ספר חדש למתיו דן, מחבר רב המכר "מגידו"! | ספרי עליית הגג



קטלוג הספרים
כותרים
מחברים
אבולוציה
אכסדרה
אנשים
ביוגרפיות
ביולוגיה
בריאות
ג'רונימו סטילטון
הארי פוטר
היסטוריה
יהדות
ילדים
כלכלה
מדע
מחזות
מנורת קריאה
מקור
מתח
מתמטיקה
נגד הרוח
נוער
ספורט
ספרות יפה
עיון
פוליטיקה
פילוסופיה
פילוסופיה ומדע
פיסיקה
פסיכולוגיה
צבא
קלסיקה
שואה
שירה
תורת המשחקים
תיבת פנדורין
תרגום
מועדון ספרי עליית הגג

הצטרפו לרשימת הדיוור של מועדון ספרי עליית הגג וקבלו עדכונים במייל

"מה שעברו בני העם היהודי, ואיכהשהו שרדו כדי לספר את הסיפור, זו הגרסה העזה ביותר בתולדות האנושות לפורענויות שעברו גם על עמים אחרים... זה מה שהופך את הסיפור הזה לפרטי ובה בעת גם אוניברסלי..."

הסיפור של היהודים
חשוב לנו לדעת
facebook icon שלח חוות דעת
מאמרים
ספר חדש למתיו דן, מחבר רב המכר "מגידו"!

ספר חדש למתיו דן, מחבר רב המכר "מגידו"!

מתיו דן


מתיו דן שרת כסוכן חשאי בשירות המודיעין האנגלי (MI6) והוא יודע בדיוק על מה הוא כותב. ספרו הראשון "מגידו" היה לרב מכר מצליח בארץ ובעולם ועכשיו רואה אור ספרו השני "שם צופן: סנטינל". קבלו טעימה! 

 

 

פרק 1

 

 

מפקד הצוללת הרוסית רץ בין העצים, מחפש בעיניו אחר כל מי שעלול להרוג אותו. היה מאוחר בלילה, והיער היה צפוף. גשם מעורב בשלג היכה בפניו, וגופו רעד מקור ומפחד.

 הוא הגיע לקרחת יער קטנה, עצר, התכופף, והקשיב. הים היה במרחק כמה מאות מטרים בלבד משם, והוא היה יכול לשמוע את רעש הגלים המתנפצים אל חלוקי האבן. הוא הסתובב לאיטו לאחור וחיבק את עצמו, מצפה‑למחצה לראות אנשים עם פנסים, רובים, וכלבים ממהרים לעברו.

 הוא נשאר בתנוחה זו שתי דקות לפני שהציץ לעבר המכונית שלו. היא עמדה חבויה בין העצים בשולי הכביש הקרוב. יידרשו לו דקה אחת לחזור אל הרכב ועשרים דקות להגיע אל בסיס הצוללות שלו. הוא קיבל אישור יציאה מן הבסיס לשעה אחת בלבד. הזמן הלך ואזל.

הוא צעד במהירות ויצא מקרחת היער בחזרה אל סבך העצים. הוא ספר כל צעד, עצר כשהגיע לצעד השמונים במספר, שינה את הכיוון, והלך חמישים צעדים נוספים. העץ היה מולו. הוא נראָה בדיוק כמו כל העצים האחרים מסביב - גבוה, דק, ללא עלים, וכפוף מעט מרוחות מזרחיות - אבל הוא ידע שזה העץ הנכון. הוא היה כאן כבר שבע פעמים לפני כן, ושנא את המקום, משום שבכל אחד מביקוריו בו תהה אם זהו המקום שבו יילכד וייהרג.

הוא הוציא מעטיפתו פונצ'ו דק וחסין מים, תלה אותו מעל לראשו ולגופו, שלף פנס קטן ואולר, וכרע ברך לפני בסיס העץ. האדמה מתחתיו היתה ספוגה שלג נוזלי, ומכנסיו נרטבו במהירות. אחרי שהרים את קצה הפונצ'ו והידק אותו לעץ, הוא הדליק את הפנס ועבר עם האלומה לאורך הגזע. הוא מצא במהירות את מה שחיפש: מעגל קטן עם שני קווים אופקיים בתוכו חרוטים בקליפת העץ. מסביבו היו שבע חריטות ישנות יותר שכבר היטשטשו. הוא פתח את האולר וחרט קו אופקי שלישי בתוך המעגל.

הוא רכן לפנים והניח לפונצ'ו ליפול מן העץ כך שכיסה לגמרי את גופו ושימש מעין אוהל זמני. הגשם המעורב בשלג חבט בפונצ'ו. אחרי שהכניס את קצה הפנס לפיו, הוא השתמש באולר ובידו השנייה לחפור באדמה ישירות מתחת לסימן. הכאב פילח את אצבעותיו שנברו באדמה הקרה והלחה, אבל הוא המשיך לחפור, כשהוא חושב כל הזמן שעליו לעשות את מה שצריך מהר ככל האפשר.

