בחדרי חדרים עם פוטין | ספרי עליית הגג



קטלוג הספרים
כותרים
מחברים
אבולוציה
אכסדרה
אנשים
ביוגרפיות
ביולוגיה
בריאות
ג'רונימו סטילטון
הארי פוטר
היסטוריה
יהדות
ילדים
כלכלה
מדע
מחזות
מנורת קריאה
מקור
מתח
מתמטיקה
נגד הרוח
נוער
ספורט
ספרות יפה
עיון
פוליטיקה
פילוסופיה
פילוסופיה ומדע
פיסיקה
פסיכולוגיה
צבא
קלסיקה
שואה
שירה
תורת המשחקים
תיבת פנדורין
תרגום
מועדון ספרי עליית הגג

הצטרפו לרשימת הדיוור של מועדון ספרי עליית הגג וקבלו עדכונים במייל

"אַחַת מִן הַדְּבורָה. בַּר-מַזָּל הוּא הָאִישׁ הַלּוֹקֵחַ אוֹתָהּ: בָּהּ לְבַדָּה אֵין שׁוּם דּפִי. הַפַּרְנָסָה בִּזְכוּתָהּ עוֹלָה וּפוֹרַחַת. בְּאַהֲבָה לְבַּעֲלָהּ הָאוֹהֵב מִזְדַּקֶּנֶת. אֵם לִילָדִים יָפִים וּדְגוּלִים. בֵּין כָּל הַנָּשִׁים מִתְבַּלֶּטֶת וְחֵן אֱלֹהִי מְכַתְּרָהּ... (סִימוֹנִידֶס מאָמוֹרְגוֹס)"

שד לילה שחור
חשוב לנו לדעת
facebook icon שלח חוות דעת
מאמרים
בחדרי חדרים עם פוטין

בחדרי חדרים עם פוטין


מאשה גסן, מחברת הביוגרפיה המדוברת "פוטין האיש ללא פנים" חושפת במאמר מיוחד את שיחת הטלפון שקיבלה ממנו וההזמנה האישית למפגש איתו. מרתק!

 

"שלושה ימים לאחר שפוטין האיש ללא פנים יצא לאור בארה"ב, בריטניה ובמדינות רבות אחרות (אך לא ברוסיה, מו"לים רוסים פחדו לגעת בספר הזה), פוטין זכה בסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות רוסיה. זה לא מפתיע בהתחשב בשליטה המוחלטת שלו בקלפיות, במשאלים ובתקשורת. כמה מעמיתי חשבו (או קיוו) שפוטין, בשיא כוחו, יקדם כמה רפורמות, כתגובה לתנועת המחאה הרוסית המתעצמת. אני ידעתי שהוא לעולם לא יעשה זאת, משתי סיבות: הוא מתעב כל מה שעלול להתפרש כסימן של חולשה, והסיבה השנייה היא הטראומה שהותירה בו הפרסטרויקה, שהחלה ברפורמות והסתיימה בהתפרקותה של ברית המועצות. עבודה עיתונאית ברוסיה הפכה לבלתי אפשרית: קולגות שלי נרצחו, נפצעו, ספגו איומים. עבודת הממשלה הייתה סגורה לחלוטין לעיתונאים ודיווח על הפוליטיקה הרוסית הפך לעניין של ניחוש. כלומר עבודת עיתונאי הפכה לא רק לבלתי אפשרית אלא גם חסרת ערך.  

 

אבל להפתעתי חיי המקצועיים לא הושפעו מכל זה. נשארתי מועסקת ברוסיה, ובזמן שהספר שלי יצא לאור בעולם מוניתי לעורכת ראשית של הוצאה לאור שהתמחתה בספרי מדע פופולרי ומדריכי טיולים, והוציאה שני מגזינים בענייני גיאוגרפיה. אבל הפער בין הכתיבה הפוליטית שלי לבין העבודה הנוחה שלי גרם לי להרגיש מזויפת, או לפחות בעלת אישיות מפוצלת. כשקידמתי את הספר שלי דיברתי על המשטר של פוטין ועל תנועת ההתנגדות, ואז הייתי חוזרת למלון שלי לערוך כתבה על טיפוס צוקים... קצת כמו האינטליגנציה בתקופה הסובייטית שנסוגה למחקר אזוטרי כדי להתחמק מעינו של המשטר.

