פרק ראשון

פרק ראשון מתוך

הארי פוטר ומסדר עוף החול

היום הכי חם של הקיץ קרב לקיצו, ודממה מנומנמת השתרעה על הבתים המרובעים הגדולים של דרך פְּרִיוֶוט. המכוניות הבוהקות בדרך כלל שחנו ליד הבתים היו מכוסות אבק, וחלקות הדשא שהיו פעם ירוקות כאיזמרגד נראו כעת יבשות ומצהיבות; ההשקיה בצינורות נאסרה בשל בצורת. תושבי דרך פְּריוֶוט, שנוּשלו מעיסוק בתחביבים כגון שטיפת מכוניות וכיסוח הדשא, נמלטו פנימה אל צל בתיהם הקרירים ופתחו את חלונותיהם לרווחה בתקווה לפתות משב-רוח לא קיים. האדם היחיד שנותר בחוץ היה נער בגיל העֶשׂרֵה ששכב על גבו בערוגת פרחים ליד בית מספר ארבע.

הוא היה נער רזה, שְׁחור שיער וממושקף, והיה לו אותו מראה חולני מעט של מי שגדל הרבה בזמן מוּעט. מכנסי הג'ינס שלו היו קרועים ומטונפים, חולצת הטִי שלו היתה רפויה ודהויה, וסוליות נעלי הספורט שלו החלו להתקלף מגוף הנעל. הופעתו החיצונית של הארי פּוֹטֶר לא עוררה את חיבת השכנים, שהיו מסוג האנשים הסבורים שצריך להיות חוק נגד מראה מרושל, אבל כיוון שהסתתר הערב מאחורי שיח הִידְרַנְגֵיאָה גדול, הוא לא נראָה לעיני העוברים והשבים. למעשה, הסיכוי היחיד להבחין בו היה אילו דודו וֶרְנוֹן או דודתו פֶּטוּנְיָה היו משרבבים את ראשיהם מבעד לחלון הסלון שלהם ומישירים מבט מטה, אל ערוגת הפרחים שמתחתיו.

לאור הנסיבות, הארי חשב שהוא ראוי לשבחים על הרעיון להסתתר שם. אומנם, יש להודות, לא היה לו נוח במיוחד לשכב על האדמה הקשה והחמה, אבל מצד שני, איש לא תקע בו שם מבטים נזעמים, או חרַק בשיניו לעברו בעוצמת קול כזאת שתפריע לו להאזין לחדשות, או הטיח בו שאלות מרושעות, כפי שקרה בכל פעם שניסה לשבת בסלון ולצפות בטלוויזיה לצד דודתו ודודו.

לפתע, כמעט כאילו עופפה המחשבה הזאת מבעד לחלון הפתוח, פתח וֶרנון דַרְסְלִי, דודו של הארי, את פיו ודיבר. "טוב לראות שהילד הפסיק לדחוף את האף. איפה הוא בכלל?"

"אני לא יודעת," אמרה הדודה פֶּטוּניה בשלוות נפש. "לא בבית."

הדוד וֶרנון פלט נהמה.

"'מסתכל בחדשות...'" הוא אמר בארסיות. "מעניין אותי מה באמת הוא זומם. כאילו איכפת בכלל לילד נורמלי מה קורה בחדשות – לדאדְלי אין מושג מה קורה בעולם, אני בספק אם הוא יודע מי ראש הממשלה! חוץ מזה, זה גם לא כאילו שיופיע משהו על הטיפוסים האלה שלו בחדשות שלנו –"

"וֶרנון, ששש!" אמרה הדודה פֶּטוּניה. "החלון פתוח!"

"אה – נכון – סליחה, יקירה..."

הדַרסְלים השתתקו. הארי הקשיב לנעימת פרסומת לדגני הבוקר של "פְרוּט-אֶנד-בְּראן" וצפה בגברת פִיג, שכנה מטורללת וחובבת חתולים שגרה בדרך וִויסְטֶרְיָה הסמוכה, שחלפה לאיטה על פניו. פניה היו מודאגים והיא מילמלה לעצמה. הארי שמח מאוד שהוא מוסתר מאחורי השיח; לאחרונה התחילה גברת פִיג להזמין אותו אליה לתה ועוגה בכל פעם שפגשה אותו ברחוב. היא פנתה בקרן הרחוב ונעלמה מן העין לפני שקולו של הדוד וֶרנון חזר לצוף מבעד לחלון.

