על טעם ועל יופי | ספרי עליית הגג



קטלוג הספרים
כותרים
מחברים
אבולוציה
אכסדרה
אנשים
ביוגרפיות
ביולוגיה
בריאות
ג'רונימו סטילטון
הארי פוטר
היסטוריה
יהדות
ילדים
כלכלה
מדע
מחזות
מנורת קריאה
מקור
מתח
מתמטיקה
נגד הרוח
נוער
ספורט
ספרות יפה
עיון
פוליטיקה
פילוסופיה
פילוסופיה ומדע
פיסיקה
פסיכולוגיה
צבא
קלסיקה
שואה
שירה
תורת המשחקים
תיבת פנדורין
תרגום
מועדון ספרי עליית הגג

הצטרפו לרשימת הדיוור של מועדון ספרי עליית הגג וקבלו עדכונים במייל

"פניו של ואניה בוקן, כפי שהוצא מתוך מרצדס 500 בחזית הווילה שלו באתונה השכם בבוקר ה־7 באוקטובר 2000, נמחקו בעשרים ותשעה קליעים שנורו משני כלי נשק חצי אוטומטיים."

מקמאפיה
חשוב לנו לדעת
facebook icon שלח חוות דעת
מאמרים
על טעם ועל יופי

על טעם ועל יופי


כל מה שנמצא במוזיאונים ובגלריות הוא אמנות? האם זו אמנות מפני שאפשר למצוא אותה במוזיאונים ובגלריות? כל כך הרבה דם, רפש, סקס, לפעמים סתם משהו שאולי רק השוּק הכתיב לנו – באמת, מה זאת אמנות? כל היופי הזה, ובצידו הכיעור, המשונה, הדוחה, המזעזע והנפלא, כולם מבקשים הסבר, אולי תיאוריה, ועל כל פנים סוג של הבנה שהיא מעבר למה שקובעים הכסף ובעלי הסמכות "המבינים"

"על טעם ועל יופי" לפי דיויד יום ועמנואל קאנט מתוך הספר "זאת אמנות?

המונח "אסתטיקה" נגזר מן המלה היוונית aisthesis, שפירושה תחושה או תפיסה (perception). הפילוסוף הגרמני אלכסנדר בַּאוּמְגַרְטֶן (Baumgarten, 1714-1762) הפך אותו למונח חשוב במחקר של החוויה האמנותית (או הרגישוּת האמנותית). הפילוסוף הסקוטי יוּם לא השתמש במונח הזה, אבל הוא דיבר על "טעם" – היכולת המעודנת להבחין בְּאיכות בתוך יצירת אמנות. טעם נראה לנו עניין סובייקטיבי לחלוטין – כולנו מכירים את הפתגם "על טעם ועל ריח אין להתווכח". אנשים מעדיפים צבעים וקינוחים מסוימים, ממש כפי שהם מעדיפים סוגים מסוימים של מכוניות או ריהוט.

האם אין זה נכון גם לגבי אמנות? אתם יכולים להעדיף ספרים של דיקֶנס או סרטים של פאסְבּינְדֶר, ואילו אני יכולה להעדיף את סטיבן קינג ואת אוסטין פּאוּאֶרְס – איך תוכלו להוכיח לי שיש לכם טעם טוב יותר משלי? גם יוּם וגם קאנט התחבטו בבעיה הזאת. שניהם האמינו כי יצירות אמנות מסוימות הן אכן טובות יותר מאחרות, וכי לאנשים מסוימים יש טעם טוב יותר מזה של אחרים. איך הם הסבירו את עמדתם?

שני הפילוסופים נקטו גישות שונות. יוּם הדגיש חינוך וניסיון: אנשים בעלי טעם רוכשים יכולות מסוימות אשר מובילות להסכמה ביחס לשאלה מיהם הסופרים הטובים ביותר ומהן יצירות האמנות הטובות ביותר. הוא האמין שאנשים כאלה יגיעו בסופו של דבר לקונסנזוס, ובדרך זו יִקְבעו "אמת-מידה לטעם" שתהיה אוניברסלית. המומחים האלה יכולים להבחין בין יצירות בעלות איכות גבוהה לבין יצירות ראויות פחות. יוּם טען כי אנשים בעלי טעם צריכים "לשמור על מחשבתם חופשייה מדעות קדומות", אבל חשב כי באמנות אסור שיהיו לאנשים עמדות בלתי מוסריות או "מנהגים מרושעים" (הוא כלל בדוגמאות שלו אמנות איסלמית ואמנות רומית-קתולית. לדעתו, קנאות דתית קיצונית פגמה באיכותן). הספקנים מבקרים כיום את השקפתו בגלל צרות-האופקים שלה. הם טוענים כי יוּם רכש את אמות-המידה שלו לטעם רק דרך אינדוקטרינציה תרבותית.