האולר פגע במשהו קשה בעומק כמה סנטימטרים מתחת לפני האדמה. הוא הקיש עם הלהב כדי לוודא שהוא לא הגיע פשוט לשורש, אבל החפץ היה בבירור מתכתי. הוא הניח בצד את האולר, תחב את שתי ידיו אל תוך הבור, התכווץ כשכאב נוסף חלף בזרועותיו, ואחז בחוזקה בקופסה הקטנה. הוא שלף אותה והניח אותה ליד האולר. אחר כך תחב לרגע את כפות ידיו אל מתחת לבתי השחי שלו, כדי לנסות לחמם אותן לפני שיטיל את האלומה ישירות על המכל.

הוא הבריש את הבוץ מעל המכסה וראה שזו אותה קופסת פליז שהשתמש בה תמיד. אבל היה עליו להיזהר למקרה שהיא ממולכדת. הוא הרים אותה מעל הקרקע וחשב שהיא במשקל הנכון, אף שידע שזה לא אומר כלום. די בחתיכה קטנה של חומר נפץ C4 כדי לרטש את פניו. הוא לקח את האולר, הניח את קצה הלהב מתחת לבריח של הקופסה, עצר לרגע, ופתח אותו. הגשם תופף חזק יותר על הפונצ'ו שלו.

הוא נעץ את מבטו בקופסה למשך זמן‑מה. ליבו פעם במהירות, הזיעה ניגרה מגבו, אף שהיה לו קר יותר מאי‑פעם בחייו. הוא הניח יד אחת בתחתית הקופסה ואת השנייה על המכסה, והחל למשוך כדי לפתוח. כשהרגיש שרצועת הגומי הפנימית מציבה לו התנגדות, הוא עצם את עיניו ומשך ביתר חוזקה עד שהקופסה נפתחה. הוא פקח את עיניו. הדבר היחידי בפנים היה גליל לסיגר עשוי מתכת. הוא הרים אותו בזהירות, חלץ את הפקק שלו, הציץ פנימה, והרגיש הקלה. בפנים היה עיפרון קטן ודף נייר מגולגל. הוא פרש את הנייר והחל לקרוא.

ההקלה נעלמה.

היד שלו רעדה כשקירב את העיפרון לנייר.

הצפנים דהרו במוחו. הוא זיהה את הערך המספרי של כל אות, צירף את זה למערכת נוספת של מספרים מזיכרונו שתאמו לאותיות, במטרה לקבוע את אותיות הצופן, והתחיל לכתוב.

לקח לו שש דקות לכתוב את המשפט הראשון. הוא שנא לתקשר בצורה כזאת, אבל ידע שהצופן כמעט בלתי אפשרי לפיצוח, אלא אם כן יגלו את מפתח הצופן או שיענו אותו כדי לחשוף את פרטיו. תקשורת באמצעות כל דבר יותר מתוחכם היתה יותר מדי מסוכנת. כל אותות התקשורת האלקטרונית אל תוך הבסיס, מחוצה לו ובסביבותיו היו תחת פיקוח. אילו שלח שדר מוצפן בקירבת הבסיס היו מאתרים אותו בקלות בתור מרגל.

הוא עמד להתחיל עם המשפט השני, אבל עצר, היד שלו מרחפת מעל לנייר. רעש רחוק, אבל מספיק חזק כדי להישמע מבעד למזג האוויר הנורא, הגיע מכיוון הכביש. הרעש התגבר. בתחילה חשב שזו מכונית אבל אז ידע שזו משאית. רק הצבא נהג ברכבים כאלה באזור הזה.

באופן לא מודע, כף ידו התהדקה לאגרוף. הלילה הוא צריך לטלפן לבתו כדי לברך אותה על הקידום שלה במודיעין הצבאי הרוסי. היא תשמח על הטלפון שלו, מפני שכיבדה את דעתו והעריצה עמוקות את הקריירה הארוכה שלו בשירות רוסיה, אבל הוא ידע שאילו יכלה לראות אותו עכשיו, היא היתה מתביישת בו עמוקות.

המשאית האטה. הוא תהה אם אנשי הסיור גילו את המכונית שלו והם עכשיו בודקים מי הבעלים שלה, או שהם הגיעו לכאן כדי לחפש בוגד. הוא התאמץ לחשוב בבהירות וייחל שהשלג והגשם ייפסקו.

במוחו צץ רעיון: אם הם גילו את המכונית שלו, הוא ייגש לחיילים ויספר להם שהוא התנגש בצבי ורץ אחריו אל תוך היער; תקרית סבירה למדי בכבישי היער האלה. הם עשויים אפילו להתנדב לעזור לו לאתר ולהרוג את החיה הפצועה, כדי שיוכלו לקחת אותה לבסיס.

המשאית עצרה. המנוע שלה עבד.

הקברניט הסתכל בצופן. היה עליו לכתוב את המשפט הבא, אבל הזמן היה קצר.

דלת נטרקה. ועוד אחת.

לא היה לו זמן.

הוא הגיע להחלטה ומילמל ברוסית, "זה כל מה שאני יכול לתת לכם."

הוא תחב את הנייר ואת העיפרון בחזרה אל תוך גליל הסיגר, החזיר אותו לקופסה וקבר אותה באותו מקום. הרוח הלמה בפונצ'ו שלו והגשם הטיח אותו בפניו. היה עליו לזוז, אבל הוא היסס לרגע. רועד, הוא ציטט בשקט את המסר שכתב זה עתה.

"הוא בגד בנו ורוצה לצאת למלחמה."

 

Photo by Adam Scourfield