"דאדְלוּש הוזמן לארוחה?"

"אצל הפּוֹלְקִיסִים," אמרה הדודה פֶּטוּניה בחיבה. "יש לו כל-כך הרבה חברים קטנים, הוא כל-כך אהוב..."

הארי בקושי התאפק שלא לנחור בבוז. מדהים עד כמה עיוורים היו הדַרסְלים לגבי בנם, דאדְלי; הם בלעו את כל השקרים האוויליים שלו, כאילו הוזמן לארוחה אצל חבר אחר בכנופיה שלו בכל ערב של החופש הגדול. הארי ידע היטב שדאדְלי לא הלך לאכול אצל אף אחד; הוא וכנופייתו בילו כל ערב בהשחתת מִתקנים במגרש המשחקים, בעישון בקרנות הרחובות ובזריקת אבנים על מכוניות חולפות ועל ילדים. הארי ראה אותם בעיסוקם כשיצא לטיולי הערב שלו ברחובות של וִוינְגִינְג התחתית; הוא עצמו העביר את רוב ימי החופש הגדול בשיטוט ברחובות ובשליפת עיתונים מפחים שנִקרו בדרכו.

צלילי המוזיקה הפותחת את מהדורת החדשות של השעה שבע הגיעו לאוזניו של הארי, ובִטנו התהפכה. אולי הערב – אחרי חודש של המתנה – אולי הערב זה יקרה –

"מספר שיא של נופשים תקועים גודש את שדות התעופה כאשר שביתת מובילי המזוודות בספרד נכנסת לשבוע השני שלה –"

"הייתי נותן להם סייֶסטה לכל החיים, אם זה היה תלוי בי," נהם הדוד וֶרנון, כך שסוף המשפט של קריין החדשות לא נשמע, אבל זה כבר לא שינה: בחוץ, בערוגת הפרחים, התרפּו שרירי הבטן של הארי והוא נרגע. אילו קרה משהו, זו היתה ללא ספק הידיעה הפותחת בחדשות; מוות וחורבן חשובים יותר מאשר נופשים תקועים...

הוא שיחרר נשימה ארוכה ואיטית ובהה מעלה בתכלת העזה של השמים. כל יום בקיץ הזה חלף בדיוק כך: המתח, הציפייה, ההקלה הזמנית ושוב המתח הגובר... וכל הזמן מתחזקת ומנקרת השאלה מדוע עוד לא קרה כלום...

הוא המשיך להקשיב, למקרה שיצוץ עוד רמז קטן, משהו שהמוּגְלְגים לא השכילו לזהות – היעלמות בלתי מוסברת אולי, או תאונה מוזרה... אבל אחרי שביתת מובילי המזוודות הופיעה ידיעה על הבצורת בדרום-מזרח המדינה ("אני מקווה שהוא מקשיב שם בבית השכן!" צעק הדוד וֶרנון, "עם הממטרה שלו שפועלת בשלוש לפנות בוקר!"); ואז ידיעה על מסוק שכמעט התרסק בשדה סארי, ועוד אחת על הגירושין של שחקנית מפורסמת מבעלה המפורסם ("כאילו שהפרשיות הנלוזות שלהם מעניינות אותנו," אמרה בהרמת אף הדודה פֶּטוּניה, שעקבה אחרי הפרשה בקדחתנות בכל עיתון וכתב-עת שהצליחה להניח עליו את ידיה הגרומות).

הארי עצם את עיניו אל מול שמי הערב הבוערים שעה שהקריין אמר, "ולבסוף, טוֹקוֹ התוּכּי מצא דרך מקורית לצנן את גופו בקיץ. טוֹקוֹ, שחי בפונדק חמש הנוצות בבַּרְנְסְלִי, למד לעשות סקי מים! כתבתנו מֶרי דוֹרְקִינְס היתה שם..."