גם קאנט דיבר על דרכים שונות לשפוט טעם, אבל הוא התעניין יותר בניסיון להסביר שיפוט של יופי. המטרה של קאנט היתה להראות כי דרכי שיפוט ראויות באסתטיקה מבוססות על מאפיינים הטמונים ביצירות האמנות עצמן, ולא רק בנו ובהעדפות שלנו. הוא ניסה לתאר את היכולות האנושיות שלנו לתפוס את העולם הסובב אותנו ולסווג אותו על-פי קטגוריות. משחק גומלין מורכב מתנהל בין היכולות המנטליות שלנו, הכוללות תפיסה, דמיון ואינטלקט או שיפוט. קאנט טען, שכדי לתפקד בעולם ולהשיג את המטרות האנושיות שלנו אנחנו מתַייגים הרבה מן הדברים שבהם אנו חשים, בדרך כלל באופן לא מודע. למשל, אנחנו, בני המערב המודרניים, יודעים שבעולם יש חפצים עגולים ושטוחים, ואנחנו מסווגים כמה מהם כצלחות אוכל. אחר-כך אנחנו משתמשים בחפצים האלה כדי לאכול עליהם ארוחות. באופן דומה אנחנו מזהים דברים מסוימים כמזון, ודברים אחרים – כאִיוּמים פוטנציאליים או כבני-זוג אפשריים.

לא פשוט להסביר כיצד אנחנו מסווגים משהו כמו ורדים אדומים כדבר יפה. יופיָם של הוורדים אינו נמצא בעולם כפי שהעיגוליוּת והשטיחוּת נמצאות בצלחות. אילוּ זה היה כך, לא היו לנו כל-כך הרבה ויכוחים על טעם. ועם זאת, יש בסיס כלשהו לקביעה שוורדים הם יפים. אחרי הכול, יש הסכמה אנושית רחבה על כך שוורדים הם יפים ומקקים הם מכוערים. יוּם ניסה לפתור את הבעיה הזאת בכך שטען כי שיפוטים של טעם הם דבר "אינטר-סובייקטיבי": אנשים בעלי טעם נוטים להסכים זה עם זה. קאנט האמין כי שיפוטים של טעם הם אוניברסליים ומעוגנים בעולם האמיתי, גם אם אינם באמת "אובייקטיביים" (כלומר, אינם מעוגנים באובייקט עצמו). איך בדיוק זה ייתכן?

במובנים מסוימים קאנט היה קודמם של הפסיכולוגים המדעיים המודרניים, שחוקרים שיפוטים לגבי יופי באמצעים כגון התבוננות בילדים ובחינת ההעדפות שלהם לגבי פרצופים שונים, מעקב אחר תנועות עיניים של צופים, או חיבור אמנים למכשיר לבדיקת MRI (הדמיה בתהודה מגנטית) – ראו דיון נוסף על כך בפרק .6 קאנט ציין שבדרך כלל אנחנו מצמידים תוויות או משתמשים במושגים על העולם כדי לסווג מידע חושי ולהתאים אותו למטרה מסוימת. למשל, כשאני מוצאת בתוך מדיח הכלים חפץ עגול ושטוח שאני מזהה כצלחת, אני שׂמה אותו בארון המטבח עם שאר הצלחות, ולא במגירה עם הכפיות. חפצים יפים אינם משרתים מטרות אנושיות רגילות, כפי שעושות צלחות וכפיות. ורד יפה גורם לנו הנאה, לא בגלל העובדה שאנחנו רוצים בהכרח לאכול אותו או אפילו לבחור בו לסידור פרחים. האופן שבו קאנט הכיר בכך היה הטענה שלו כי לדבר יפה יש "תכליתיוּת ללא תכלית". המשפט הזה דורש הבהרה נוספת.

