יולי 1993. הדברים מתחילים לדלוף | ספרי עליית הגג



קטלוג הספרים
כותרים
מחברים
אבולוציה
אכסדרה
אנשים
ביוגרפיות
ביולוגיה
בריאות
ג'רונימו סטילטון
הארי פוטר
היסטוריה
יהדות
ילדים
כלכלה
מדע
מחזות
מנורת קריאה
מקור
מתח
מתמטיקה
נגד הרוח
נוער
ספורט
ספרות יפה
עיון
פוליטיקה
פילוסופיה
פילוסופיה ומדע
פיסיקה
פסיכולוגיה
צבא
קלסיקה
שואה
שירה
תורת המשחקים
תיבת פנדורין
תרגום
מועדון ספרי עליית הגג

הצטרפו לרשימת הדיוור של מועדון ספרי עליית הגג וקבלו עדכונים במייל

"את טעם הדג בסעודה שלישית מבקש אני מאז בכל מקום שמצויים בו יוצאי הונגריה, ועד היום לא מצאתי. גם את ניגון הנפש וְיִתֶּן לְךָ של מוצאי שבת לא שמעתי."

בואי הרוח
חשוב לנו לדעת
facebook icon שלח חוות דעת
מאמרים
יולי 1993. הדברים מתחילים לדלוף

יולי 1993. הדברים מתחילים לדלוף


בספר חדש, "ערוץ חשאי. אוסלו - הסיפור המלא", מספר רון פונדק בפרטי פרטים על המהלך שהוביל להסכם אוסלו. הוא לא מספר את הדברים מהזיכרון בלבד. לאורך כל הדרך הוא כתב יומנים בהם פירט את אירועי אותם ימים. פונדק משלב מבט אינטימי, חוויות אישיות ותובנות חריפות עם בחינה היסטורית של התהליך כפי שהוא נראה לאחר שני עשוריםהנה הצצה ליולי 1993, כשמתחילות הדלפות על הדיונים החשאיים. 

רבין וערפאת מובילים את התהליך

בעודנו מתדיינים עם נציגי אש"ף החלו לדלוף לתקשורת עוד ועוד ידיעות בדבר מגעים חשאיים בין נציגי ממשלת ישראל לנציגי אש"ף. הידיעה הראשונה התפרסמה ב"הארץ" ב־12 ביולי, ולפיה התקיימו בוושינגטון שיחות בין נציגים ישראלים לאישים באש"ף. למחרת עסקו כל שאר אמצעי התקשורת בנושא, והעמודים הראשונים של שלושת עיתוני הצהריים עסקו כמעט אך ורק בנושא המגעים הסודיים. בכותרת הראשית של העיתון "מעריב" צוטט ראש הממשלה רבין, שאמר, "המשא ומתן עם הפלסטינים רק עם המשלחת מהשטחים." לשכתו הוסיפה "כי אין בסיס לפרסומים" על מגעים עם אש"ף. ערפאת, לעומת זאת, "הודה" באותה כותרת ראשית – תוך הטעיה מכוונת – כי "בחודש שעבר היו שתי פגישות בוושינגטון עם פקידים ישראלים."

נציגו בוושינגטון אמר ל"מעריב" כי לאש"ף אין מגעים עם ממשלת רבין, אולם היו מגעים עם ח"כים ואנשי מפלגת העבודה. התרגיל שעשה ערפאת נועד להסיט את המוקד מהפעילות האמיתית גם מבחינה גיאוגרפית וגם מבחינה פרסונלית. "ההודאה" הציגה את וושינגטון כמקום שבו מתרחשים לכאורה מגעים; והזרקורים הופנו לנביל שעת', שקיים מגעים עם אישים כמו חבר הכנסת סנה שאותו פגש בלונדון ובניו יורק בידיעת רבין. בפגישה הבאה באוסלו סיפר לנו אבו עלא עד כמה התגאה ערפאת בהצלחתו להפנות את התקשורת לעבר הפיתיון.

המאמץ בהנהגת אש"ף להסיט את תשומת הלב בא לידי ביטוי גם באמצעות הטעיית אנשיהם. כך קרה שכאשר פגש השר יוסי שריד את שעת' בקהיר ב־23 ביולי 1993, סמוך למועד שבו עידכן רבין את שריד בקווים כלליים בעובדת קיומו של ערוץ סודי, אמר שריד לשעת' שהוא מודע לקיומו של ערוץ חשאי בין רבין לבין אבו מאזן וערפאת. שעת' שלא היה מודע לערוץ אוסלו התקשר מייד לאבו מאזן. אבו מאזן נאלץ להשיב לו שמדובר כנראה בערוץ העקיף באמצעות הצמרת המצרית, שאליו היה מודע שעת'. כדי להנמיך את הרעש התקשורתי דחה אבו מאזן גם את בקשתה של השרה שולמית אלוני להיפגש איתו, ובמקום זאת נפגשה אלוני עם המשורר מחמוד דרוויש, "שר התרבות של אש"ף".

