לזכרו של גוז'ף הלר | ספרי עליית הגג



קטלוג הספרים
כותרים
מחברים
אבולוציה
אכסדרה
אנשים
ביוגרפיות
ביולוגיה
בריאות
ג'רונימו סטילטון
הארי פוטר
היסטוריה
יהדות
ילדים
כלכלה
מדע
מחזות
מנורת קריאה
מקור
מתח
מתמטיקה
נגד הרוח
נוער
ספורט
ספרות יפה
עיון
פוליטיקה
פילוסופיה
פילוסופיה ומדע
פיסיקה
פסיכולוגיה
צבא
קלסיקה
שואה
שירה
תורת המשחקים
תיבת פנדורין
תרגום
מועדון ספרי עליית הגג

הצטרפו לרשימת הדיוור של מועדון ספרי עליית הגג וקבלו עדכונים במייל

"אני מוכרח להציג בפניך את תכונותיה התרומיות של קונסטנצה שלי. אין היא מכוערת, אך מצד שני רחוקה מלהיות יפה. כל יופייה כולו מצוי בשתי עיניים קטנות ושחורות ובגזרתה הנאה."

הנשים של מוצרט
חשוב לנו לדעת
facebook icon שלח חוות דעת
מאמרים
לזכרו של גוז'ף הלר

לזכרו של גוז'ף הלר


 

השבוע לפני 13 שנים נפטר ג'וזף הלר. אנחנו מודים לו על הספר הזה ועל רבים אחרים שהשאיר אחריו. "מלכוד 22" זכה להצלחה בינלאומית בקרב הקוראים ולהתלהבות המבקרים: "מצחיק להדהים." Guardian 

"איזה ספר – פראי, מרגש, מדהים, משתק, מצחיק, מלא זעם, מעורר – זה לא ספר, זו רכבת הרים ענקית שתטלטל אתכם בלי רחמים!" New York Herald Tribune 

"מפוצָץ בכישרון, מבדר, מפלצתי, מענג, ציני, קורע, פנטסטי - אין שני לו. כזה ספר לא היה מעולם." Financial Times 

"היצירה הסאטירית הגדולה ביותר באנגלית במאה השנים האחרונות." Observer

" זאת היתה אהבה ממבט ראשון.

בפעם הראשונה שיוֹסַריאן ראה את הכומר הצבאי הוא התאהב בו עד טירוף. יוֹסַריאן היה בבית החולים עם כאב בכבד שהיה בדיוק טיפה פחות מצהבת. הרופאים היו נבוכים מהעובדה שזה לא ממש צהבת. אם זה היה הופך לצהבת הם היו יכולים לטפל בזה. אם זה לא היה הופך לצהבת והיה חולף הם היו יכולים לשחרר אותו. אבל הדבר הזה של בדיוק טיפה פחות מצהבת כל הזמן, זה בילבל אותם. הם באו כל בוקר, שלושה גברים נמרצים ורציניים, עם פיות יעילים ועיניים לא יעילות, מלוּוים באחות דאקֶט הנמרצת והרצינית, אחת האחיות במחלקה שלא אהבו את יוסריאן. הם עיינו בתרשים שבקצה המיטה ושאלו בלי סבלנות על הכאב. הם נראו נרגזים כשאמר להם שזה בדיוק אותו דבר. "

עדיין אין יציאה?" שאל הקולונל הבכיר בתקיפות. הרופאים החליפו מבטים כשהניד בראשו. "תני לו עוד כדור." האחות דאקֶט רשמה לתת ליוסריאן עוד כדור, וארבעתם המשיכו הלאה, למיטה הבאה. אף אחת מהאחיות לא אהבה את יוסריאן. למעשה, הכאב בכבד כבר עבר לו, אבל יוסריאן לא אמר כלום והרופאים לא חשדו בכלום. הם חשדו רק שיש לו יציאות ושהוא לא מספר להם. בבית החולים היה ליוסריאן כל מה שרצה. האוכל לא היה מי-יודע-מה גרוע, והארוחות הובאו לו למיטה. היה אפשר לקבל מנות נוספות של בשר טרי, ובשעות אחר-הצהריים החמות הגישו לו ולאחרים מיץ פירות או שוקו מהמקרר. מלבד הרופאים והאחיות, אף אחד לא הטריד אותו.

