ג'ים באגוט חושף את הסיפור האמיתי של פיתוח פצצת האטום

ג'ים באגוט

כלי נשק אטומיים היו שם נרדף לפחד מן הרגע שחשבו עליהם לראשונה. הפחד שגרמניה הנאצית של היטלר תהיה הראשונה שתבנה פצצת אטום הניע את מאמצי הפיתוח המשותפים של ארצות הברית ובריטניה בשנות מלחמת העולם השנייה. הפחד שאמריקה תאיים במהלומה גרעינית ראשונה הניע את גלגלי תוכנית הפצצה של ברית המועצות בתקופת המלחמה הקרה.

נולדתי ב־1957 וגדלתי בצילו של הפחד שהילכו הרטוריקה של המלחמה הקרה והדוקטרינה של השמדה הדדית ודאית. הייתי רק בן חמש בזמן משבר הטילים בקובה, באוקטובר 1962, כאשר מטוסי הפיקוד האווירי האסטרטגי של ארצות הברית נשאו נשק תֶרמוֹ־גרעיני בעל עוצמת פיצוץ כוללת של פי חצי מיליון ויותר מן הפצצה שהוטלה על הירושימה. כאשר מפקד חיל האוויר, קֶרְטיס לֶה־מֵיי, דחק בנשיא ג'ון קנדי להכות בברית המועצות באמצעות כל הארסנל הגרעיני של ארצות הברית, עצר העולם את נשימתו.  

איך בדיוק זה קרה? איך נוצר הכלי המאיים הזה? את הפצצה יצרו, כמובן, כמה מגדולי הפיזיקאים בעולם, רבים מהם חתני פרס נובל — פיזיקאים שרק שנים אחדות קודם לכן חוללו שורה של מהפכות במדע התיאורטי ועירערו את היסודות הראשוניים ביותר של הבנתנו את המציאות הפיזיקלית. אבל איך הפכו האנשים האלה למשאב צבאי ראשון במעלה במלחמה שהגדירה מחדש את משמעותה של הברבריות, מלחמה שקבעה מחדש חוסר אנושיות מהו? איך קרה שיושבי מגדל השן האלה מצאו את עצמם במרכזה של דרמה שחברו בה מאמץ הרואי, חבלה, ריגול, ריגול נגדי, התנקשות וחורבן נוראי, שנראים היום כלקוחים מעולם הדמיון? מה גרם להם — במילים של רוברט אופנהיימר — לטעום מן החטא?  

אלה היו אנשים דוגמת נילס בּוֹהְר, אלברט איינשטיין, אנריקו פֶרְמי, ריצ'רד פַיינמן, אוטו פְריש, קלאוס פוּקס, ורנר הייזנברג, יולי חַריטוֹן, איגור קוּרְצַ'טוֹב, אופנהיימר, אדוארד טֶלֶר ועוד רבים רבים אחרים. העימות הצבאי הגדול בהיסטוריה שאב אותם מעבודתם האקדמית, והם פיתחו מעורבות עמוקה בדרמה האנושית הגדולה ביותר. הם נסחפו ללא מעצורים אל תוך תוכנית לבניית נשק נורא, נשק שלהערכתם לא תהיה אפשרות מעשית להתגונן מפניו בתקופה שבה רוע מוחלט הילך אימים על העולם כולו.  

לנוכח העובדות ההיסטוריות היבשות צצות ועולות שאלות מטרידות. ההרס שמסוגל נשק אטומי לגרום היה ברור לפיזיקאים מן ההתחלה. אם כן, מדוע המשיכו לפתח אותו ללא היסוס? מדוע הפיזיקאים הגרמנים לא פיתחו פצצת אטום על אף עליונותם הברורה בפיזיקה גרעינית בתחילת מלחמת העולם השנייה? האם בעלות הברית אכן תיכננו לחטוף את הייזנברג או להתנקש בחייו? וכשכבר היה ברור שאין מקום לחשש מפני נשק אטומי נאצי, מדוע השתמשו בעלות הברית בפצצת האטום נגד יפן ללא אזהרה מוקדמת? באיזו מידה התבססה תוכנית האטום הסובייטית על מודיעין שאספו מרגלים כמו קלאוס פוּקס, תיאודור הוֹל, דייוויד גְרינְגְלַס ובני הזוג רוזנברג? האם היו הסובייטים מסוגלים לפתח את הפצצה בלעדיהם? עד כמה העמיקו הסובייטים לחדור לפרויקט מנהטן?  

האם היו הפיזיקאים רק כלי שרת בתוכנית מדינית כוללת שנועדה להבטיח את ההגמוניה בעידן שלאחר המלחמה? או שהם עודדו ביודעין את מירוץ החימוש? אילו לקחים, אם בכלל, ניתן ללמוד מן ההשתלשלות הזאת כדי להרחיב את נקודת המבט שלנו על אנרגיה גרעינית ועל תפוצה של טכנולוגיית נשק בימינו? הספר הזה הוא הניסיון שלי לענות על השאלות האלה ועל שאלות רבות אחרות באמצעות תיאור פשוט ושווה לכל נפש של המירוץ לבניית פצצות האטום הראשונות, תיאור המתבסס על הסיפורים האישיים של הפיזיקאים המעורבים. הספר נפרש על פני עשר שנים הרות גורל, מגילוי הביקוע הגרעיני בתחילת 1939 ועד מעט אחרי ג'ו־1, ניסוי פצצת האטום הסובייטית הראשונה באוגוסט 1949.

פרק ראשון מהספר "הפצצה"