הארי פקח את עיניו. אם כבר הגיעו לתוכים שעושים סקי מים, לא יהיה עוד שום דבר שראוי להאזין לו. הוא התגלגל בזהירות על בטנו והתרומם על ברכיו וידיו, מתכונן לזחול החוצה ממקום מחבואו.

הוא זז בקושי חמישה סנטימטרים כשלפתע קרו כמה דברים ברצף מהיר מאוד.

קול נפץ חזק ומהדהד ניתץ את הדממה המנומנמת כמו יריית אקדח; חתול שהיה תחת אחת המכוניות החונות נָס בריצה ונעלם מן העין; ומן הסלון של הדַרסְלים עלו צווחה, קללה קולנית וצליל חרסינה מתנפצת. כאילו המתין לסימן הזה ממש, זינק הארי על רגליו ושלף מרצועת המותניים של מכנסי הג'ינס שלו שרביט עץ דק, כמו היתה זו חרב שהוא שולף מִנדָנהּ. אבל עוד לפני שהספיק להזדקף מלוא קומתו נתקל ראשו בחלון הפתוח של הדַרסְלים, ורעש החבטה גרם לדודה פֶּטוּניה לצרוח עוד יותר חזק.

הארי הרגיש כאילו ראשו שוּסע לשניים; הוא התנדנד בעיניים זולגות, מנסה למקד את מבטו ולגלות את מקור הרעש, אך בקושי הספיק לשוב ולהזדקף כששתי ידיים סגולות גדולות הושטו אליו מבעד לחלון הפתוח ולפתו בחוזקה את גרונו.

"תחזיר – את זה – למקום!" נהם הדוד וֶרנון באוזנו של הארי. "עכשיו! לפני – שמישהו – יראה!"

"עזוב – אותי!" השתנק הארי; הם נאבקו עוד כמה שניות, הארי מושך בידו השמאלית באצבעות דמויות הנקניק של דודו, ובידו הימנית ממשיך לאחוז בכוח בשרביט המונף. ואז, בעוד הכאב בראשו של הארי פועם חזק במיוחד, הדוד וֶרנון פלט צווחה והִרפה מהארי כאילו חטף מכת חשמל – כאילו כוח בלתי נראה עלה באחיינו ולא איפשר בשום פנים להחזיק בו.

מתנשף ומתנשם נפל הארי אל תוך שיח ההִידרַנגֵיאה, ואז קם ונעמד והביט סביבו. לא היה זכר לדבר שגרם לקול הנפץ החזק, אבל כמה פרצופים הציצו מבעד לחלונות הסמוכים. הארי מיהר לתחוב את שרביטו בחזרה למכנסיו וניסה להיראות חף מפשע.

"איזה ערב יפה!" צעק הדוד וֶרנון ונופף אל השכנה במספר 7, שתקעה בו מבט נזעם מאחורי וילונות התחרה שלה. "שמעת את האֶגזוֹז של המכונית הזאת? זה הקפיץ אותי ואת פֶּטוּניה כהוגן!"

הוא המשיך לחייך כמו מופרע עד שכל השכנים הסקרנים נעלמו מהחלונות, ואז הפך החיוך לעווית של זעם והוא אותת להארי להתקרב אליו.

הארי פסע כמה צעדים לקראתו, אבל נזהר לעצור סנטימטרים ספורים לפני הנקודה שבה יוכלו ידיו המושטות של הדוד וֶרנון להמשיך ולחנוק אותו.

"מה לעזאזל ניסית להשיג כשעשית את זה, ילד?" שאל הדוד וֶרנון בקול צרוד ורועד מרוב זעם.

"מה ניסיתי להשיג כשעשיתי את מה?" אמר הארי בשלווה. הוא המשיך להביט ימינה ושמאלה, סורק את הרחוב בתקווה לראות את מי שאחראי לקול הנפץ.

"כשעשית רעש בלתי נסבל כמו אקדח הזנקה מחוץ לַחַ –"

"אני לא עשיתי את הרעש הזה," אמר הארי בתקיפות.