שעה קלה בבוקר היה עליו לצנזר מכתבים, אבל אחר-כך הוא היה חופשי לבלות את שארית היום ברביצה בטלנית במצפון נקי. היה לו נוח בבית החולים, והיה קל להמשיך ולהישאר שם, כי תמיד היה לו חום של שלושים ושמונה שלוש. היה לו נוח אפילו יותר מאשר לדַנְבַּר, שהיה מוכרח שוב ושוב ליפול על הפנים כדי שהוא יקבל ארוחות במיטה. אחרי שהחליט לבלות את שארית המלחמה בבית החולים, יוסריאן כתב מכתבים לכל מי שהכיר, וסיפר בהם שהוא בבית חולים אבל בלי לציין מדוע.

יום אחד היה לו רעיון טוב יותר. הוא כתב לכל מי שהכיר שהוא יוצא למשימה מסוכנת מאוד. "הם ביקשו מתנדבים. זה מסוכן מאוד, אבל מישהו צריך לעשות את זה. אכתוב לכם ברגע שאחזור." ומאז הוא לא כתב לאף אחד.

כל הקצינים המאושפזים במחלקה אולצו לצנזר מכתבים שכתבו כל החוגרים המאושפזים, ששוּכּנו במחלקות משלהם. זה היה תפקיד חדגוני, ויוסריאן התאכזב לגלות שחיי החוגרים מעניינים רק קצת יותר מחיי הקצינים. אחרי היום הראשון לא נותרה בו עוד שום סקרנות. כדי לגוון את החדגוניות הוא המציא משחקים. מוות לכל שמות התואר, הוא הכריז יום אחד, ומכל מכתב שעבר תחת ידיו הושלכו כל תוארי הפועל ותוארי השם. למחרת הוא הכריז מלחמה על ה' הידיעה. ביום שלאחר מכן הוא הגיע לרמת יצירתיות גבוהה הרבה יותר, כשהשחיר הכול מלבד "של" ו"את". זה הגביר, הוא חש, את המתח הדינמי בין השורות, וכמעט בכל המקרים הותיר מסר הרבה יותר כללי.

עד מהרה הוא הוציא אל מחוץ לחוק חלקים של ברכות פתיחה ושל חתימות, והותיר את הטקסט עצמו כמות שהוא. פעם הוא השחיר מכתב שלם מלבד ברכת הפתיחה "מרי היקרה", ולמטה כתב, "אני עורג אלייך נוראוֹת. א.ט. טפּמן, כומר צבאי, צבא ארה"ב". א.ט. טפּמן היה שמו של כומר הלהק. אחרי שמיצה את כל האפשרויות הטמונות במכתבים הוא התחיל לתקוף את השמות והכתובות על המעטפות – מחק בתים ורחובות שלמים, והשמיד ערים וכרכים במחי-יד אגבי כאילו הוא אלוהים.

מלכוד 22 דרש שכל מכתב מצונזר יישא את שם הקצין המצנזר. את רוב המכתבים הוא לא קרא כלל. על אלה שלא קרא כלל הוא כתב את שמו. על אלה שקרא הוא כתב "וושינגטון ארווינג".* כשרצה לגוון הוא כתב "ארווינג וושינגטון". צִנזוּר המעטפות עורר הדים רציניים, ויצר אדווה קטנה של חרדה באיזשהו דרג צבאי ערטילאי שהחדיר למחלקה איש סי.אַי.די** שהתחזה לחולה. כולם ידעו שהוא איש סי.אַי.די מפני שהוא שאל ללא הרף על קצין בשם ארווינג או וושינגטון, ומפני שאחרי יום אחד שם הוא הפסיק לצנזר מכתבים. הם נראו לו חדגוניים מדי.

הפעם זאת היתה מחלקה טובה, אחת הטובות שהוא ודַנְבַּר בילו בהן מעולם. הפעם היה איתם טייס הקרב הקֶפּטן בן העשרים וארבע עם השפם הזהוב הקלוש, שפעם הופל לים האדריאטי באמצע החורף ואפילו לא הצטנן. עכשיו, בעיצומו של הקיץ, הקפטן לא הופל אבל טען שיש לו שפעת. במיטה מימינו של יוסריאן, עדיין שוכב על בטנו בתנוחה עגבנית, היה הקפטן ההמום עם המלריה בדם ועם עקיצת היתוש בתחת. מול יוסריאן שכב דנבר, וליד דנבר שכב קפטן התותחנים שיוסריאן הפסיק לשחק איתו שח. הקפטן היה שחקן טוב, והמשחקים תמיד היו מעניינים. יוסריאן הפסיק לשחק איתו שח כי המשחקים היו מעניינים כל-כך עד שהיו מטופשים.