בהתייחסו להכחשה שפירסמה לשכת ראש הממשלה פסק אחד מפרשני "מעריב" כי רבין "ממשיך להתנגד בתוקף לפתיחת 'ערוץ משא ומתן אחורי' מחוץ לחדר הדיונים בוושיגטון". אותו פרשן התייחס בזלזול לאישור שנתן ערפאת לפגישות "שהתקיימו כביכול", וקבע כי "הדברים לא היו ולא נבראו, אלא בדמיונו העשיר" של ערפאת. עיתונאי אחר אף הוסיף השערה, ולפיה הנושא והנותן הוא איש העסקים נמרוד נוביק שהיה בעבר יועצו המדיני של פרס כראש הממשלה. שבועיים קודם לכן התפרסמה ידיעה על קיום מגעים, בחסות המצרים, בין נוביק לבכירים באש"ף. על פי כתב "מעריב", "שליחויות כאלה, יודע פרס, עלולות להרגיז את ראש הממשלה רבין. להרגיז מאוד, עד כדי תקרית ג'ינג'ית חמורה. במקרה הזה, של ד"ר נוביק, הן עלולות להרגיז גם את מנכ"ל משרד החוץ אורי סביר, המצוי כרגע בשליחות בבריסל". כשנכתבו השורות האלה עדיין היה סביר בנורבגיה. לאמיתו של דבר, נוביק היה מחוץ למשחק מול אש"ף באותה תקופה. לימים נעשה נוביק למשתתף פעיל וחשוב במגעים החשאיים שרקמנו לאחר אוסלו עם נציגיו של אבו מאזן. אותם מגעים הובילו למסמך ההבנות על הסדר קבע אשר נודע לימים בשם "הסכם ביילין-אבו מאזן". נוביק הוסיף לפעול ללא לאות מאחורי הקלעים כדי לקדם את התהליך המדיני גם בימיהם של פרס, נתניהו וברק כראשי ממשלה.

מאמר המערכת של "ידיעות אחרונות" רמז בנימה אירונית על האפשרות שאם אכן הסיפור מדויק, הרי שהכחשתו של שר החוץ פרס אולי נובעת מכך שפרס עצמו אינו יודע על השינוי המפליג במדיניות ישראל מול אש"ף. אחד מבעלי הטורים ב"ידיעות אחרונות" הסביר שמדובר שוב באשליה אשר בבסיסה ההנחה השגויה ש"אם רק תמצא ישראל ערוץ חלופי, חשאי למגעים עם תוניס כל הבעיות ייפתרו". אותו עיתונאי הוסיף ש"הרעיון שנבחן היה 'עזה תחילה'. ערפאת, כך טוענים בכירים במפלגת העבודה, אמר בסדר, בתנאי שיצורף מאחז כלשהו בגדה. רבין אמר לא, ובזה, לפי שעה, נגמר הסיפור". בהמשך הטור נקבע בפסקנות שראש הממשלה רבין, וכמוהו גם רבים מן "המומחים", סבורים שהיענות ישראל לדיון ישיר עם אש"ף לא תרכך את עמדות ערפאת. כתב אחר של העיתון הזכיר שבחודשים האחרונים הפיצו אישים באש"ף ידיעות לאינספור על מגעים בינם לבין ישראל, שכולן נמצאו חסרות בסיס.

בעיתון "חדשות" צוטטו דבריו של שר החוץ פרס בישיבת סיעת העבודה שהתכנסה יום קודם לכן, שם אמר בלשונו המיוחדת, "אני רוצה להיות ברור לחלוטין – בנושא אש"ף חייבים להיות עמומים." הסיעה דנה בעיקר בשאלה אם יש לנהל משא ומתן עם אש"ף־תוניס ועם יאסר ערפאת. כמעט רוב מוחלט מקרב הדוברים דרש מהממשלה להתחיל לדבר ישירות עם אש"ף. "חדשות" היה הקרוב ביותר לאמת, ובין היתר נכתב בו שהמגעים עם הנהגת אש"ף מתקיימים תוך תיאום בין ראש הממשלה לשר החוץ, וכי צפויה פריצת דרך. גם שם צוטטו דוברי לשכת ראש הממשלה שהגדירו את הידיעות כ"קשקוש"; אבל ראש הממשלה עצמו, כשנשאל בנושא, התחמק מתשובה ישירה והיה יותר מעורפל ופחות חד־משמעי. על פי הפרשנות ב"חדשות", מן החזית שהקימו פרס ורבין נגד שרים שדרשו לפני כשבוע לפתוח דלת להנהגת אש"ף "אפשר היה להבין שיש להם מידע שאין לשרים אחרים". הפרשן גם הדגיש שבימים האחרונים התחיל פרס לשדר אופטימיות לגבי הסיכוי לחתום על הסכם עם הפלסטינים.

העיתונות החלה להתקרב לסיפור האמיתי, אבל המרחק בין הקונספציה ביחס לעמדת רבין מול אש"ף לבין ההתקדמות המהירה באוסלו עדיין היה עצום. זה סימא במידה מסוימת את עיני התקשורת שלא הצליחה להגיע לאף אחד משותפי הסוד. גם החלטתו של ראש הממשלה לא לערב שום דרג במשרדו או במשרד הביטחון ובצה"ל מנעה כל אפשרות להדלפה. בשלב מאוחר זה כבר החלה קהיליית המודיעין בישראל להבין שמשהו מתרחש מתחת לאף. בחודש יולי החל ככל הנראה להופיע בחומרים המודיעיניים המונח "ערוץ אוסלו", וסביר להניח שהסתמן גם הקשר של פרס ואנשיו לערוץ. בשלב מסוים שאל ראש השב"כ דאז, יעקב פרי, את ראש הממשלה אם ידוע לו על אשר קורה באוסלו. רבין ענה לו בחיוב, והוסיף, "בוא נדבר על זה אחר כך," אבל אף פעם לא חזר אליו בנושא. גם במוסד זיהו בדלי סימנים, אבל ראש המוסד, שכנראה בדק גם הוא את הנושא עם ראש הממשלה וקיבל אולי תשובה דומה לזו שקיבל ראש השב"כ, הורה לאחראים להתעלם מהנושא.