כשחזרתי לרוסיה העניינים הידרדרו. בסיומה של הפגנה חוקית ולא אלימה ערב הכתרתו של פוטין, נעצרו 650 איש, ועשרות נפצעו. ביוני המשטר החל לחוקק במרץ חוקים שנועדו להצר את צעדי האופוזיציה: אזורים שלמים הוכרזו אסורים להפגנות, נאסר השימוש במסכות פנים, קנסות כבדים הוטלו על מארגני הפגנות על כל הפרה של הרישיון. והמעצרים לא אחרו להגיע. ביולי חוקק חוק האוסר על עמותות רוסיות לקבל מימון בינלאומי. בספטמבר הורחבו סעיפי הריגול והבגידה בצורה אבסורדית, כך שניתן היה להאשים כמעט כל אחד בסעיפים אלו, שהעונש המירבי עליהם הוא מאסר עולם. ועוד ועוד.

במסגרת עבודתי השתתפתי בישיבות אינסופיות של האגודה הגיאוגרפית הרוסית, ארגון בן 150 שנים, שזכה לפריחה בזכות כמה אישים רמי מעלה שהצטרפו אליו. נשיאו היה השר לענייני חירום, סרגיי שויגו ויו"ר מועצת המנהלים שלו היה לא אחר מאשר ולדימיר פוטין. הכספים זרמו לארגון, ובשלב מסויים הוחלט כי צריך שיהיה מגזין לארגון. הפור נפל על המגזין שאני ערכתי... גם הוא בן 150 שנה (המגזין הותיק ברוסיה!) ושמו "מסביב לעולם".

כאשר ארגון הנשלט ע"י האנשים החזקים ברוסיה מתעניין בעסק כלשהו, זה נגמר לרוב בהשתלטות. סרגיי ואסילייב, המו"ל של "מסביב לעולם" כבר היה בסרט הזה בעבר, בסוכנות פרסום שהייתה בבעלותו והיום הוא משמש בה מנהל שכיר. הוא הצליח לשמור על מידה של עצמאות במגזין, אבל כעת זה היה "המגזין של האגודה הגיאוגרפית הרוסית" והוא התחייב לפרסם מאמר אחד של האגודה בכל גיליון. אני התייחסתי בחשדנות למיזוג הכפוי הזה. חשבתי שיאלצו את ואסילייב להיפטר ממני. אבל בדיוק ההפך קרה: פתאום הוזמנתי לתחנות טלביזיה ורדיו שתמיד החרימו אותי. מעולם לא נעניתי להזמנות. התחלתי להבין שלפוטין אין מושג שאני העורכת של המגזין, ובכלל מי אני, ושכתבתי ספר עליו. אף אחד מעוזריו לא רצה ליידע אותו על הספר, או עלי. ממש כמו בתקופה הסובייטית, פוטין נמצא בבועה של מידע.

חשש נוסף שלי מהמיזוג היה שחברי האגודה הגיאוגרפית הרוסית יצאו למסעות מפוארים ואקזוטיים, אבל חסרי ערך מדעי לציבור. היה קשה להבין מהם מה הטעם במסעות הללו. נראה היה שיש כסף, וצריך לבזבז אותו. והיה גם פחד נוסף: פוטין עצמו כיכב ברבים מהקמפיינים של האגודה, ותמיד היה שם איזה זיוף. ב-2008 הוא הצמיד קולר עם משדר לנמר סיבירי, מאוחר יותר התברר שהנמר הובא מגן חיות סמוך... ב-2010 דוב קוטב זכה לאותו טיפול. התברר שהוא נלכד כמה ימים קודם וטושטש... והסיפורים נערמו.

בשבת, 1 בספטמבר טילפן אלי המו"ל שלי וביקש שאשלח כתב שילווה את פוטין ממריא בדאון בעקבות עגורים סיבירים. ידעתי שהעיתונאי יחזה בעוד אחת מהרמאויות הקטנות של פוטין, וסירבתי. מייד פוטרתי.

