אראסט פנדורין חוזר, ובגדול! | ספרי עליית הגג



קטלוג הספרים
כותרים
מחברים
אבולוציה
אכסדרה
אנשים
ביוגרפיות
ביולוגיה
בריאות
ג'רונימו סטילטון
הארי פוטר
היסטוריה
יהדות
ילדים
כלכלה
מדע
מחזות
מנורת קריאה
מקור
מתח
מתמטיקה
נגד הרוח
נוער
ספורט
ספרות יפה
עיון
פוליטיקה
פילוסופיה
פילוסופיה ומדע
פיסיקה
פסיכולוגיה
צבא
קלסיקה
שואה
שירה
תורת המשחקים
תיבת פנדורין
תרגום
מועדון ספרי עליית הגג

הצטרפו לרשימת הדיוור של מועדון ספרי עליית הגג וקבלו עדכונים במייל

"כולנו לומדים, לפעמים בדרך הקשה, שלא כל דיאטה מתאימה לכל אחד."

לרזות בחוכמה!
חשוב לנו לדעת
facebook icon שלח חוות דעת
מאמרים
אראסט פנדורין חוזר, ובגדול!

אראסט פנדורין חוזר, ובגדול!


מחרוזת ירקן 

יוֹקוֹהָאמָה

1881

הלווייתו של האיש שתיכנן להפוך לבּוּדְהָא משכה קהל מועט עד להביך. מקרב בני ארצו של המנוח נכח רק המשנה לקונסול, פַנְדוֹרין, עמיתו לשעבר. אֵרַאסְט פֶּטְרוֹביץ' עמד על שפת הקבר הצר – פֶּרח הנזירוּת טמן בתוכו זה עתה את התיבה הקטנה ובה העצמות והאפר – האזין למזמוריו נטולי הגיוון של הכומר הבודהיסטי וסובב בידיו מגבעת משי ועליה סרט אבלים. כל היפנים לבשו לבן, והשמאי הקולגיאלי,[1] במקטורן שחור, בלט ביניהם כמו עורב בלהק יונים.

ברם, גם מקרב היפנים – רק קומץ קטן הגיע לבית הקברות של המנזר. השמועות על מותו המוזר של המתבודד הקדוש מֶייטָאן הבהילו את כל תושבי יוקוהאמה הילידים. את אפרו של המתבודד ליוו בדרכו האחרונה רק אב המנזר והנזיר המתלמד, האלמנה ובתה הקטנה, ועוד שניים ששמרו על מרחק מסוים מן האחרים – פנדורין השתדל בכל מאודו שלא לבהות בהם יותר מדי.

המושבה האירופית, שאוכלוסייתה, על פי מאמר ב"גַ'פּאן גאזֵט" מיום 15 באוגוסט 1881, עברה זה מקרוב את רף עשרת האלפים, לא האמינה בבדיות של עובדי אלילים, והתעלמה מן ההלוויה מסיבה אחרת. הקונסול וֶבֶּר אמר לעוזרו: "אראסט, זה עניינך הפרטי, מן הסתם. אם אתה חושב זאת לנחוץ – לֵךְ, אבל אנא ממך, שום נאומי הספד. אל תשכח שהאיש הזה פנה עורף לאמונתו, למולדתו ולכל הגזע הלבן בכלל."

ואכן, בסופו של דבר, הייתה אמת בדבריו. האיש, שבשנים האחרונות לחייו קרא לעצמו "מייטאן", ויתר מרצונו על דרגתו, על תואר האצולה שלו, על נתינותו הרוסית, על דתו הפְּרבוסלאבית ואפילו על שמו. הוא אימץ את שם המשפחה של רעייתו היפנית, במקום ז'קט ומכנסיים התחיל ללבוש קימונו, ואחר כך עטה גלימת נזיר בודהיסטי וניתק את כל היחסים עם בני ארצו, אפילו עם פנדורין, שעימו היה מיודד עד אז. בשלוש השנים שחלפו מאז הם לא התראו אפילו פעם אחת. אראסט פטרוביץ' ידע לאשורה את הסיבה להסתגרות הזאת, ולהבדיל מן הקונסול ובר, התייחס לכך בהבנה ובחמלה.

