הראשון: פשוט לספר בדיחה. "יש לך 30 שניות לנפץ את חומת הזכוכית הדמיונית מול קהל. שיטת הבדיחות טובה אך מסוכנת, כי אם סיימת את כל הבדיחה והקהל ממשיך לתלות בך עיני עגל, אתה גמור. זה הימור על כל עתיד ההרצאה. אם הקהל לא צוחק מבדיחת הפתיחה, אתה עתיד לעמוד 35 דקות על הבמה רק בשביל לאסוף את השברים של האגו שלך".

השני: תמונות של הנכדים. "התחלתי עם הטכניקה הזאת אחרי שנולדה לי הנכדה הראשונה. זה בינגו, הקהל מיצב אותי ישר בתור סבא למופת ואיש משפחה. הייתי מוסיף בתחתית התמונה לשם גילוי נאות 'לתמונה אין שום קשר להרצאה'. אחר-כך צצה בעיה נוספת כי נולד לי עוד נכד והוא שם לב שאני מראה רק תמונות של הנכדה, אז הוספתי תמונות שלו, וכך עם כל נכד שנולד לי. כשהגעתי כבר לחמש תמונות בפתיחת ההרצאה, נוצרה בעיה נוספת, כי זה לקח רבע שעה מההרצאה. הבנתי שמיציתי". 

השלישי: כישלונות מפוארים. "כשאנשים הציגו אותי רבים היו אומרים 'ורדי עשה אקזיט כזה וכזה וכזה'. הרגשתי לא נוח עם זה, ויום אחד אמרתי לקהל 'רגע, חוץ מהאקזיטים היו לי גם כמה כישלונות לא פחות מפוארים'. גיליתי שסוף סוף מזדהים איתי. כל הפוליטיקאים פראיירים, במקום לספר על ההצלחות שלהם, שיספרו על הכישלונות. כך הם יזכו בסימפטיה אמיתית. אני פותח ברשימת הכישלונות".

הרביעי: ההחמצות. "לאחר הכישלונות התחלתי לספר על ההחמצות, שהן עוד יותר מביכות. הרבה מאד מהפרויקטים בישראל מגיעים לשולחן שלי, ולא את כולם אני יכול לעשות. הרבה מההצלחות הגדולות שהיו - פיספסתי. ירון גלאי למשל הוא בחור מוכשר שהגיע אלי והציע לי להשקיע במיזם שלו. אמרתי לו שהוא משוגע ואחר כך החברה שלו נמכרה ב 300 מליון דולר. אחר כך גלאי הגיע עם חברה נוספת ושוב פיספסתי השקעה מוצלחת". 

החמישי: הומור סטואי. "בנימה קצת יותר רצינית, אני אוהב לדבר עם כולם בגובה העיניים, ואני חושב שאנשים מעריכים את זה. אבל מה שאני הכי אוהב זה לתת הרצאות מצחיקות בהבעת פנים סטואית ולשאול את הקהל בהיתממות 'למה אתם צוחקים? אתם צוחקים עלי?' אין דבר יותר נעים מלדבר למאזינים שאוהדים אותך. כשאני מספר בדיחה והם צוחקים, זה נותן לי סיפוק רב. 

וכל השאר בספר החדש "אותך אני מחפש! בראש של יוסי ורדי"