מלבדם שכב שם הטֶקסני המשכיל מטקסס, שנראה כמו דמות בטֶכניקוֹלוֹר, ומרוב פטריוטיות הרגיש שקוֹל של אנשים בעלי אמצעים – חבר'ה הגונים – צריך להיחשב בבחירות יותר מקול של נוודים, זונות, פושעים, דֶגֶנֶרָטִים, אתאיסטים וחבר'ה לא הגונים – אנשים חסרי אמצעים. ביום שהביאו את הטקסני עסק יוסריאן בעקירת המִקצבים מהמכתבים. זה היה עוד יום שקט, חם ונטול התרחשויות. החום רבץ בכבדות על הגג והחניק כל צליל. דנבר שוב היה שרוע על הגב בלי ניע ובעיניים בוהות בתקרה כמו עיניים של בובה. הוא עבד קשה על הארכת תוחלת החיים שלו. הוא עשה את זה באמצעות טיפוח השיעמום. דנבר עבד כל-כך קשה על הארכת תוחלת החיים שלו, שיוסריאן חשב שהוא מת.

שׂמו את הטקסני במיטה באמצע המחלקה, ולא עבר זמן רב עד שהוא התחיל לתרום את השקפותיו. דנבר התיישב מייד. "זהו זה," הוא קרא בהתרגשות. "משהו חסר כאן – כל הזמן ידעתי שמשהו חסר כאן – ועכשיו אני יודע מה." הוא הטיח את אגרופו בכף היד. "אין פַּטריוֹטיוּת," הכריז. "אתה צודק," צעק יוסריאן בתשובה. "אתה צודק, אתה צודק, אתה צודק. הנקניקייה, הבּרוּקלין דוֹדגֶ'רס. פַּאי התפוחים של אמא. אלה הדברים שכולם נלחמים למענם. אבל מי נלחם למען החבר'ה ההגונים? מי נלחם למען זכויות יתר לחבר'ה ההגונים? אין פטריוטיות, זה מה שאין. וגם מַטריוֹטיוּת אין." הנַגד הבכיר משמאלו של יוסריאן לא התרשם. "מי שׂם זין?" הוא שאל בלֵאוּת והתהפך על צידו כדי לישון. הטקסני, התברר, היה טוב לב, נדיב וחביב. תוך שלושה ימים אף אחד לא סבל אותו. הוא שילח צמרמורות שריצרצו במעלה עמודי שידרה רגישים, וכולם נסו מפניו – כולם מלבד החייל בְּלבן, שלא היתה לו ברירה.

החייל בלבן היה מצופה בתחבושות ובגבס מכף רגל ועד ראש. היו לו שתי רגליים חסרות תועלת ושתי זרועות חסרות תועלת. הוא הוברח למחלקה בלילה, ולאנשים לא היה שמץ מושג על הימצאוֹ ביניהם עד שהתעוררו בבוקר וראו את שתי הרגליים המוזרות המונפות מהירכיים, את שתי הידיים המוזרות המעוגנות גבוה במאונך, ואת כל ארבע הגפיים הכפותות באוויר באופן מוזר באמצעות משקולות עופרת קודרות שהיו תלויות מעליו ואף פעם לא זזו. על התחבושות מצידם הפנימי של המרפקים היו תפורות שפתיים מרוכסנות שדרכן הוא הוזן בנוזל שקוף מצנצנת שקופה. צינור אבץ דומם התרומם מהגבס שעל מִפשׂעתו והתחבר לצינור גומי כחוש שנשא את הפסולת מכליותיו וטיפטף אותה ביעילות לצנצנת פקוקה שקופה שעמדה על הרצפה. כשהיתה הצנצנת שעל הרצפה מתמלאת, הצנצנת שהזינה את המרפק היתה מתרוקנת, והשתיים היו פשוט מוחלפות זו בזו במהירות כדי שהחומר ימשיך לטפטף לתוכו. כל מה שהם באמת ראו אי-פעם אצל החייל בלבן היה חור שחור מדובלל מעל לפה. אירגנו את החייל בלבן ליד הטקסני, והטקסני ישב בנטייה הצידה על מיטתו שלו ודיבר אליו כל שעות הבוקר, אחר-הצהריים והערב בהיגוי עצלני מתמרח, נעים ורווּי אהדה.