הסיבה נכחה ממש פה, בבית הקברות של "מקדש ריבוי המידה הטובה", המקום שבו בילה הבוגד את הפרק האחרון בחייו. ילדה קטנה, בת הזקונים של הנתין הרוסי לשעבר ושל אשתו היפנית, ישבה לצד אִימהּ בעגלה קלועה מנצרים, נים ולא נים לצליליהן המרדימים של הסוּטְרוֹת. ילדים אחרים בגילה כבר הולכים ואפילו מתרוצצים, אבל הילדה הזאת באה לעולם עם רגליים נטולות חִיוּת ומשותקות. או־אז פנה האב המיואש להתבודד במנזר של הכת שינְגוֹן.[2] הוא אימץ את השם "מייטאן", כלומר – "החומד את ההארה", והתכוון להפוך לבודהא עוד בחייו הארציים.

אלמנתו של המנוח, סָאטוֹקוֹ, עמדה ליד העגלה בארשת פנים חתומה. עיניה היו יבשות, שהרי הפגנה פומבית של יגון עלולה הייתה להעציב את הנוכחים.

בכלל, אף אחד פה לא שָׁפַע רגשות.

אב המנזר סוֹגֵן, כיאה לכומר בודהיסטי, הפגין בכל מחווה ממחוותיו את ההשקפה ולפיה המוות הוא אירוע משמח ובמידה מסוימת – אפילו חגיגי. טוב, מה לעשות, כזאת הייתה מלאכתו של האב הקדוש.

השַׁמָש קְטן הקומה משך כל העת באפו והציץ אל הקבר בחשש בלתי מוסתר. הוא לא מש מצידו של אב המנזר אף לא למרחק של צעד בודד, אולם פרצופו החיוור והשטוח במקצת לא הסגיר שום צער.

וכשניצל פנדורין את הרגע הנכון ובחן את הצמד המרוחק בעיון רב יותר, נדמה היה לו שהאישה מחייכת. לא, בעצם זה לא היה חיוך, כי אם חשיפת שיניים, סימן היכר לסקרנות חמדנית וחסרת סבלנות.

אם כי היצור הזה, שדי היה במראהו בלבד לעורר חלחלה, יכול היה להתקרא "אישה" רק במידה לא מבוטלת של הפרזה.

על גבו של משׁרת אדיר ממדים, בתוך שק־מִנשׂא שהזכיר במעורפל תרמיל של מטפסי הרים, ישבה ברייה משונה: ראש נשי מצודד, מסודר בתסרוקת שימָאדָה־מָאגֶה מסועפת ומוקפדת, עיטר את גופה הזעיר של ילדה בת ארבע. התִּפלצת עקבה אחר הטקס בעיון רב, וסנטרה המושלם זז במהירות ימינה ושמאלה. היד הזעירה הקישה בהתרגשות במניפה על קודקודו המגולח של המשרת.

מבטו של פנדורין נתקל בעיניה המבריקות של הזאטוטה, והוא נבוך והפנה את ראשו. נוכחותה של האומללה הזאת שיוותה מקבּריוּת מיוחדת לטקס העגום בלאו הכי.

זולתם, לא הייתה נפש חיה בבית הקברות – כך לכל הפחות סבר פנדורין עד לרגע שבו לכד את תשומת ליבו צליל מרגיז: כאילו מישהו, כמו שאומרים, "הרביץ יריקה מכל הלב".

המשנה לקונסול הפנה את ראשו וראה, מעבר לגֶדר החִזרן הנמוכה שמפרידה בין בית הקברות הבודהיסטי ובין שכנו הנוצרי, אדם לבוש במעיל ברזנט ובחולצת מַלחים מפוספסת. האיש עמד שם, נתמך בגדר, ועקב בעוינות מופגנת אחר מסע ההלוויה. הפרצוף האדום, המכוסה בזיפים בְּרודים, התעוות מדי פעם בפעם בפרכוסים מאיימים. רגלו האחת של הצופה הייתה נעולה במגף מרופט, והשנייה, רגל עץ, הקישה על הקרקע.

כנס נכים שלם, חשב פנדורין ומייד עיווה את פניו – נבוך מקשיחות ליבו.

ואז עשה הפיסח משהו שהעלה סומק בפניו של המשנה לקונסול עד שהחליף צבעים מרוב בושה – הפעם לא רק במחשבותיו שלו, אלא בושה בכל הגזע הלבן. הגאייג'ין[3] (כך כינו ביפן את הנוכרים) הדוחה ירק מעל לגדר גוש ריר חום מרוב טבק, פרץ בצהלת צחוק צרודה וצעק באנגלית:

– הלוויה של קופים! הייתי קובר את כולכם, קופים ארורים!

