הצטרפו לרשימת הדיוור של מועדון ספרי עליית הגג וקבלו עדכונים במייל
"אני מתפלל שנים רבות, והרבה, אבל תפילה כמו שהתפללתי באותו רגע, מעולם לא התפללתי", אומר הרב סבתו. "זו הייתה תפילה מפולשת מצד לצד, כשהמט"ק צועק לי: 'סבתו, יורים עלינו, תתפלל!', ואני אומר לו: 'תתפלל אתה!' הוא אומר לי: 'אני לא יודע להתפלל'. אמרתי לו, נגיד ביחד 'אנא ה' הושיעה נא' - וירינו פגז... אני לא זוכר עוד רגע כזה בחיי. ובכל יום כיפור, לפני נעילה, אני מספר עליו לתלמידיי".
..."שני חיילים צעירים היינו, דוב ואני, ושני תיקים קלים על כתפינו, ויחד היינו מהלכים אל הרבי. יחד עלינו לארץ ישראל. דוב מרומניה ואני ממצרים. יחד הלכנו יום יום מבית מַזְמִיל לתלמוד תורה בשכונת בית וגן בירושלים, הוא בבּרֶט שחור על ראשו ואני בכובע מצחייה צבעוני שקנתה לי במילאנו שליחה אחת של הסוכנות כשחנינו שם בדרכנו ממצרים לארץ ישראל. ממתינים היינו שם לרכבת לילה שתיקח אותנו לגנואה, לאונייה "ארצה", שנפליג עימה לחיפה.
בית הספר תלמוד תורה בית וגן סמוך הוא לשטיבל של אמשינוב, המקום שהיינו עומדים בו עכשיו, שלוש עשרה שנים לאחר מכן, כמה צעדים מן האוטובוסים שהיו ממתינים כבר במרכז הגיוס שלנו. עוד מעט יתמלא האוטובוס, ימנו קצין למפקד ההסעה ונעלה ליחידה. יחד למדנו בישיבה התיכונית, דוב ואני, יחד הלכנו לישיבת הסדר, יחד התאמנו בטנק אחד ברפידים, דוב טען ואני תותחן.
צוות, היכון לעלייה על הטנק! צוות, עלה! נהג, ימינה חזק! תותח חלול אלפיים, טנק על, אש! הוסף מאה, אש! הורד חמישים, אש! מטרה. מטרה חדל. טען, פרוק כֵּליךָ. דוב! יותר מהר! אל תחלום! במלחמה לא תוכל לחלום. כבר העלו אותך על הכוונת. כן המפקד, אני משתדל, טען פָּרַק כֵּליו.
יחד שמרנו על הגג ברַאס סוּדאר, בעמדה הדרומית, בתצפית אל המים, דוב ואני. ליל שבת היה. דוב סיים את המשמרת שלו, אני באתי להחליף אותו. חושך אפלה היה. לא לבנה ולא כוכבים. רק לפני חודש סיימנו את הטירונות. כל דג שקפץ מן המים הקפיץ אותי בבהלה. ודוב אמר: אני נשאר איתך, בין כך קשה לי לישון. אולי נפזם יחד זמירות שבת, אולי תגרוס כמה משניות על פה. ידעתי שהרגיש בי שאני פוחד, נשאר איתי.
יחד היינו מתווכחים בענייני אמונה וביטחון והשגחה וגאולה בסמינריונים על תורה ומדע, יחד למדנו את הר"ן על פרק שני בכתוּבות, יחד עסקנו בספר נצח ישראל למהר"ל מפראג, יחד נפרדנו מאמו ברחוב ברזיל בבית מַזְמיל, שעה קודם לכן, והיא אומרת לנו: מלחמה, מלחמה, מה אתם יודעים? אני יודעת מה זו מלחמה, מי יודע מתי תשובו, מי יודע מה יהיה, ותוך כדי דיבור היא ממלאת קופסת פח בעוגיות יבשות וקופסה אחרת בעוגות גבינה עטופות נייר שישמור אותן טריות. מכיר הייתי אותן מכבר.
ודוב משיב לה: אבל אמא! אנחנו לא ברומניה וזו לא מלחמה עולמית, טיול קטן ועוד כמה ימים נחזור, ומסביר הוא לי בלחש: אפשר להבין אותה, היא דואגת, כל משפחתה נהרגה במלחמה, רק היא נשארה, וחוץ מזה היא אמא, אבל אתה הרי יודע, מקסימום יש לנו עכשיו אימון פלוגה קטן בגולן, וחוזרים. ברדיו אמרו שמתכוננים למתקפת נגד, ושבתעלה כבר הפציץ חיל האוויר כמה ראשי גשר, אני מקווה שעד שנגיע לגולן לא יגמרו הסדירים את העבודה ונחמיץ לגמרי את המלחמה. ואביו מפסיק לרגע קריאה בספר תהילים קטן, נושק לספר, ונושק לבנו."