לטקסני לא היה איכפת בכלל שהוא לא זוכה לתשובה. פעמיים ביום היו מודדים חום. השכם כל בוקר ובשעה מאוחרת כל אחר-צהריים היתה האחות קְרֵיימֶר נכנסת ובידה צנצנת מלאה מדחומים, עוברת לאורך צידה האחד של המחלקה וחוזרת לאורך צידה האחר, מחַלקת מדחום לכל מאושפז. לחייל בלבן היא היתה משחילה מדחום בחור שמעל לפיו ומשאירה אותו שם, מאוּזן על שפתו התחתונה של החור. כשהיתה מגיעה שוב לאיש שבמיטה הראשונה, היא היתה לוקחת ממנו את המדחום ורושמת כמה חום יש לו, ואז עוברת למיטה הבאה וממשיכה לאורך המחלקה. אחר-צהריים אחד, כשהשלימה את הסיבוב הראשון והגיעה אל החייל בלבן בפעם השנייה, היא הסתכלה במדחום שלו וגילתה שהוא מת.

"רוצח," אמר דנבר חרש. הטקסני הביט בו בחיוך מהוסס.

"הרגת אותו," אמר יוסריאן.

"על מה אתם מדברים?" שאל הטקסני בעצבנות.

"אתה רצחת אותו," אמר דנבר.

"הרגת אותו," אמר יוסריאן. הטקסני נרתע לאחור. "

אתם משוגעים, בחורים. אפילו לא נגעתי בו." "רצחת אותו," אמר דנבר. "

שמעתי אותך כשהרגת אותו," אמר יוסריאן. "הרגת אותו כי הוא היה כושי," אמר דנבר.

"אתם משוגעים, בחורים," זעק הטקסני. "הם לא מכניסים הנה כושים. יש להם מקום מיוחד לכושים."

"הסרג'נט הבריח אותו פנימה," אמר דנבר.

"הסרג'נט הקומוניסט," אמר יוסריאן.

"ואתה ידעת את זה."

הנַגד הבכיר משמאלו של יוסריאן לא התרשם מכל פרשת החייל בלבן. הנַגד הבכיר לא התרשם משום דבר, ואף פעם לא דיבר אלא כדי להביע תרעומת. יום לפני שיוסריאן פגש את הכומר הצבאי התפוצץ תנור בחדר האוכל והצית שריפה בצד אחד של המטבח. חום עז חלף כבזק בכל האזור. אפילו במחלקה של יוסריאן, כמעט מאה מטר משם, נשמעו שאגת הדלֵקה וקולות הפיצוח החדים של עץ בוער. עשן חלף במהירות על פני החלונות הכתמתמים. תוך רבע שעה בערך הגיעו כבאיות החירום משדה התעופה להילחם באש. אחר-כך היתה חצי שעה תזזיתית של חוסר ודאות, ואז התחילו הכבאים להשתלט על המצב. לפתע נשמע הטִרטור החדגוני המוּכּר של מפציצים החוזרים ממשימה, והכבאים נאלצו לגלגל את הזרנוקים ולמהר בחזרה לַשדה, למקרה שאחד המטוסים יתרסק ויעלה באש. המטוסים נחתו בשלום. ברגע שאחרון המטוסים ניצב על הקרקע, סובבו הכבאים את הכבאיות וטסו בחזרה במעלה הגבעה להמשיך בלחימה באש שבבית החולים. כשהגיעו, כבר כבתה הדלֵקה. היא דעכה מאליה, גוועה כליל ולא הותירה אפילו גחל לכיבוי, ולכבאים המאוכזבים לא נותר אלא לשתות קפה פושר ולהסתובב בשטח כדי לנסות להשחיל את האחיות.

הכומר הגיע ביום שאחרי השריפה. יוסריאן שקד על טיהור המכתבים מכל מה שאינו מילות אהבה, ולפתע התיישב הכומר על הכיסא שבין המיטות ושאל אותו איך הוא מרגיש. הוא התיישב בנטייה קלה הצידה, והסְמלים היחידים שהצליח יוסריאן לראות היו דרגות הקפטן על דשי צווארון החולצה. ליוסריאן לא היה שמץ מושג מיהו, והוא פשוט הניח כמובן מאליו שהוא עוד רופא, או עוד מטורף.