לפי ספרו של ראש אמ"ן דאז, האלוף אורי שגיא, הוא ידע על עצם קיום המפגשים עוד לפני שהוצגו הפרטים לראש הממשלה. למיטב זיכרוני, פרס הוא שעידכן את שגיא בנושא, ובשלב מתקדם מאוד של המשא ומתן. פרס עצמו התלבט אם לעדכן את המודיעין כבר בתחילת הדרך. עוזרו אבי גיל הציע לעדכן את הגורמים הרלוונטיים כדי לקבל כיסוי מודיעיני על השקפות המשלחת הפלסטינית וההנהגה הפלסטינית בנוגע למשא ומתן באוסלו. אבל פרס פסל את הרעיון ואמר לגיל שאינו מעוניין שהמודיעין "ייקח ברצינות את הפטפטת הלא רלוונטית של הפלסטינים." פרס ידע היטב מה הוא אומר. לפי חלק משיחות הטלפון שהתנהלו בנוכחותי באוסלו, היה לי ברור שדיווחי המשלחת הפלסטינית לא בהכרח תואמים את המתרחש בדיונים. שגיא מודה שאמ"ן לא ידע את פרטי ההסכם שהלך והתגבש באוסלו. גם לו היו חילופי דברים עם רבין. עוד לפני שעודכן באופן רשמי. כשפנה אליו בנושא, בשלב מוקדם יחסית, הגיב ראש הממשלה בכעס ובזלזול ואמר לו שמה שמתרחש באוסלו הוא ניסיון קיקיוני, "ולא יֵצא מזה שום דבר." זמן מה אחר כך, כשתחושתו של רבין לגבי הערוץ באוסלו כבר היתה חיובית, החליט ראש הממשלה לשתף את הרמטכ"ל ברק ואחר כך את האלוף שגיא בתוכן המפגשים. כמה שבועות לפני החתימה הצליח שגיא להבין ממקורת אמ"ן שמתקיים משא ומתן בין "ישראלים מסוימים לבין פלסטינים מסוימים." על פי ספרו, עם קבלת הידיעות הוא עידכן את הרמטכ"ל ואת ראש הממשלה. תגובתו הראשונית של רבין היתה צוננת, אבל כשהמשיכו לזרום הידיעות על המתרחש באוסלו, הבחינו אט־אט ברק ושגיא שרבין – אף שטרם שיתף אותם במתרחש – נעשה פחות ביקורתי ו"כבר כמעט לא מקלל." באחד העדכונים, ממש סמוך לחתימה על ההסכם, פתח רבין את סגור ליבו, סיפר לשניים על התהליך באוסלו וציין שהוא ושר החוץ מתואמים היטב בנושא.

למחרת, ב־14 ביולי, התכנסנו אצל פרס וביילין לקבלת החלטות לגבי המשך הפעילות. פרס סיפר שבזמן שהותנו בנורבגיה הוא שוחח בטלפון פעמיים עם עמרו מוסא. בשיחה הראשונה ביקש המצרי מישראל להפגין גמישות בשני סעיפים, ובשיחה השנייה אמר לו פרס שהפלסטינים מבזבזים זמן ומאבדים אמינות. במרכז הדיון עמד מעמד עזה־יריחו, וכיצד ומתי תיכנס הנהגת אש"ף. עדיין לא מיצינו את המשא ומתן בנושא, הפלסטינים עדיין לא עיכלו את המודל המוצע, והוויכוח היה מהותי. פרס עדיין דבק בתפיסה, שלפיה יש להעניק לפלסטינים סמכויות מועטות ובאופן מדורג. הוא אף העלה שוב ושוב את סוגיית מעמדו הפורמלי של ערפאת לאחר חזרתו. הוא לא רצה שיזכה בתואר נשיא, הרומז על סממנים של מדינה עצמאית. הצעתו היתה שיוחלט על בחירות למועצה הפלסטינית אשר בשאלת גודלה עדיין ניהלנו ויכוח עם הפלסטינים, וכי ערפאת ייבחר לראש המועצה. פרס הוסיף רעיונות – למשל, שערפאת יהיה נשיא המועצה הזמנית, או שימונה ליושב ראש הרשות הפלסטינית ללא בחירות ויוותר על התואר נשיא, או שיבוא כנשיא אש"ף אך לא כנשיא המדינה הפלסטינית, שהוכרזה כזכור באופן חד־צדדי בסוף שנת 1988. סופו של המהלך ידוע. בהתאם להסכם שנחתם, נבחר ערפאת בבחירות דמוקרטיות לתפקיד "ראיס" (ובעברית נשיא) הרשות הפלסטינית, ובנפרד נבחרה מועצה מחוקקת שבחרה את אבו עלא לתפקיד יושב הראש שלה.

