"חידת הנוכחות" ספר חדש על עבודה פנימית. פרק מהספר | ספרי עליית הגג



קטלוג הספרים
כותרים
מחברים
אבולוציה
אכסדרה
אנשים
ביוגרפיות
ביולוגיה
בריאות
ג'רונימו סטילטון
הארי פוטר
היסטוריה
יהדות
ילדים
כלכלה
מדע
מחזות
מנורת קריאה
מקור
מתח
מתמטיקה
נגד הרוח
נוער
ספורט
ספרות יפה
עיון
פוליטיקה
פילוסופיה
פילוסופיה ומדע
פיסיקה
פסיכולוגיה
צבא
קלסיקה
שואה
שירה
תורת המשחקים
תיבת פנדורין
תרגום
מועדון ספרי עליית הגג

הצטרפו לרשימת הדיוור של מועדון ספרי עליית הגג וקבלו עדכונים במייל

"היה משהו נמרץ, קדחתני כמעט, באופן שבו חזר סטרייק לשרבט את רשימותיו, ויד שמאל שלו עוד תחבה אוכל לפיו. מחשבות קלחו בשטף, בעוצמת שכנוע, כשרשם את השאלות שרצה תשובה עליהן..."

תולעת משי
חשוב לנו לדעת
facebook icon שלח חוות דעת
מאמרים
"חידת הנוכחות" ספר חדש על עבודה פנימית. פרק מהספר

"חידת הנוכחות" ספר חדש על עבודה פנימית. פרק מהספר


 

אגי משעול כותבת על אילן עמית, מחבר הספר החדש חידת הנוכחות: "אילן עמית הוא גיבור תרבות ישראלי. הוא שייך לחברה בה הוא חי ואינו מנסה לבודד את עצמו מתוכה. הוא תובע מעצמו ומאחרים 'עבודה פנימית' שאינה עומדת בניגוד לחיים בלב המציאות החברתית והמשפחתית, ושאינה סוגרת עצמה בריבועים הדוקים מדי של שיטה, אלא מהווה מהלך של חיפוש שאינו נבהל מסתירות פנימיות ושאינו נפרד לרגע מהספק והבחינה העצמית... אילן עמית שואל תמיד איך בדיוק אפשר וצריך להתנסות בהווייה בתוך העולם". בספר 9 פרקים שכולם יחד יוצרים את החיים המלאים של כל אחד מאיתנו: אמת והתגלות; הנוכחות; אהבה; הסבל; אלוהים; המוות; העבודה הפנימית; חיי היומיום; מורים ותלמידים. וכך כותב אילן עמית על העבודה הפנימית (מתוך הפרק):

מה נדרש מאיתנו

לכל אחד מאיתנו יש קול פנימי, שניתן לקרוא לו מצפון. הקול הפנימי הזה אומר מה עלינו לעשות, מהי המחויבות המוטלת עלינו, ובפרט — ממה יש להימנע, מה לא לעשות. אין זה הקול היחיד. יש קולות נוספים האומרים לנו מה כדאי, מה מקדם את האינטרסים שלנו, מה אסור ומותר בחברה שאנחנו חיים בה. המצפון אינו הקול החזק בין הקולות האלו. לעיתים כמעט שאינו נשמע, ובכל זאת אנחנו מבחינים בינו לבין הקולות האחרים. אין פירוש הדבר שאנחנו נשמעים תמיד, או ברוב המקרים, לקול המצפון. אנחנו מושפעים מאוד משיקולים אחרים: אמביציה, רצון להצטיין ולהצליח, פחד מכישלון, חשש לנהוג באופן שונה מהמקובל, אי־רצון לעורר תשומת־לב. אני רואה מול עיני שלמישהו נגרם עוול, ויש לי הרגשה ברורה שאני צריך להתערב, אבל משהו עוצר בעדי. אני מפחד להיפגע אם אתערב, או שיפגעו בפרנסתי, או בשלומם וברווחתם של אלה הקרובים אלי. לעיתים קרובות איני מצליח לעשות את המוטל עלי, לפעול על פי צו המצפון. אבל כאשר אני פועל אחרת אני יכול לפחות לדעת זאת: הייתי חלש, פחדתי, ואין לי במה להצדיק את עצמי על־כך.