ביום שני חתמתי על הודעת הפיטורין שלי, נפרדתי מהצוות, וכתבתי ציוץ קצר בחשבון הטוויטר שלי כי פוטרתי "ותודה לפוטין על כך". זו הייתה תזכורת למנהג מתקופת סטלין שבה הכול קרה תודות לסטלין כמובן. פנו אלי מכמה גופי תקשורת, נתתי להם תגובה קצרה והלכתי הביתה לחגוג את פיטורי. למחרת כבר הייתי בפרג בדרך לראיון עבודה. במונית, הטלפון צלצל.

קול גברי ביקש שאמתין שתי דקות. ואז, קול אחר אמר "אל תנתקי אני מייד מחבר אותך".

התפרצתי: "לא ביקשתי שתחבר אותי עם אף אחד! למי אתה מחבר אותי? תציג את עצמך!"

"פוטין. ולדימיר ולדימירוביץ'" נשמע קולו של הנשיא. "שמעתי שפיטרו אותך". הוא המשיך. "ושבלי שהתכוונתי לכך אני הסיבה לפיטורייך. אבל אני רוצה שתדעי למאמצים שלי להגנת הסביבה אין קשר לפוליטיקה. לצערי, לאדם בתפקידי קשה להפריד את השניים. אז אם אין לך התנגדות אני מציע שניפגש ונדבר על זה." הוא אמר.

"אין לי התנגדות אבל איך אדע שזאת לא מתיחה?" שאלתי.

פוטין הבטיח שאקבל טלפון מאנשי הלשכה שלו שיארגנו את הפגישה. בדיוק אז המונית חלפה על פני קברו של קפקא. איך פגישה כזו תיתכן? מעולם לא הורשיתי להיכנס למסיבות עיתונאים של הקרמלין. לא האמנתי שאוכל להיכנס בשערי הקרמלין בלי שמישהו ייזכר מי אני ולמה הייתי כל-כך הרבה שנים ברשימות השחורות שלהם. כנראה שבאמת לא מספרים לפוטין מה שהוא לא רוצה לדעת.

שבוע לאחר מכן המתנתי לפוטין בקרמלין. יום קודם לכן קיבלתי לא פחות מ-12 שיחות טלפון מהלשכה, לוודא שאני אכן מגיעה. חשבתי שיהיה נחמד אם אביא לפוטין במתנה את הספר שלי עליו. במשפחה שלי חשבו שזה לא רעיון מוצלח. אחרי המתנה של שעתיים (זמן קצר מאוד במושגי פוטין) יצא יועץ תקשורת מהלשכה והזמין אותי להיכנס.

"האם הפגישה לציטוט או לא, כמה זמן מוקצב לה?" שאלתי.

"אין לי מושג" חייך הבחור.

לא הופתעתי. סרגיי וסילייב, המו"ל שלי לשעבר, הוזמן גם הוא לפגישה. פוטין לחץ את ידינו והזמין אותנו לשולחן הישיבות שלו. וסילייב הזיע והאדים כולו.

"לפני שאתחיל" פוטין אמר, "אני רוצה להבין אם יש טעם בפגישה שלנו. אהבת את העבודה שלך? או שיש לך תכניות אחרות ומעמדך כעיתונאית נרדפת יקדם את התכניות האלה?"

עכשיו היה ברור: לא תדרכו אותו, לא היה לו מושג מי אני, מה חלקי בתנועת המחאה, איזה ספר כתבתי עליו, כמה מאמרים שלי עליו ועל הממשל התפרסמו בתקשורת הרוסית. הוא התעניין בי פשוט כי עבדתי בעיתון "שלו", ולא מצא חן בעיניו שמישהו אחר פיטר שלא על דעתו את העורכת הראשית. אני באתי להיפגש עם האויב המיתולוגי שלי. הוא פשוט נפגש עם אחת העובדות הזוטרות שלו.

"אהבתי מאוד את העבודה שלי, והקריירה שלי לא זקוקה לשום דחיפה."

"טוב," הוא חייך, "אז יש על מה לדבר. אני אוהב חיות. ואני הגיתי את הפרוייקט להצלת העגורים הסיבירים."

הוא דיבר על כך שהמעורבות שלו משכה הרבה מודעות ותשומת לב לנושא. הופתעתי. זכרתי שפרוייקט העגורים התחיל בשנות ה-70. כשהזכרתי בעדינות את העובדה הזאת הוא הסביר שהוא דאג למימון המחודש של פרוייקט העגורים. לזה התכוון כשאמר שהוא הגה את הפרוייקט.