נושא חשוב נוסף היה השאלה אם לשלב בהסכם את רעיון הקונפדרציה הירדנית־פלסטינית כפתרון מדיני שאליו יש לשאוף. הנחתנו היתה שרבין ירצה לראות סעיף כזה. אבל פרס עידכן אותנו שראש הממשלה מתנגד לכך, שכן משמעות הדבר בעיניו היא שותפות בין שתי מדינות עצמאיות – ירדן ופלסטין. האסטרטגיה שהכתיבה את המשא ומתן מבחינת רבין ופרס היתה שגם רמז קטן שבקטנים באשר למדינה פלסטינית אינו בא בחשבון. אמירתו של פרס, כשסיכם מאוחר יותר את הדיון, היתה מעניינת: "אם היו לנו ביצים היינו עושים מדינה פלסטינית." פרס ידע שזהו הדבר הנכון, אבל העריך שהזמן עדיין אינו בשל ולכן לא ניסה להילחם למען הרעיון. עם זאת, ראוי לציין שוב שבאומרו "מדינה פלסטינית" התכוון פרס למדינה מצומצמת שתשתרע בשטח רצועת עזה בלבד, עם קשר כלשהו לגדה המערבית.

שלושה ימים לאחר מכן התכנסנו במלון מגדל דניאל שבהרצליה לפגישה עם הזוג לארסן ויול. קודם לפגישה עם הנורבגים קיימנו פגישה ארוכה של הצוות הישראלי. פרס, כמו פוליטיקאים רבים אחרים, הידוע כמי ש"נח" תוך כדי הדיון ומתעורר כאילו לא הפסיד דבר, הניח את רגליו בנינוחות על השולחן ועצם עיניים. רבע שעה לאחר מכן, כשהגיע הקפה, התעורר לחיים. סביר הציג את הנושאים שבהם יש לקבל החלטות לקראת הסבב הבא. כולם הסכימו שיהיה צורך בהסכם ביטחוני מפורט שעליו יישאו וייתנו בשלב מאוחר יותר, כפי שאכן אירע במסגרת הסכם עזה־יריחו. עד אותם דיונים שום גורם רשמי לא ביצע עבודת חשיבה מסודרת בנושא, ורעיונות שונים ולעיתים משונים עלו סביב השולחן. האלוף (מיל') שלמה גזית, במסגרת עבודתו במרכז יפה של אוניברסיטת תל אביב, היה כנראה היחיד שעסק בשאלת העברת סמכויות ברצועת עזה עם דגש בתחום הביטחון. בחלק מתוצרי חשיבתו עשינו שימוש כשגיבשנו את הרעיונות לקראת המשא ומתן. אף שהרעיון להסדר ביניים התגבש כבר בתקופת ממשלת מנחם בגין, ונדון ביתר פירוט למן ועידת מדריד בסוף 1991, התברר לנו שנעשתה מעט מאוד עבודת הכנה בנושאים הקשורים להסדר גם בשנות ממשלתו של שמיר וגם בימי ממשלתו של רבין, שכיהנה כבר למעלה משנה.

המרחק בין הרעיונות השונים שהועלו לבין מה שהוסכם בסופו של דבר היה גדול. למשל, מרבית הנוכחים נטו להאריך את פרק הזמן שבין העברת הסמכויות לפלסטינים לבין הגעת ערפאת ואנשיו מתוניס. הצעה אחת היתה שעם החתימה תוקם מועצה פלסטינית כלכלית זמנית שתירש סמכויות שיועברו מישראל, וכי ערפאת יגיע לשטחים רק לביקורים, עד אשר כעבור שנה יועברו אליו פונקציות הניהול. הצעה אחרת היתה להקים תוכנית בת שנה ליציבות ברצועת עזה לפני העברת סמכויות. ביילין ייצג עמדה די מקובלת על הצוות, ולפיה מועד החזרה של ערפאת לרצועה יהיה לאחר שנתיים. היחיד שראה לאן צריכים העניינים להתפתח היה פרס. הפרטים לא עניינו אותו כל כך, אבל הקונספט היה ברור לו והוא שאל, "למי אנחנו נותנים את עזה?" ובלי לחכות לתשובה קבע כי מבחינתו עדיף שערפאת ייכנס לעזה מייד אחרי ההסכם, ובתנאי שיחדל מלשאת בתואר נשיא מדינת פלסטין. הוא המשיך להכתיב את התפיסה: לא איכפת לי שייכנס עם אלפיים או עם שלושת אלפים אנשי צש"ף שאיתם הוא יתגבר על בעיות הביטחון. זה היה פרס במיטבו, זה היודע להפריד בין עיקר לטפל ובין הסכם עקרונות להסכם מפורט, ולקבוע לצוות שלידו את סדר היום שנראה לרבים מעבר לאופק אך בפועל נמצא בהישג יד. אבל המשפט הבא ששמענו מפיו היה שמרני ומאכזב: "והיישובים ברצועת עזה יישארו."

קשה לדעת אם היה ניתן להעביר בציבור ובכנסת הסכם הכולל פינוי של יישוב, שניים או יותר ברצועת עזה. אני עצמי סברתי שהתשובה חיובית, ואבו עלא, כאמור, כבר הגיש לנו את הפתרון על מגש של כסף: לא פינוי מוחלט של ההתנחלות, אלא הפיכת היישוב הבודד למיזם של שיתוף פעולה ישראלי־פלסטיני בעל מעמד מיוחד. גם פרס היה סבור כך, ולכן גם אמר תוך כדי הדיון בנושא: "היה צריך לפנות את כל ארבעת אלפים המתיישבים לחבל הבשור." ואולם, במקום ליזום את הצעד המתבקש ולהילחם על עמדה אמיצה זאת, אמר, "חבל שהם [הפלסטינים] מסכימים להשארת היישובים ברצועה."