 

הדברים שאנחנו חייבים בהם הם כמעט תמיד כלפי אחרים — ההורים, הילדים, בני הזוג, חברים וידידים. לעיתים אנחנו מחויבים לאדם בלתי־מוכר, שזקוק ברגע זה לעזרתנו. עמנואל לוינס אומר שהמחויבות שלנו כלפי האחר אינה סימטרית, אינה קשורה למחויבות חוזרת שלו כלפינו, אלא לכך שהוא פונה עכשיו אלינו ובכך הוא מחייב אותנו. ביתר דיוק, אומר לוינס, מישהו שלישי, שאינו נוכח עכשיו בין האחר לביני, מציאותו היא הנוכחת והמחייבת. הנוכחות היא המאפשרת לנו לזהות את הקול הפנימי, קול המצפון. היא גורמת לנו לדעת לְמה אנחנו מחויבים גם אם איננו ממלאים בפועל את המחויבות הזאת.

 

כשאדם נעשה מודע לעצמו הוא רואה את המערכת הסיבתית של הגירויים והתגובות הפועלת בתוכו. הראייה הזאת כשלעצמה אינה מחלישה את הגירויים והתגובות ואינה משנה את אופיים, אלא פותחת ממד פנימי של חופש ואי־הזדהות. אין לנוכחות השפעה רבה על הסיבתיות הפנימית, על התגובות ותגובות הנגד, אבל היא גורמת לי להבין שאיני חייב להזדהות איתן, מחשבתית, גופנית או רגשית. זהו חופש שהוא פרי של הסתכלות, לא פרי של מאמץ לשבירת כבלים. מה צריך לעשות בחופש הפנימי הזה? מה מתחייב ממנו? אנחנו חיים בתקופה היפר־אקטיבית, שבה נדמה שכל דבר סופו מעשה, ומה שאין סופו מעשה — אין בו תועלת. עם זאת, דומני שאין השאלה במקומה. מה שמוטל עלינו נובע מהווייתנו היומיומית, מהאנשים שבסביבתנו ומאלה הנִקרים בדרכנו. ההתבוננות, הנוכחות והחופש הפנימי מקלים על ההקשבה לקול המיוחד, המחייב, קול המצפון, ואולי עוזרת גם להיענות לו.

 

המחויבות כלפי האחר אינה תוצאה של צווים מוסריים כאלה או אחרים, אף על פי שצווים כאלה קיימים במסורת, בתרבות ובחוקי המדינה. במחויבות יש יסוד ספונטני של אהבה וחמלה. אנחנו חשים אהבה וחמלה כלפי ילדנו, כלפי בני הזוג, הורינו, כלפי חברים וידידים שלנו וכלפי כל מי שנקרה בדרכנו ומבטנו נפגש במבטו. ההתבוננות והנוכחות ברגעים של אהבה וחמלה גורמות לתחושה של אי־נפרדות: איננו מנותקים ניתוק גמור מהאחר, איננו בודדים ונפרדים. מבחינה מסוימת אנחנו נפש אחת גם בהיותנו גופים נפרדים. מסירות והקרבה לאחר אינם מפחיתים מאיתנו אלא מוסיפים. האהבה והחמלה לאחר, הנכונות לקבל אותו כפי שהוא, על החולשות ועל הפגמים שבו, מחלתו, זיקנתו — מאפשרים גם אהבה וחמלה על עצמנו, על החולשות ועל הפגמים שבנו. האהבה והחמלה, כמו הנוכחות, אינם רק דבר אישי, פרטי ואינם רק דבר חובק עולם כוללני. הם השניים, הניגודים, בעת ובעונה אחת.