פניה הרזים והסוסיים של הדודה פֶּטוּניה הופיעו כעת לצד פניו הרחבים והסגולים של הדוד וֶרנון. היא נראתה רותחת מזעם.

"אז למה התחבאת מתחת לחלון שלנו?"

"כן – כן, נקודה טובה, פֶּטוּניה! מה עשית שם מתחת לחלון שלנו, ילד?"

"הקשבתי לחדשות," אמר הארי, מקבל עליו את הגזירה.

דודתו ודודו החליפו מבטים זועמים.

"הקשבת לחדשות! שוב?"

"כי... כל יום יש חדשות חדשות, אתם מבינים," אמר הארי.

"אתה אל תתחצף, ילד! אני רוצה לדעת מה באמת אתה זומם – ואל תספר לי את הקשקוש הזה שאתה מקשיב לחדשות! אתה יודע טוב מאוד שהטיפוסים האלה שלך..."

"זהירות, וֶרנון!" סיננה הדודה פֶּטוּניה, והדוד וֶרנון הנמיך את קולו עד שהארי בקושי הצליח לשמוע אותו, "...שטיפוסים מסוגך לא מופיעים אצלנו בחדשות!"

"זה מה שאתם חושבים," אמר הארי.

הדַרסְלים בהו בו שניות אחדות, והדודה פֶּטוּניה אמרה, "אתה שקרן קטן ודוחה. מה עושים פה כל הַ –" גם היא הנמיכה את קולה כך שהארי נאלץ לקרוא את שפתיה כדי להבין את המלה הבאה שלה, "ינשופים – האלה, אם הם לא מביאים לך חדשות?"

"אהה!" אמר הדוד וֶרנון בלחישה של ניצחון. "נראה אותך מתחמק מהשאלה הזאת, ילד! כאילו שאנחנו לא יודעים שאתה מקבל את החדשות שלך מהציפורים הארורות האלו!"

הארי היסס רגע. הפעם היה לו קשה להודות בָּאמת, אף כי לא היה סיכוי שדודו ודודתו ישערו עד כמה זה כואב.

"הינשופים... לא מביאים לי חדשות," אמר הארי בקול חסר צבע.

"אני לא מאמינה לך," הגיבה הדודה פֶּטוּניה במהירות.

"וגם אני לא," אמר הדוד וֶרנון נמרצוֹת.

"אנחנו יודעים שאתה זומם משהו," אמרה הדודה פֶּטוּניה.

"אנחנו לא טיפשים, אתה יודע," אמר הדוד וֶרנון.

"האמת, זה חדשות בשבילי," אמר הארי, שהתקשה לשלוט ברוגזו, ולפני שהדַרסְלים הספיקו לקרוא לו לחזור הוא הסתובב, חצה את החצר הקדמית, פסע מעל לחומת הגינה הנמוכה והמשיך לצעוד במעלה הרחוב.

עכשיו הוא היה בצרות, והוא ידע את זה. מאוחר יותר לא תהיה לו ברירה אלא להתייצב מול דודתו ודודו ולשלם את המחיר על חוצפתו, אבל ברגע זה ממש זה לא כל-כך הטריד אותו; היו לו דברים בוערים יותר על הראש.

הארי היה משוכנע שקול הנפץ נגרם על-ידי מישהו שהִתעַתֵק לשם או משם. זה היה בדיוק הקול שנשמע בכל פעם שדוֹבִּי, גמדון-הבית, נעלם באוויר. הייתכן שדוֹבּי נמצא כאן, בדרך פְּריוֶוט? הייתכן שדוֹבּי עוקב אחריו ברגע זה ממש? המחשבה הזאת גרמה לו להסתובב מהר ולהביט חזרה במעלה דרך פְּריוֶוט, אבל הרחוב נראה שוב נטוש לגמרי, והארי היה משוכנע שדוֹבּי לא יודע איך להפוך לבלתי נראה...

הוא המשיך ללכת, כמעט בלי לשים לב למסלול שבחר, כי לאחרונה שוטט כל-כך הרבה ברחובות האלה עד שרגליו נשאו אותו אוטומטית למקומות האהובים עליו. כל כמה צעדים הוא הציץ שוב מעל כתפו. מישהו מעולם הקוסמים היה קרוב אליו כששכב בין הבֶּגוֹנְיוֹת הגוססות של הדודה פֶּטוּניה, הוא היה משוכנע בכך. אבל מדוע אותו אדם לא דיבר איתו ולא יצר איתו קשר, ומדוע עכשיו הוא מתחבא?