בפתיחת הפגישה עם יול ולארסן מסר האחרון מכתב מהולסט לפרס, ובו סיכום מפורט של המפגש בתוניס. לארסן תיאר בפנינו את שני המפגשים עם ערפאת, את השיחות עם אבו עלא, ואת השיחות עם נשיא תוניס ועם שר החוץ שלה. הנורבגים הופתעו כשהתברר להם שההנהגה הפלסטינית עידכנה את התוניסאים במתרחש באוסלו. הפגישה הראשונה עם ערפאת היתה פורמלית ובנוכחות הצוות הרחב משני הצדדים. לכן גם היתה זו שיחה כללית, וערפאת נראה בה מעט חסר סדר וריכוז. אבו עלא כמעט שלא דיבר – למעט במקרים שהתרחשו תמיד בשיחות עם ערפאת, כשלפתע היה משתרר שקט. ערפאת, מצידו, התעקש להחזיק בידו כדי להראות לאורחים עד כמה הוא "האיש שלו". חלק ניכר מהפגישה הוקדש לביקורת הפלסטינית על ערוץ וושינגטון, כמו גם לביקורת של ערפאת על מסמך הגישור האמריקאי שהכיל לדעתו בעיקר עמדות ישראליות. הפגישה השנייה היתה שונה בתכלית. נכחו בה רק ערפאת והצוות הנורבגי המצומצם. ערפאת הפגין התלהבות מערוץ אוסלו. הוא היה מרוכז, ענייני, בשליטה מלאה, נינוח ובטוח בעצמו, ושלא כהרגלו נמנע ממונולוג וקיים דיאלוג. להפתעת הנורבגים, הוא הראה בקיאות בפרטי ההסכם המתגבש, הציג מפות, השווה את תוכנית אלון להצעה הנוכחית בהקשר ליריחו, ולא שכח לחלוק לנורבגים מחמאות על סיועם. ערפאת הקדיש חלק ניכר מהדיון לנושא עזה־יריחו, והדגיש את הצורך ששליטתם תכלול את אזור יריחו ולא רק את העיר יריחו – נושא אשר לימים הפך לסלע מחלוקת כבד עד כדי סירובו של ערפאת לחתום על המפות שצורפו להסכם בטקס החתימה בקהיר במאי 1994. הוא הציג על המפות את התוואים האפשריים ל"מסדרון" בין עזה ליריחו והביע את הסכמתו ש"בתחילה" יהיה הכביש בשליטה ישראלית – מה שלימים נהפך למעבר הבטוח. הנורבגים התעניינו לדעת אם ההסכם יזכה לתמיכה בקרב אנשיו, ותגובתו היתה – "אהיה כן איתכם. להסכם תהיה אופוזיציה, בעיקר החזית העממית/חבש והסורים, אבל אוכל להתמודד איתם, הם מיעוט." הולסט הופתע לטובה ממידת הפרגמטיות של ערפאת וביקש ממנו להיות מציאותי ביחס למה שניתן להשיג בשלב זה, עידכן אותו באשר לרצינות הצד הישראלי, ופירט באוזניו את שיחתו בארבע עיניים עם מזכיר המדינה האמריקאי כריסטופר אשר בה הביע האחרון את תמיכתו בערוץ אוסלו.

לדברי לארסן, אבו עלא שידר עוצמה ואופטימיות. אנחנו הסקנו ולמדנו מהדברים פרק חשוב בניהול משא ומתן עם הפלסטינים. במשך שבועות היינו מוטרדים מן השאלה מדוע נותר אבו עלא באוסלו לאחר הסיבוב התשיעי ולא יצא לתוניס להילחם על הנוסחה שהושגה. עתה התברר לנו שהטקטיקה שלו היתה להוכיח להנהגה, שניסתה לדחוף להישגים נוספים באמצעות הקצנת עמדות, כי הדבר יביא למשבר. המשבר שנוצר סייע לו להוכיח עד כמה לא מציאותיות הן דרישות הקיצוניים באש"ף. משום כך לא זו בלבד שלא חשש מהמשבר, אלא אף עודד אותו. יתרה מזאת, בפגישה עם הולסט עודד אותו אבו עלא לומר לערפאת שעמדת אש"ף כפי שהוצגה בסבב האחרון היא הרפתקנית ולא ריאלית. אבו עלא סיפר לנורבגים שקודם לפגישתם עם ערפאת הוא עצמו כבר הבהיר לו שהוא מסתכן בהרס השלום ובהרפתקנות מסוכנת. מסקנתו היתה שערפאת מבין את הקווים האדומים של ישראל. הוא לא התאפק ואמר ללארסן שגם הנורבגים וגם הישראלים לא מתארים לעצמם איזה סיכון לקח ועד כמה הצליחה האסטרטגיה שלו. בהזדמנות אחת אף אמר אבו עלא ללארסן, "האמת היא שאנחנו הפלסטינים צריכים לכרות ברית עם ישראל כדי לשרוד, ולשם כך אני מוכן לסכן את חיי." המסקנה של אבו עלא היתה שערפאת מצוי עימו בחזית אחת ושניתן לחתום על ההסכם.