 

מטרתה של העבודה הפנימית

 

לפני זמן מה שאל אותי עיתונאי מה המטרה של העבודה הפנימית. הרגשתי שכל תשובה שאתן לו תגדיר את העבודה הפנימית כ"משהו" שאפשר להשוותו לדברים אחרים מסוגו, לבחון את יעילותו בהשגת אותה מטרה שהוא מגדיר לעצמו וכיוצא באלה. כל התוצאות האלה היו מנוגדות למה שאני חש ביחס לעבודה הפנימית. לכן עניתי לו שאיננו יודעים את המטרה של העבודה הפנימית ושאילו ידענו אותה — היא לא היתה מטרה ראויה. התשובה הזאת מאוד לא מצאה חן בעיני העיתונאי. היא קלקלה את הקו שהוא התכוון לנקוט בכתבה, שכלל את הטענה שכל מיני כיתות הטוענות שהן בדרכה של העבודה הפנימית צריכות להישפט רק על פי יעילותן בהשגת אותה מטרה, ולא על פי הקשרים האותנטיים שהיו או לא היו להן עם מורה רוחני בעל שם כזה או אחר.

 

תוך כדי הראיון עם אותו עיתונאי, ובמיוחד לאחר סיומו, שאלתי את עצמי אם אני עומד מאחורי התשובה הזאת, שלעבודה הפנימית אין בעצם מטרה, או שאיננו יודעים את המטרה ואנחנו עובדים, בין היתר, כדי להתקרב אליה. לגורדייף היו מטרות. הוא רצה לשנות את העולם הפנימי של אנשי המערב, האנשים ה"מודרניים", שראו את עצמם כמלח הארץ ואת תרבותם כפסגת כל התרבויות. הוא רצה שיכירו באפסותם הפנימית ובעדיפותן של התרבויות המסורתיות, הקדומות, עם כל חסרונותיהן, על פני התרבות ה"מודרנית", החומרנית והריקנית. גורדייף, יחד עם מורים רוחניים אחרים ובשילוב עם גורמים רבים נוספים, אכן חוללו שינוי בתרבות המערבית כפי שאנחנו נוכחים סביבנו היום, כאשר הרב־תרבותיות והפוסט־מודרניזם מושלים בכיפה. אך האם לילד הזה פיללו? מכאן אין עדיין תשובה לשאלה מהי מטרתה של העבודה הפנימית. השינוי שגורדייף ביקש לחולל היה אמצעי בדרך, אבל מה היתה המטרה?

 

בספרו של אוספנסקי אפשר למצוא תשובות, בניסוחים אחדים, לשאלת המטרה. במקום אחד הוא אומר שלכל אדם צריכה להיות מטרה משלו, והעבודה רק נותנת לו את הכלים להשגת המטרה הזאת. במקומות אחרים מדובר על שליטה עצמית, על התחמקות מהשפעתם של "חוקים כלליים", על עלייה במעלה המדרגות עד שאתה הופך להיות "חוק לעצמך", על מעבר ממצב של אדם מספר אחת, שתיים ושלוש לאדם מספר ארבע, הוא האדם בעבודה הפנימית, ומשם — בעזרת השם — לאדם מספר חמש ומעלה. אנחנו מרגישים שבכל המטרות האלה יש גרעין של אמת, ושאוספנסקי מביא, מן הסתם, דברים ששמע מגורדייף והבין אותם כפי שהבין. יחד עם זאת אנחנו גם מרגישים את הגיחוך, את היומרה ואת האמביציוזיות בעבודה לשם שליטה עצמית או כדי להיות לאדם מספר חמש, שש או שבע.

 

אבל האם מדובר בבעיה מהותית, בהצבה לא נכונה של מטרה, ואולי בעצם הרעיון של הצבת מטרה? או שהבעיה היא של מטרות גבוהות מדי, שאינן לפי מידותינו. הרי ישנם יתרונות בהצבת מטרות שמעבר להישג יד. אולי אינך משיג אותן, אבל אתה משיג יותר מאשר אילו שאפת רק למטרה בת השגה, מבחינתך.