 

יופי לעומת אינטרסים

כאשר אני תופסת את הוורד האדום כדבר יפה, זה לא בדיוק כמו להכניס אותו לארון המנטלי שלי, שבו אני מאחסנת פריטים המתוייגים תחת הקטגוריה "יופי". אני גם לא משליכה מקק מגעיל לפח האשפה המנטלי שלי המיועד לפריטים "מכוערים". אבל מאפיינים מסוימים של האובייקט כמעט מאלצים אותי לתייג אותו כפי שתייגתי. לוורד יש אולי תכלית משלו (ליצור ורדים חדשים), אבל זו אינה הסיבה שבגללה הוא יפה. משהו במערך הצבעים והטקסטורות שלו מעורר את החושים המנטליים שלי לחוש כי האובייקט הזה הוא "ראוי ונכון" (right). התחושה ה"נכונה" הזאת היא אותו הדבר שאליו התכוון קאנט כאשר אמר שאובייקטים יפים הם בעלי תכליתיוּת. אנחנו מתייגים חפץ כדבר יפה מפני שהוא מביא להרמוניה פנימית או מאפשר לחושים המנטליים שלנו "משחק חופשי" ביניהם; אנחנו מכנים משהו "יפה" כאשר הוא מעורר את העונג הזה. כאשר מישהו אומר שמשהו יפה, הוא קובע בכך שכולם צריכים להסכים איתו. אף-על-פי שהתווית נוצרת ממודעוּת סובייקטיבית או מתחושת עונג אישית, יש לה שימוש אובייקטיבי כביכול בעולם.

קאנט הדגיש כי ההנאה מיופי שונה במהותה מכל סוגי ההנאה האחרים. אם לתות-שדה בשל בגינה שלי יש צבע אדום ומִרקם וריח כל-כך מענגים שאני פשוט מכניסה אותו לפה, אז שיפוט היופי שלי כבר אינו טהור. לפי קאנט, כדי שנהיה מסוגלים להעריך את יופיו של התות, התגובה שלנו מוכרחה להיות נטולת כל אינטרסים (במובן התועלתני של המלה); כלומר, תגובה שאינה תלויה בתכלית שלו ובהנאה החושית שהוא מעורר. אם צופה מגיב לוונוס של בוטיצ'לי בכך שמתעוררת בו תשוקה מינית, כאילו מדובר בנערת פלייבוי, הוא למעשה אינו מעריך אותה בגלל יופיה. ואם מישהו נהנה להתבונן באחד מציורי טָהִיטִי של פּוֹל גוֹגֶן מפני שהוא חולם לנסוע לשם לחופשה, הרי שאין לו יחס אסתטי ליופיו של הציור.

קאנט היה נוצרי אדוק, אבל הוא לא חשב שיש לאלוהים תפקיד הסברתי בתיאוריות על אמנות ויופי. כדי ליצור אמנות יפה דרושה גאונות אנושית, היכולת המיוחדת ללוש חומרים באופן כזה שהם יִיצרו הרמוניה של החושים ויגרמו לצופים להגיב בהנאה שיש עימה מידה של ריחוק (בפרק הבא נדון בדוגמה נוספת, הגנים של לֶה-נוֹטְר – Le Nאtre, – בוורסאי).

 אנשים רבים מאמינים שאמנות צריכה להיות יפה ושעירום בציור ובפיסול צריך להיות של אלות ואלים יוונים, כמו ונוס של סנדרו בּוֹטיצ'לי בציור הולדת ונוס.

לסיכום, בעיני קאנט, החוויה האסתטית נוצרת כאשר אובייקט חושני מעורר את הרגשות, את האינטלקט ואת הדמיון שלנו. הסוגים האלה של כושר מנטלי מופעלים ב"משחק חופשי", ולא באופן ממוקד ומחושב יותר. החושים שלנו נמשכים אל האובייקט היפה, אבל בדרך קרה ומרוחקת יותר. הצורה והעיצוב של אובייקט יפה הם המפתח למאפיין החשוב ביותר – "תכליתיוּת ללא תכלית". אנחנו מגיבים לכך שהאובייקט מעוצב "ראוי ונכון", ועובדה זו גורמת סיפוק לדמיון ולאינטלקט שלנו, אף-על-פי שבאותו רגע איננו מעניקים ערך לתכלית של האובייקט.