בדברי תגובתו התמקד פרס, קודם כול, באזכור תוכנית אלון. פרס לא הבין שערפאת הזכיר את התוכנית בהקשר של יריחו והמעבר לירדן. שר החוץ הפך את הדברים להסכמה ערפאתית להתייחס לכל הגדה המערבית במתווה תוכנית אלון. זה היה נוח לפרס מבחינה אידיאולוגית, אבל בפועל היה רחוק מרחק עצום מעמדת ערפאת. לגבי המעבר בין עזה ליריחו היה פרס חד־משמעי והבהיר שהכביש לא עומד לדיון, וכי ישראל תאפשר לערפאת ואנשיו מעבר באמצעות שיירות או "שאטֶלים". הוא גם הגיב בביטול לדרישה הפלסטינית, הכל כך הגיונית, להפרדת סמכויות ולהקמת מועצה נבחרת, ונקט במילים "קַאוּנסיל זה שטות." לקראת תום הפגישה הציג פרס ללארסן חלק מהנושאים השנויים במחלוקת בין הצדדים וביקש להבהיר לאבו עלא את עמדת ישראל בנושא המועצה, העקורים, הבוררות, ההצבעה בירושלים והביטחון. פרס גם ביקש מלארסן להבהיר שהישראלים מפקפקים באשר למידת היציבות של העמדה הפלסטינית, שכן בכל סבב הם מתייצבים לדיונים עם עמדה חדשה, והחשש הוא שערפאת אינו יכול להגיע להסכם. הוא הדגיש שישראל מוכנה לקחת את הסיכון, ללכת רחוק ולסייע לפלסטינים בנושאים כלכליים ופיננסיים. לארסן יצא מתוניס בתחושה שערפאת מבין כי באמצעות אוסלו ישיג את ההסכם הטוב ביותר, וכי עליו להגיע להסכם בתוך שבועות. אבו עלא היה ברור יותר ואמר שכבר בפגישה הבאה היה רוצה לחתום על הנייר. פרס סיכם שבפגישתו עם רבין יבהיר את הערכתו, ולפיה אירועי הסבב האחרון היו בגדר משבר מתוכנן ומוסכם. כמו כן אמר שיעדכן אותו באשר למכתב ולמסרים מתוניס וישמע את החלטתו לגבי ההמשך.

למחרת, אגב ארוחת צהריים במלון בירושלים, התקיימה פגישה נוספת עם הנורבגים. פרס היה במצב רוח מרומם, פתוח ולבבי עם האורחים, אולי אפילו פתוח מדי לטעמם של המשתתפים הישראלים שניסו איש בתורו לעצור את שטף הדיבור החושפני של פרס. אבל פרס בשלו, דיבר כמעט ללא מגבלות, ועורר בקרבנו את החשש שמא בפגישה הבאה נתקשה מאוד לתמרן במגעינו עם המשלחת הפלסטינית. בתום הפגישה פנה פרס לעוזרו אבי גיל ושאל, "יש להם תמונה ברורה?" גיל הגיב בחיוב, אבל בהבעת פניו ניכר היה כי לדעתו היתה להם תמונה ברורה מדי. פרס היה כל כך להוט שגם כאשר המלצר הגיש וטרח סביב השולחן הוא נהג כאילו אנחנו ספונים בלשכתו. השיחה עסקה באחד הנושאים הרגישים ביותר של מדינת ישראל, ולא פעם ולא פעמיים נאלץ אבי גיל לבקש מפרס לחכות לפחות עד שהמלצר יעזוב את החדר.

פרס הדגיש שלא נותר זמן רב למשא ומתן, וכי צריך להסכים על מה שניתן ליישם ולדחות את מה שלא ניתן להגיע לגביו להסכמה עתה. פרס גם נדרש לסוגיית הקשר בין הערוצים בוושינגטון ובאוסלו, ועמדתו היתה שבינתיים עליהם לפעול בנפרד. הוא הבהיר שאין לו ספק באשר לרצון הטוב של ארצות הברית, וכי ישראל מעוניינת לתת לאמריקאים את כל הקרדיט – אבל אם הדבר ייעשה קודם זמנו, הם עלולים לנהל את המשך המשא ומתן באופן כושל ולהרוס את המהלך, כפי שאירע עם הסכם לונדון.

כבר בשלב המוקדם הזה התחיל פרס לרקום את מנגנון הסיוע הכלכלי־פיננסי הבינלאומי לפלסטינים, שבלי פרס לא היה קם במהירות וביעילות. הוא הציג בפני הנורבגים – אשר לימים הפכו להיות הפטרונים הבינלאומיים של תוכניתו המרשימה – את הצעתו לשכנע את העולם להירתם לתוכנית רחבת היקף. הרעיון הראשון היה לקיים מוקדם ככל האפשר ועידה בינלאומית בהשתתפות נציגים בכירים מכל המדינות בעלות התקציב לסיוע חוץ, ובוועידה יציגו פרס ונציג פלסטיני בכיר את הבעיות והצרכים – וכך ייאספו מייד כמה מאות מיליוני דולרים לסיוע לפלסטינים. פרס גם הבטיח לפנות לבנק העולמי ולבנק האירופי לפיתוח ולשכנע אותם להירתם לנושא. רעיון אחר – ברוח הפֶּרֶסית הקלאסית אשר בה מתערבבים לעיתים רעיונות מציאותיים ורעיונות דמיוניים – היה לבקש מהסינגפורים לשמש מנחים לפלסטינים במטרה להפוך את הרצועה לסינגפור של המזרח התיכון. פרס היה חדור אמונה שהפיתוח הכלכלי יהיה מאיץ ותמריץ לשינוי פני המזרח התיכון. "אמור להם בשמי," הוא אמר ללארסן, "שאנחנו מבינים את הבעיות הכלכליות והפיננסיות שלהם. בתחרות בין אש"ף לחמאס יש לחמאס שני יתרונות: דמגוגיה חופשית וארנק חופשי. אנחנו לא רוצים שאש"ף יפסיד. איננו מאוהבים בהם, אבל בהתחשב באלטרנטיבה אנחנו נעשים פתאום רומנטיים."