 

כאשר קיבלתי בשעתו, יחד עם חבריי, את מה שמכונה "התרגיל", כלומר ההנחיות למדיטציה היומיומית, ממי ששימש אז כמורה שלנו, ד"ר ארונוביץ', הוא הִנחה לפתוח תמיד בשאלת המטרה: לשאול את עצמי "למה אני יושב?". במשך השנים למדנו שהשאלה לא נועדה לדרבן אותנו למצוא תשובה שבלעדיה לא נוכל להתחיל בתרגיל, לא כל שכן תשובה מנוסחת במילים. היא נועדה לעורר את השאלה ולהשאיר אותה פתוחה, כשאלה, לאורך כל התרגיל. הדבר נועד, בין היתר, למנוע את הפיכת התרגיל למשהו אוטומטי, שאתה עושה כדי לצאת ידי חובה. המטרה של עשיית התרגיל עלולה להפוך אז לעמידה במחויבות כלפי עצמי, או לעניין שבשגרה, בהרגל. מכל מקום, השאלה הפותחת חדלה במשך הזמן להיות מילולית, והפכה לתנועה פנימית קטנה, בלתי־מורגשת כמעט, שאלה שאין עליה מענה.

 

ובכן, מה באמת אפשר לומר על מטרתה של העבודה הפנימית, על מטרתו של תרגיל הנוכחות או של כל תרגיל אחר, על מטרתה של פגישה קבוצתית? ראשית, אני יכול להמציא כל מיני ניסוחים, אבל באמת איני יודע. יתר על כן, כל ניסוח כזה או אחר, ברגע שהוא מתנסח, מתחיל לאבד את גרעין האמת שבו. שנית, התהייה אודות המטרה, תהייה שאינה יכולה לבוא לידי מיצוי, היא עצמה יסוד מהותי של תהייה כוללת על החיים, על העולם ועל עצמנו, תהייה שהיא יסוד מוסד בעבודה. אבל דברים אלה נכונים תמיד ולכן הם אולי פחות חשובים. האם יש משהו נוסף שאפשר להיווכח בו בהקשר זה?

 

פעמים רבות בעבר, כשהייתי יושב לתרגיל, הייתי מרגיש מעין טקס פנימי: אני יושב עכשיו לתרגיל; זה אירוע מיוחד; אני צריך להפסיק את כל מה שהיה קודם; להקשיב אחרת, לחוש אחרת, לחשוב אחרת, או לא לחשוב בכלל. הטקס הפנימי הזה היה גורם לי לשבת בצורה מלאכותית משהו, תוך איזה מאמץ או מתח בלתי־מורגש. כל זה היה חולף אחרי זמן מה, כשהגוף, המחשבה והרגש היו מתחילים לחזור למסלול יותר רגיל. אבל היתה כאן איזו הפרעה, משהו לא נכון באופן פנימי. רק לפעמים הייתי מתחיל את התרגיל באופן שונה — בלי טקס פנימי, בלי מעבר, פשוט באותו מקום שאני נמצא בו. לתרגילים אלה היה טעם מיוחד. הם לא היו שונים מכל דבר אחר בחיים. לא היתה להם מטרה, לא ניסיתי להגיע בהם למצב משוחרר יותר, מאוזן יותר, רגוע יותר. לא ניסיתי להגיע לשום מקום אחר מזה שבו הייתי. האם זאת שיטה עדיפה לעשות את התרגיל? לא. כל שיטה היא לא זה. ברגעים מסוימים אין לנו דרך, אין מטרה. איננו צריכים להגיע לשום מקום, אנחנו כבר שם. האם עלינו להשתדל שכל התרגילים שלנו יהיו כאלה, אולי זאת המטרה? נדמה לי שזה הכיוון ההפוך מזה שבו אולי נמצא פעם את המטרה.