ואז, בעוד תחושת התסכול שלו מגיעה לשיאה, החל בטחונו לעזוב אותו.

אולי, למרות הכול, זה לא היה רעש של קסם? אולי הוא נואש כל-כך לסימן הקטן ביותר לקשר מצד העולם שאליו השתייך, עד שהוא מגיב באופן מוגזם לרעשים רגילים לגמרי? האם הוא יכול להיות בטוח שלא שמע סתם רעש של משהו נשבר באחד מבתי השכנים?

הארי נתקף רגש עמום ומדכדך, ולפני שהבין איך זה קרה, שבה ועטפה אותו תחושת חוסר האונים שהציקה לו כל הקיץ...

מחר בבוקר יעיר אותו צלצול השעון המעורר בחמש בבוקר כדי שיוכל לשלם לינשוף המביא את הנביא היומי – אבל מה הטעם להמשיך לקנות את העיתון? בזמן האחרון הארי רק הציץ בעמוד השער לפני שהשליך אותו; כשהאידיוטים שמנהלים את העיתון יבינו סוף-סוף שווֹלְדֶמוֹרְט חזר, זה יעשה כותרות, ורק חדשות בקנה מידה כזה עיניינו את הארי.

עם קצת מזל יגיעו גם ינשופים עם מכתבים מחבריו הטובים, רוֹן והֶרְמַיוֹנִי, למרות שכל ציפיותיו שמכתביהם יביאו לו חדשות התבדו כבר מזמן.

 

                        "אסור לנו לכתוב הרבה על אתה-יודע-מה, כמובן..."

                        "קיבלנו הוראה לא לכתוב שום דבר חשוב, למקרה שהמכתבים שלנו יילכו לאיבוד בדרך..."

                        "אנחנו די עסוקים אבל אסור לי לכתוב כאן פרטים..."

                        "קורה לא מעט, נספר לך הכול כשנתראה שוב..."

 

אבל מתי הם יתראו? איש לא טרח לנקוב בתאריך מדויק. בכרטיס הברכה ליום ההולדת שלו שירבטה הֶרמַיוֹני, "אני מצפה שנתראה בקרוב מאוד", אבל כמה בקרוב זה בקרוב? ככל שהצליח הארי להבין מן הרמזים העמומים שבמכתבים, הֶרמַיוֹני ורון שהו באותו המקום, סביר שבבית הוריו של רון. היה לו קשה לסבול את המחשבה על שניהם מבלים יחד בַּמחילה  בעוד הוא תקוע כאן בדרך פְּריוֶוט. למעשה, הוא כל-כך כעס עליהם עד שאת השוקולדים שקנו לו שניהם בַּדוּבְשָׁנֶרייה ליום הולדתו הוא זרק בלי לפתוח, אם כי התחרט על כך אחרי שאכל את הסלט הנבול שהדודה פֶּטוּניה הגישה לארוחת הערב באותו יום.

ומה מעסיק כל-כך את רון ואת הֶרמַיוֹני? מדוע הוא, הארי, אינו עסוק? האם לא הוכיח את עצמו מול אתגרים קשים בהרבה מאלה שהוצבו להם? האם הם שכחו את מה שעשה? האם לא הוא שנכנס לאותו בית קברות וראה כיצד רוצחים את סֶדְרִיק, שעה שהוא עצמו נקשר אל מצבה וכמעט נהרג...?

אל תחשוב על זה, אמר הארי לעצמו בתקיפות בפעם המאה באותו קיץ. זה שהוא חוזר ומבקר בבית הקברות בסיוטי הלילה שלו זה כבר מספיק גרוע בלי שיחשוב עליו גם בשעות הערוּת.