האב סוגן ליכסן מבט לעבר מפר הסדר, אבל לא קטע את תפילתו. האלמנה, לעומת זאת, זעה בחדות, כאילו ספגה מכה, ופניה החיוורים הלבינו עוד יותר. פנדורין ידע שסאטוקו מבינה אנגלית, הווי אומר, אין להעלים עין מן ההתנהגות המבחילה.

אראסט פטרוביץ' פסע אחורנית אחר כבוד, ואז, בעודו משתדל למשוך כמה שפחות תשומת לב, הסתובב וצעד במהירות לעבר החצוף.

– עוף מפה, – אמר בקול שקט, בנעימה של זעם עצור. – אחרת...

– למה מי אתה, כלבלב גֶ'פּי? – הנכה בהה בו ללא מורא בעיניים חסרות צבע. – אל תנבח על סילבסטר הזקן, אחרת הוא יקלקל את הפרצוף המיופייף שלך.

משהו נקש בתוך היד הגדולה, ומתוך האגרוף הקפוץ זינק להב של סכין מתקפלת.

– אני הוא המשנה לקונסול של הקיסרות הרוסית, פנדורין, – הציג עצמו אראסט פטרוביץ'. – ומ..מי אתה?

– אני הוא המשנה לקונסול של אלוהינו בבית הקברות הזה. הבנת, מגמגם עלוב שכמותך? – חיקה סילבסטר את נימת דיבורו של פנדורין, ירק פעם נוספת והתחיל לדדות בחזרה לכיוון מצבות האבן המעוטרות בצלבים.

עובד של בית הקברות או שומר, ניחש פנדורין, והבטיח לעצמו שבתום ההלוויה יסור אל הכומר בכנסייה המקומית – כדי שהלה ינזוף בחצוף.

כשחזר השמאי הקולגיאלי אל הקבר, הטקס כבר הסתיים. אב המנזר הזמין את כולם למעונו, לשתות לזכר המנוח.

 

– אז הנה, רצונו של מייטאן התממש, – גירגר אב המנזר בקול לבבי, והנזיר המתלמד מילא את הכוסיות בסָאקֶה מחומם, משקה שכונה במנזר "הַאנְיָה", כלומר – "נוזל המכשפה".[4] – הוא ביקש להפוך לבודהא, ואכן הפך לכזה, אם כי לא בחייו, אלא אחרי מותו. כך אפילו טוב יותר.

כולם שתקו.

מבעד למחיצות הפתוחות אל הגן נשבה רוח קלילה ורעננה, והנידה מפעם לפעם את המגילה הקדושה התלויה מעל לראשו של אב המנזר.

– זאת מכיוון שהמוות אמור לשמש עליית מדרגה, ולא עמידה במקום. אם הפכת לבודהא, לאן כבר תוכל לעלות אחרי זה? – המשיך סוגן, ולגם מן היין.

הנשים – סאטוקו, והשנייה הדומה לראשן (אראסט פטרוביץ' כבר ידע שקוראים לה אֵמי טֵרָאדָה) – שילבו ידיים במחוות תפילה, ואֵמי אף הגדילה לעשות ונדה בתסרוקתה המתוחכמת, מביעה כך את השתתפותה בצער. היא לא ישבה על ברכיה, כמקובל, אלא בתוך סד מיוחד, שבו הושיב אותה המשרת שלה בטרם עזב את החדר.

פנדורין הבין שמדובר רק בפתיחתה של דרשה ממושכת, וגמר אומר להסיט את השיחה לנתיב אחר, שעניין אותו הרבה יותר מהגות חסודה.

– מותו של המתבודד הקדוש עורר חרושת של שמועות תמוהות ביותר, – הוא אמר. – מ..מספרים דברים בלתי מתקבלים על הדעת...

פניו של אב המנזר אורו בחיוך לבבי – כפי שניתן היה לצפות, סוגן התייחס בסלחנות לחוסר הנימוס הגאייג'יני. משמעות החיוך הייתה: "כולם יודעים שנוכרים אחדים אומנם מסוגלים ללמוד את השפה היפנית על בורייהּ, ממש כמו כחול העיניים המגודל הזה, אבל אין כל סיכוי ללמדם דרך ארץ".