לקראת תום הפגישה העלה לארסן את ההצעה שפרס יפגוש את ערפאת בחשאי. פרס הבהיר שיהיה מוכן לכך מייד אחרי החתימה על ההסכם, שכן פגישה חשאית עכשיו עלולה להיחשף לתקשורת, דבר שיפגע בפרס ובסיכוי להגיע להסכם. פרס נשבה בקסמו של הזוג הנורבגי. זאת היתה ראשיתה של מערכת יחסים הדוקה ומלאת הערכה הדדית. היא החזיקה מעמד שנים רבות וסייעה ללארסן וליול להמשיך למלא תפקיד חשוב בקידום תהליך השלום.

למחרת יצאו לארסן ויול לתוניס לפגישה נוספת עם ערפאת, שנקבעה לשר החוץ הנורבגי ב־20 ביולי. הולסט הציע במכתבו לעדכן אותנו בתוצאות הפגישה בדרכו חזרה לאוסלו. לשם כך יצאתי יום לאחר מכן לפריז, שם נפגשנו בביתו של דיפלומט נורבגי. הפגישה החלה בארוחת ערב והסתיימה בסביבות שתיים וחצי לפנות בוקר. שר החוץ הנורבגי הציג את התרשמויותיו מהפגישה עם ערפאת, שאת חלקן גם העלה במכתב נוסף לפרס. הפעם גם אבו עלא נכח בפגישה, והנורבגים התרשמו ממעמדו האיתן ומקרבתו לערפאת. אבו עלא זכה בסיבוב זה לניקוד גבוה מאוד מצד הנורבגים. הרושם שעשה עליהם היה רב בעיקר בשל דבקותו המוחלטת בהסכם, רצינותו, ערמומיותו, מידת הריאליזם והפרגמטיות שלו, יכולתו לתמרן ולכוון מצבים, והביטחון העצמי הרב שהקרין גם בנוכחות ערפאת אשר במחיצתו הרשה לעצמו אפילו להתבדח. כמו נושא ונותן המייצג היטב את שולחו, אבו עלא עשה הכול כדי שערפאת יחוש שהוא עצמו ניסח למעשה את ההסכם. ערפאת היה נינוח, ידידותי ומרוכז עוד יותר מאשר בפגישה הקודמת. הפגישה התנהלה באחד הבתים הפרטיים שבהם לן ערפאת, בלי תקשורת או יועצים, ואפילו בלי הכאפייה שאותה לא נהג להסיר. תחושתו של הולסט היתה שערפאת מודע לגודל השעה ההיסטורית ורוצה להיות מי שינהיג את העם הפלסטיני לעידן חדש. בשיחה הזכיר ערפאת כמה פעמים את קווי הדמיון, הקיימים לדעתו בין הזרם המרכזי הפרגמטי באש"ף לבין מפלגת העבודה. ערפאת נתן להולסט להבין שאם יהיה הסכם, הוא יילחם עליו מבית ומחוץ "כי זה יהיה ההסכם שלי." הולסט היה משוכנע שערפאת קיבל החלטה ברורה, ובמילותיו, "אני מניח שערפאת החליט שזאת הדרך שלו, ההסכם עם ישראל. הייתי מוכן להתערב על זה."

הולסט הציג בפני ערפאת את מעמדה של נורבגיה כשחקן אובייקטיבי שאינו משמש אפילו כמתווך, את ההתרשמות מרצינות כוונותיה של ישראל, את תחושתו שאש"ף לא ישיג הסכם טוב מזה, את הצורך להיות ריאליסטי במשא ומתן ולהגיע לפריצת דרך היסטורית, את הדרישה להישמר מפני הדלפות, את החובה להוכיח מנהיגות ברגע משמעותי כזה, את האפשרות לגשר על פני נושאי המחלוקת, את החשיבות של נושא הביטחון עבור ישראל, את האפשרות לגייס חבילת סיוע בינלאומית לפלסטינים, ואת המשמעויות האזוריות הרחבות של פריצת הדרך. ערפאת הבטיח לעשות כמיטב יכולתו למנוע הדלפות, ולא נמנע מלהאשים את ישראל ברוב ההדלפות. הוא התעקש להסביר שוב את חשיבות יריחו כחלק מן ההסכם ואת החובה להימנע מיצירת תחושה שמדובר בהסכם "עזה תחילה" שיסתיים ב"עזה בלבד". בהתייחסו לסוגיית המעבר בין יריחו לרצועה עשה ערפאת שימוש במשפט ששמענו מפיו בפעם הראשונה: "במקום שיש בו רצון, יש גם דרך לממש אותו." מאז שמענו משפט זה שוב ושוב מפיו של ערפאת, ולעיתים ללא קשר לסוגיה שניצבה על שולחן הדיונים. בהתייחסו לכוחות הביטחון הפלסטיניים, הוא הדגיש את הצורך לבנות בשטחים כוח שיהיה מבוסס על אנשי צש"ף. כוח זה ישליט סדר ציבורי כולל בקרב הארגונים עצמם וישתלט על האינתיפאדה. הוא הבהיר שאין מדובר בהקמת "צבא", אלא ב"כוח ביטחון מרכזי" בדמות זה הכפוף למשרד הפנים המצרי. ערפאת התייחס גם לפערי העמדות במשא ומתן, ואמר שאם הצדדים לא יוכלו להגיע להסכם עקרונות יהיה ניתן לחתום על הצהרה משותפת שתכיל רק את נקודות ההסכמה. בנושא ירושלים הציג ערפאת עמדה, ולפיה ההסכם חייב לכלול לפחות משהו בנושא ירושלים. הוא הביע הבנה לרגישות הישראלית בנושא, אבל הבהיר שגם לו יש ציבור וכי אסור להעמיד את אש"ף במצב בלתי אפשרי מול הציבור הפלסטיני. ערפאת חזר והדגיש את רצונו לחתום מייד על ההסכם ואמר ששני הצדדים זקוקים לשלום, צריכים לעשות פשרות ומוכרחים ללמוד לחיות יחד. בנוגע לסוגיית האמנה הפלסטינית, הוא חזר באוזני הולסט על הצהרתו שהאמנה בטלה (Caduc). הנושא הזה שב ורדף את מערכת היחסים בין ישראל לפלסטינים עד לביטול הרשמי של האמנה בכינוס המל"פ בעזה בנוכחות הנשיא קלינטון בדצמבר 1998.

