו הצצה אל הרגע שבו עוברים מסְפֶרה לוגית אחת אל האחרת. זהו רגע מעניין באופן יוצא מגדר הרגיל. היה פשוט הרבה יותר לאחוז בקבוצה אחת של כללים לוגיים: או לסלק את כל מה שאי-רציונלי, כפי שעושים כל הוגי הדעות ה"מדעיים" הפוסט-דתיים, או להיאחז בדת בשם האמונה המהווה תחליף להגיון ולהניח לרציונליזציות. זה לא מה שקרה. לא מעט הוגים דתיים בחרו לחיות עם סתירות שאי אפשר ליישב אותן. הרעיון שיש ליישב את הסתירות הללו נוסח בשלב מוקדם מאוד בכנסייה הקתולית: "האמונה מבקשת הבנה", כדבריו של אַנְסֶלְמוס הקדוש מקֶנטרְבּרי (אם כי הרעיון קדום בהרבה, כמובן). אבל מה שנראֶה לי מעניין במיוחד איננו הרגעים הרבים שבהם יושבו הסתירות בהצלחה (בדרך כלל בשם הטענה שיש להבין את הטקסט כאילו אמר את ההפך ממה שקריאה פשוטה שלו אומרת), אלא הרגעים שבהם הדבר לא עלה יפה: רגעים שבהם לא ניתן היה ליישב את הסתירות, ובה-בעת אי אפשר היה לזנוח אותן. מה קורה כאשר המונחים המוּטעים בטקסט הלטיני שאותו תרגמתי תרגום מוטעה קודשו על ידי המסורת ועל ידי המאמינים ועתה נאסר למצוא בהם את המשמעות המקורית? נדרשה יצירתיות עצומה כדי לשמור על התערובת הנפיצה של רעיונות דתיים ופילוסופיים כך שלא תתפוצץ. נקודות שבר כאלה, נקודות המותחות באופן מרבי את שריריהם המושגיים של הוגי דעות דתיים, מספרות לנו משהו חשוב לא רק על הנפש הדתית, אלא גם על נפש האדם באופן כללי. הן מלמדות אותנו על המורכבות, על התחכום, ולפעמים גם על העיוורון-מרצון של המחשבה האנושית. אלו הם הרגעים שהספר הזה חוקר.

אפשר למצוא רגעי משבר כאלה בכל תחומי השיח הדתי. בספר הזה, בחרתי להתמקד באחת הדילמות המוּקשות ביותר של "אמונה המחפשת את ההבנה" – היותו של אלוהים חושני, כלומר ניתן לתפיסה באמצעות חושינו האנושיים. כיצד יכול האל שאין לתארו במילים, היש השונה לחלוטין — כך נאמר לנו--מכל מה שאנו יכולים לחשוב או לדמיין, להצטייר בכתבי הקודש במונחים חושיים כל כך? אני מביא דוגמאות גם מן המסורת היהודית וגם מן הנוצרית, ואני משתמש במקורות מפרק הזמן ההיסטורי שאיתו אני מרגיש פחות-או-יותר בנוח: מן העת העתיקה המאוחרת עד ערב הרפורמציה הפרוטסטנטית. כפי שתראו, אני נמנע לחלוטין מלתת הסברים שלא היו מתקבלים על דעת הוגה בן הזמן (למשל שטקסטים שיש להם לכאורה מחבר אחד הם תצרף שחובר  על ידי כותבים שונים ונערכו, לעתים בגסות, בתקופות שונות). אני קורא את הטקסטים כפי שקראו אותם המאמינים — כתיאור לכיד פחות או יותר של ההתגלות, שיש ליישב את הסתירות בו כאילו הן תקלה המסתירה כוונה אחת ומחבר אחד.

יש לזכור שאין סימטריה בין שתי המסורות. הפילוסופיה אומנם השפיעה על כמה הוגי דעות יהודים (ובראשם הרמב"ם וממשיכי דרכו), אבל היא היתה תמיד – כפי שהיא גם כיום – שולית ביהדות. באלפיים השנה האחרונות היהדות הונהגה על ידי משפטנים, מורי הלכה, שלפעמים שלחו ידם גם במיסטיקה (בדרך כלל לא באופן שיטתי) ופה ושם (מעט מזעיר) בפילוסופיה. הפוסקים היהודים התעלמו מרבות מן הבעיות התיאולוגיות הנוקבות  הטורדות את מוחם של נוצרים ושל לא-מאמינים, או שהציעו להן פתרונות שבהם שום תיאולוג שיטתי לא היה מסתפק. כתופעה תרבותית, רגעי השבר ההֶרְמֶנוֹיטי שהספר הזה מתעמק בהם אופייניים יותר לנצרות מאשר ליהדות. אפשר כמובן למצוא מקבילות לרוב הסוגיות הללו בשתי התרבויות הדתיות, אבל "הקבלות" כאלה היו מייחסות לפילוסופים היהודים משקל כבד הרבה יותר משהיה להם אי-פעם במסורת שלהם. הספר הזה, אם כן, הוא "בלתי מאוזן": מקום רב יותר ניתן בו להוגי דעות נוצרים, שבעיות פילוסופיות הטרידו אותם יותר מאשר את מקביליהם היהודים. אבל, כפי שנראה, הוגי דעות יהודים לא היו חסינים בפני חרדות תיאולוגיות, וכשהללו מתעוררות בהם, הפתרונות שהם מציעים שונים מאוד מאלה הנוצריים.

ולבסוף, לא ניסיתי לתאר את כל מִנעד הדרכים השונות שבהן אפשר לדבר על אלוהים במונחים חושיים. כדי לרוקן את הים בכפית, כפי שניסה לעשות הילד הקטן  באגדה המפורסמת על אוגוסטינוס הקדוש, נחוצים זמן רב יותר ואמונה רבה יותר מכפי שיש לי.

המבוא לספר "האל החושני - לגופו של האל המופשט" מאת פרופ' אביעד קליינברג 

מאנגלית: אביעד שטיר