– אכן, המנזר השָׁלֵו שלנו התנסה באתגר קשה. יש אומרים אפילו כי על "מקדש ריבוי המידה הטובה" רובצת קללה. אנו חוששים שמספר עולי הרגל עלול להתמעט כעת. אם כי, מצד אחר, ייתכן שרבים דווקא יימשכו אל ניחוח המסתורין. לפעמים עולמו של הבודהא דומה לעמק שטוף שמש, ולפעמים – ליער לילי. – אב המנזר פנה אל האלמנה ואמר בנימה רכה. – אני יודע, בתי, עד כמה קשה לך לספר על המאורע הנורא הזה, שטילטל את חייך מן היסוד והקדיר את הווייתה השלווה של קהילת הנזירים שלנו. אבל המילים הן התרופה הטובה ביותר לצער: כל כך שטחיוֹת וקלות ערך, שאם תעטי אותן על יגונך תוכלי להקל את העול הרובץ על נפשך. ככל שתרבי לספר את הסיפור המפחיד הזה, כן תזדרז נשמתך להשיב לעצמה את ההרמוניה האבודה. האמיני לי, אני יודע על מה אני מדבר. אז מה אם אני עצמי וטראדה־סאן כבר מכירים את כל פרטי הסיפור? נשוב ונאזין לו ברצון.

כתפיה של סאטוקו רעדו קלות, ואז השתלטה על עצמה והחוותה קידה אל אב המנזר, ואחר כך אל פנדורין. היא התחילה לדבר בקול שָׁלֵו, והשתתקה כל אימת שהיה עליה להתגבר על סערת רגשות. המאזינים המתינו בסבלנות, והסיפור היה שב ומתחדש, וכך שוב ושוב.

מדי פעם בפעם ליטפה האלמנה בהיסח הדעת את ראשה של בתה הקטנה, שנמה במתיקות על הטטאמי, – נדמה היה שהנגיעות הללו משיבות לסאטוקו את תעצומות הנפש שלה.

– מן הסתם אתה כבר יודע, פנדורין־סאן, שבעלי כבר מזמן לא חלק עימי קורת גג. עוד מאז שאָקיקוֹ נולדה...

בשלב הזה נקטע קולה של המספרת, ואראסט פטרוביץ' ניצל את ההפוגה כדי להיטיב ולבחון את הילדה.

הילדים שנולדו כתוצאה מקשר בין אירופי ויפנית היו בדרך כלל יפים להפליא, אולם מזלה של אקיקו המסכנה לא שפר עליה. הגורל המרושע לא הסתפק בכך שהיא באה לעולם נכה – בפניה של הילדה התקבצו המאפיינים הדוחים ביותר של שני הגזעים: אף שהעלה על הדעת מקור, עיניים זעירות ונפוחות, שיער צהבהב וסתור. השמאי הקולגיאלי נאנח והסיט את מבטו, אבל דווקא שם ישבה אֵמי המפחידה, וכך היה עליו להפנות את מבטו אל פניו הסמוקים של אב המנזר, שצינן את קודקודו הבוהק במניפה קטנה.

– הוא נהג לומר שגם הנסיך גָאוּטָאמָה עזב את אשתו ואת בנו בכורו, כי מי שצמא להארה מוכרח לוותר על משפחתו,[5] – סאטוקו אזרה עוז והמשיכה בסיפורה. – אבל אני יודעת שלאמיתו של דבר, הוא ביקש להעניש את עצמו על כך שאקיקו נולדה... נולדה כזאת. בצעירותו הוא נרפא ממחלה אינטימית, ועכשיו סבר שמדובר בהשפעות המאוחרות של המחלה. אה, פנדורין־סאן, – היא הרימה את מבטה בפעם הראשונה לעבר המשנה לקונסול, – זמן כה רב לא ראית אותו. הוא השתנה מאוד. לא היית מזהה אותו. כמעט שלא נותר בו דבר אנושי



[1]      לטבלת סדר הדרגות הצבאיות והאזרחיות בקיסרות הרוסית – ראו נספח.

 

[2]      "שינְגוֹן־שוּ (真言宗) ""תורת מילוֹת האמת" – כת בודהיסטית יפנית המשויכת לזרם הבודהיזם האזוטרי.

 

[3]      יפנית (外人) – התרגום המילולי המתאים ביותר הוא "חוּצן".

 

[4]      ייתכן שהמחבר שואב את השראתו מן המשקה המכונה "הַאנְיָה־טוֹאוּ" (般若刀) – "להב המכשפה" – שְׁכַר שזיפים יפני מתובל.

 

[5]      על פי המסורת, בטרם הגיע להארה, היה בודהא נסיך במדינת שאקיה שבדרום נפאל של ימינו, ושמו היה סידְהַארְתָה גָאוּטָאמָה.