"אה, די בסדר," הוא ענה. "כואב לי קצת הכבד, ויכול להיות שאני לא הבחור הכי שיגרתי בעולם, אני חושב, אבל בסך הכול אני מוכרח להודות שאני מרגיש די בסדר."

"זה טוב," אמר הכומר הצבאי.

"כן," אמר יוסריאן, "כן, זה טוב."

"התכוונתי לבוא קודם," אמר הכומר, "אבל ממש לא הרגשתי טוב."

"חבל מאוד," אמר יוסריאן.

"רק הצטננות," מיהר הכומר להוסיף.

"לי יש שלושים ושמונה שלוש," הוסיף יוסריאן באותה מהירות.

"חבל מאוד," אמר הכומר.

"כן," הסכים יוסריאן. "

כן, ממש חבל." הכומר התנועע בחוסר מנוחה. "אני יכול לעשות משהו למענך?" הוא שאל כעבור זמן מה.

"לא, לא," נאנח יוסריאן. "הרופאים עושים כל מה שבן-אנוש יכול לעשות, נראה לי."

"לא, לא," הכומר הסמיק קלושות. "לא התכוונתי למשהו כזה. התכוונתי, סיגריות... או ספרים... או... צעצועים."

"לא, לא," אמר יוסריאן. "תודה. יש לי כל מה שאני צריך, נראה לי – הכול חוץ מבריאות."

"חבל מאוד."

"כן," אמר יוסריאן.

"כן, ממש חבל." הכומר שוב התנועע. הוא הביט כה וכה פעמים אחדות, התבונן מעלה בתקרה ואז מטה ברצפה. הוא נשם נשימה עמוקה.

"לוּטֶנֶנְט נֵייטְלי מוסר לך ד"ש," הוא אמר. יוסריאן הצטער לשמוע שיש להם חבר משותף. למרות הכול, נראה שיש בסיס לשיחה שלהם.

"אתה מכיר את לוטננט נֵייטְלי?" הוא שאל בעוגמה.

"כן, אני מכיר את לוטננט נֵייטְלי די טוב."

"הוא קצת מטורלל, לא?" חיוכו של הכומר היה נבוך.

"חוששני שאין לי מושג. אני לא חושב שאני מכיר אותו עד כדי כך."

"אתה יכול להאמין לי בעניין הזה," אמר יוסריאן. "הכי מסובָב שיכול להיות."

הכומר שקל בכבדות את השתיקה שהשתררה, ואז ניפץ אותה בשאלה פתאומית.

"אתה קפטן יוסריאן, לא?"

"היו לו תנאי פתיחה גרועים. הוא בא ממשפחה טובה."

"סְלח לי, אנא ממך," הכומר התעקש במהוסס. "ייתכן שאני עושה טעות חמורה. אתה קפטן יוסריאן?"

"כן," הודה קפטן יוסריאן. "אני קפטן יוסריאן."

"מטייסת 256?" "מטייסת קרב 256," השיב יוסריאן.

"לא ידעתי שיש עוד קפטן יוסריאן. למיטב ידיעתי אני קפטן יוסריאן היחיד שאני מכיר, אבל זה רק למיטב ידיעתי."

"אני מבין," אמר הכומר בנימה של דכדוך.

"זה יוצא טייסת קרב שתיים בחזקת שמונה," ציין יוסריאן, "אם יש לך איזה כוונה לכתוב שיר סמלי על הטייסת שלנו."

"לא," מילמל הכומר. "אין לי שום כוונה לכתוב שיר סמלי על הטייסת שלכם."

יוסריאן הזדקף בבת-אחת כשגילה את צלב הכסף הזעיר שבצד השני של צווארון חולצתו של הכומר. הוא היה המום לחלוטין, כי עד עכשיו מעולם לא שוחח עם כומר צבאי.

"אתה כומר צבאי," הוא קרא בהתפעמות. "לא ידעתי שאתה כומר."

"אה, כן," השיב הכומר. "לא ידעת שאני כומר?"

"אה, לא. לא ידעתי שאתה כומר." יוסריאן נעץ בו עיניים בחיוך גדול, מוקסם. "אף פעם לא באמת ראיתי כומר צבאי, עד עכשיו."