"אני בטוח שהיו לך סיבות לא לשלוח כתב לסקר את מסע העגורים שלנו," פוטין אמר, " אבל טעית." ואתה," הוא פנה לבוס לשעבר שלי "טעית כשפתחת כך באש. כמובן, צריכה להיות משמעת במגזין, בדיוק כמו בצבא."

עכשיו הייתה ההזדמנות שלי להעביר את המסר שלי: "ולדימיר ולדימירוביץ, אני מסכימה עם כל מה שאמרת על החשיבות שבהעלאת המודעות לפרוייקטים האלו, ועל ההשפעה החשובה שיש לראש המדינה על נושאי שמירת הסביבה," אמרתי, "אבל, לצערי, איך שהדברים עובדים במדינה שלנו, ברגע שאתה מעורב, אתה מקבל חשיבות גדולה יותר מהמטרה. אתה בטח יודע שהנמר ששמת עליו את הקולר בעצם הובא מגן חיות, והסיפור עם הדב..."

"בוודאי, יש הגזמות!" פוטין קטע אותי. "ונזפתי באנשים האחראים לכך. אבל מה שחשוב זה שאני מושך תשומת לב לעניין! ברור, הטיגריס טושטש," הוא אמר (אני לא אמרתי כלום על טיגריס), "אבל מה שחשוב זה שאני הייתי זה שחשב על פרוייקט הטיגריסים. ואחרי שאני עשיתי את זה, 20 מדינות אחרות התחילו לדאוג לטיגריסים שלהם. ברור שהיו הגזמות," הוא חזר, "כמו אז כשצללתי והוצאתי את הכדים."

לא האמתי שהוא מודה בפיאסקו הכדים. "נו, ברור ששתלנו את הכדים כדי שאוציא אותם! אבל צללתי כדי למשוך תשומת לב להיסטוריה של המקום."

פוטין פנה לואסילייב ודרש לדעת אם הוא מוכן להציע לי את המשרה שלי בחזרה. המו"ל השיב בחיוב.

"עוד דבר אחד," אמרתי, "אמרת שמגזין צריך להיות מנוהל כמו צבא. הוא לא."

"תלוי בצבא." פוטין קרץ. "לא, מגזין לא צריך להיות מנוהל כמו צבא."

עמדתי לצטט באוזניו את החוק הרוסי אשר אוסר על המו"ל להתערב בשיקולי עריכה, אבל פוטין נעמד ומחק את חיוכו הדק.

"יש לי מספיק נסיון בעניינים האלה." הוא אמר בקרירות. "נדון בזה בפעם אחרת."

הפגישה הסתיימה. מה למדתי? שהאיש שאני מתארת בספר - שטחי, מאוהב בעצמו, לא יורד לעומקם של דברים, וממש לא מיודע על הנעשה סביבו – הוא אכן האיש המנהל את רוסיה. עד כמה שרוסיה מנוהלת.

במקום להרגיש סיפוק, הרגשתי רע. באמת אהבתי את העבודה שלי. ליבי נשבר בגלל ואסילייב. הוא הושפל כי התאמץ יותר מדי. אם נשים את תקרית העגורים בצד, הוא היה מו"ל אידאלי: חכם, מעודד, אבל לא מתערב בעבודת העריכה.

רכבתי על האופניים שלי לבר סמוך, שבו חיכו לי חברים. גמעתי כוסית ג'יימיסון וסיפרתי להם על הפגישה.

"מה אני צריכה לעשות עכשיו?" שאלתי בסוף.

"השתגעת???" שאלה אותי ורה, עורכת מדעית בהוצאה. זה היה מספיק כדי שאחזור לעצמי. הרבה עורכים ראשיים ברוסיה מונו על ידי הקרמלין. לא רציתי להיות אחת מהם. חזרתי הביתה וכתבתי לואסילייב מכתב. כתבתי לו שאם הוא עדיין ירצה שאעבוד אצלו אחרי שהשלטון יתחלף, אהיה מוכנה לעבוד אפילו בתור המנקה. "אני מקווה שנעבוד ביחד. בקרוב." הוא ענה."