עם חזרתי לישראל התברר לי שהתקשורת, ובמיוחד העיתון "חדשות", עוסקת שוב במרץ רב בשאלה מי, היכן וכיצד מנהלים מגעים מדיניים מול אש"ף. אבל לשמחתנו הם התרחקו מהאירוע האמיתי. התקשורת התמקדה עכשיו בידיעה, ולפיה סיפר ראש הממשלה בחוג מצומצם על מתווך חשאי הפועל בין ישראל לבין אש"ף־תוניס. רבין הגיב לידיעה בדרכו האופיינית: "הסיפור הזה הוא בבל"ת." הוא הוסיף שלא שלח ולא ניסה לשלוח אף אחד לתוניס. העיתון העלה סברה שהפעילות החשאית נעשית מטעם לשכת ראש הממשלה ללא ידיעת שר החוץ, וציטט גורמים פלסטיניים שמסרו כי המתווך הוא יועצו של מובארק, ד"ר אוסאמה אל־באז. "חדשות" אף הוסיף טור קצר תחת הכותרת "כרוניקה של הכחשות", ובו גם תיאור שכלל את הודעת שר החוץ פרס ב־2 במאי בישיבת הממשלה כי ישראל צריכה לשקול ברצינות משא ומתן עם אש"ף; את דרישת שרי מרצ והשר עוזי ברעם בישיבת הממשלה ב־4 ביולי לפתוח ערוץ שיחות ישיר עם אש"ף־תוניס; את הכרזת השר חיים רמון בכנסת ב־11 ביולי ש"אנחנו לא מדברים עם אש"ף־תוניס מסיבות מעשיות"; את הצהרת שגריר ישראל בארצות הברית ב־15 ביולי על כך ש"אש"ף מנסה להציב רגל בדלת ואפילו יותר מכך, אך הניסיונות שלהם נדחו לגמרי על ידי ישראל"; ואת תגובתו של רבין ב־17 ביולי באשר למגעים חשאיים עם אש"ף: "אני לא יודע על מה אתה מדבר." בעמוד אחר באותו עיתון דווח על הודעה של החוג היוני "משוב" במפלגת העבודה, המביעה תמיכה במשא ומתן עם אש"ף וחתומה בידי סגן שר החוץ ביילין, מנהיג החוג, וחברי הכנסת יעל דיין ואברום בורג. באותו עמוד דווח גם על כך ששגריר אש"ף במצרים הודיע בשמו של ערפאת שלא מתקיימים מגעים בין שרים מישראל לבין אש"ף. באותה הזדמנות סיפר השגריר ששׂר בממשלת ישראל פנה לאחד ממנהיגי אש"ף והציע שאש"ף ידליף את דבר קיומם של מפגשים כביכול שכאלה, דבר שייאלץ בסופו של דבר את ראש הממשלה לקבל החלטה שתאפשר קיום מגעים בפועל.

במקביל נמשכו הכנותינו האינטנסיביות לקראת הסבב הבא באוסלו. זינגר, שהגיע לארץ הצטרף לדיון מכין שקיימנו ב־22 ביולי בלילה, ובו דיווחתי על הפגישה עם שר החוץ הנורבגי. למחרת נפגשנו עם פרס שעמד להיפגש עם ראש הממשלה. באותו יום אחר הצהריים, לאחר פגישתו עם רבין, שבנו ונפגשנו עם פרס. הדיאלוג בין השניים נעשה, כאמור, ענייני מאוד. פרס הציג את הסוגיות ורבין קיבל את ההחלטות. הוא הסכים להכניס סעיף בנושא המקומות הקדושים, אישר את הרעיון של סידור פונקציונלי לבעלי רשיונות מעבר מיוחדים בין עזה ליריחו, התיר לדון בכניסת עד שלושת אלפים אנשי צש"ף שיבואו כשוטרים עם דרכונים ירדניים, ולא שלל את חזרתם של כמה מאות מאנשי אש"ף־תוניס לעזה ויריחו. פרס השאיר אצל רבין מסמך קצר שהכנו בכתב יד, ובו הנקודות לדיון באוסלו וכן דיווח מקוצר מפגישתי עם הולסט, ורבין אישר את יציאתנו לאוסלו.