הכומר הסמיק שוב ובהה בידיו. הוא היה גבר כחוש כבן שלושים ושתיים, עם שיער חום צהבהב ועיניים חומות ביישניות. פניו היו צרות וחיוורות למדי. מִקבץ נכבד של חטטי פצעונים עתיקים ניקד את השקעים שבלחייו. יוסריאן רצה לעזור לו.

"אני יכול לעזור לך באיזושהי דרך?" שאל הכומר.

יוסריאן הניד בראשו, עדיין מחייך. "לא, צר לי. יש לי כל מה שאני צריך ודי נוח לי. למעשה, אני אפילו לא חולה."

"זה טוב." הכומר התחרט ברגע שאמר את המילים. הוא ציחקק בבהלה ותחב את פרקי אצבעותיו לפיו, אבל יוסריאן שמר על שתיקה ואיכזב אותו.

"אני מוכרח לבקר אצל עוד אנשים מהלהק," הוא התנצל לבסוף. "אני אבוא לראות אותך שוב, בטח מחר."

"עשֵׂה זאת, בבקשה," אמר יוסריאן.

"אני אבוא רק אם אתה רוצה שאני אבוא," אמר הכומר והשפיל את ראשו בביישנות. "שמתי לב שאני מעורר אי-נוחות אצל רבים מהאנשים."

יוסריאן זרח בחיבה. "אני רוצה שתבוא," אמר. "אתה לא תעורר בי שום אי-נוחות."

הכומר קרן בהכרת טובה, ואז הציץ בפתק שאותו הסתיר בידו כל אותה עת. הוא מנה את המיטות בחדר, שפתיו נעות חרש, ומיקד את תשומת ליבו בדנבר.

"אם מותר לי לשאול," הוא לחש בשקט ובנימה של פקפוק, "האם זה לוטננט דנבר?"

"כן," השיב יוסריאן בקול רם, "זה לוטננט דנבר."

"תודה," לחש הכומר. "תודה רבה. אני צריך לבקר אותו. אני צריך לבקר את כל האנשים מהלהק שנמצאים בבית החולים."

"אפילו את אלה שבמחלקות האחרות?" שאל יוסריאן.

"אפילו את אלה שבמחלקות האחרות."

"תיזהר במחלקות האחרות האלה, אבי," התריע יוסריאן. "מחזיקים בהן את כל חולי הנפש. הן מלאות פסיכים."

"אין צורך לקרוא לי 'אבי'," הסביר הכומר. "אני אַנַבַּפְּטיסט."*

"אני רציני לגמרי בעניין המחלקות האחרות האלה," המשיך יוסריאן בנימה קודרת. "השוטרים הצבאיים לא יגֵנו עליך, כי הם הכי משוגעים מכולם. הייתי הולך איתך בעצמי אבל אני פוחד פחד מוות. אי-שפיות זה דבר מידבק. זאת המחלקה השפויה היחידה בכל בית החולים. כולם משוגעים חוץ מאיתנו. זאת כנראה המחלקה השפויה היחידה בעולם כולו, אם כבר מדברים."

הכומר קם במהירות והתרחק מהמיטה של יוסריאן, הינהן בראשו בחיוך פייסני והבטיח שיתנהל בזהירות הראויה.

"עכשיו אני צריך לבקר את לוטננט דנבר," הוא אמר, ובכל זאת השתהה, אכוּל חרטה. "איך לוטננט דנבר?" הוא שאל לבסוף.

"אין כמוהו," הבטיח לו יוסריאן. "נסיך אמיתי. אחד האנשים הכי טובים והכי פחות מסורים בעולם כולו."

"לא לזה התכוונתי," השיב הכומר, שוב בלחישה. "הוא חולה מאוד?"

"לא, הוא לא חולה מאוד. למען האמת, הוא לא חולה בכלל."

"זה טוב," נאנח הכומר בהקלה.

"כן," אמר יוסריאן. "כן, זה טוב."

"כומר צבאי," אמר דנבר אחרי שהכומר ביקר אצלו והלך. "ראית מה זה? כומר צבאי."

"הוא מתוק, לא?" אמר יוסריאן. "אולי הם צריכים לתת לו זכות הצבעה כפול שלוש."

"מי זה הם?" שאל דנבר בחשדנות..."