הוא פנה אל שׂדרות מַגְנוֹליה; בחצי הדרך עבר על פני הסימטה הצרה לצד אחד המוסכים, ששם ראה לראשונה את סנדקו. לפחות סִיריוּס, כפי הנראה, הבין לליבו של הארי; אומנם מכתביו היו ריקים מחדשות אמיתיות בדיוק כמו מכתביהם של רון ושל הֶרמַיוֹני, אך לפחות הם הכילו מילות אזהרה ותנחומים במקום רמזים מפתים:

 

                        אני יודע שזה ודאי מתסכל בשבילך... אל תסתבך בצרות

                        והכול יהיה בסדר... היזהר ואל תעשה שום דבר פזיז...

 

טוב – חשב הארי תוך שהוא חוצה את שׂדרות מַגנוליה, פונה בדרך מַגנוליה, וממשיך לכיוון גן המשחקים המחשיך – הוא פעל (פחות או יותר) בדיוק כפי שיעץ לו סיריוּס; לכל הפחות הוא הצליח להתאפק ולא לקשור את המזוודה שלו למטאטא ולעוף מיוזמתו למחילה. למעשה, הארי חשב שהתנהג יפה מאוד בהתחשב בכמויות התסכול והכעס שהצטברו בו על זה שהוא תקוע בדרך פְּריוֶוט זמן רב כל-כך, ונאלץ להסתתר בערוגות הפרחים בתקווה לשמוע משהו שירמוז לו על מעלליו של הלורד ווֹלְדֶמוֹרְט. יחד עם זאת היה משהו מרגיז בזה שהאדם שמייעץ לו לא לנהוג בפזיזות ישב 12 שנים בכלא הקוסמים אַזְקַבּאן, ברח משם, ניסה לבצע את הרצח שבגינו הורשע מלכתחילה, ואז ירד למחתרת על גבו של היפּוֹגְריף גנוב...

הארי טיפס מעל לשער הנעול של הגן הציבורי, והמשיך ללכת על הדשא היבש. הגן היה ריק כמו הרחובות הסובבים אותו. כשהגיע לנדנדות, הוא התיישב בנדנדה היחידה שדאדְלי וחבריו עוד לא הצליחו לשבור, כרך זרוע אחת סביב שרשרת הנדנדה ובהה בקרקע, מצוברח. יותר לא יוכל להסתתר בערוגת הפרחים של הדַרסְלים. מחר ייאלץ לחשוב על דרך חדשה להקשיב לחדשות. ובינתיים לא נותר לו לקראת מה לצפות, מלבד עוד לילה חסר מנוחה ומייסר. אפילו כשהצליח להימנע מסיוטים על סֶדריק, הוא היה חולם חלומות מטרידים על מסדרונות ארוכים וחשוכים שמסתיימים במבוי סתום או בדלת נעולה, חלומות שכנראה התחברו איכשהו לזה שבשעות הערוּת שלו הרגיש לכוד כל-כך. לעיתים קרובות היתה הצלקת הישנה על מצחו מעקצצת באופן  לא נעים, אך הוא לא ניסה לשכנע את עצמו שרון או הֶרמַיוֹני או סיריוּס עדיין יחשבו שזה מעניין... בעבר הכאבים בצלקת היו אזהרה שווֹלְדֶמוֹרְט הולך ומתחזק, אך עכשיו, כשווֹלְדֶמוֹרְט חזר, חבריו ודאי יזכירו לו שהמצוקה הקבועה שלו היא דבר צפוי... לא סיבה לדאגה מיוחדת... סיפור מוּכר...

תחושת העוול שבכל זה עלתה וגברה בתוכו עד שרצה לצעוק מרוב זעם. לולא הוא, אף אחד בכלל לא היה יודע שווֹלְדֶמוֹרְט חזר! וכפרס הוא תקוע בוִוינגינְג תחתית ארבעה שבועות תמימים, מנותק לגמרי מעולם הקסמים, נאלץ לכרוע על ברכיו בין בֶּגוֹניות גוססות כדי לשמוע ידיעות על תוּכּים שעושים סקי מים! איך ייתכן שדַמְבֶּלְדוֹר שכח אותו כל-כך מהר? מדוע רון והֶרמַיוֹני סידרו שיבַלו יחד ולא הזמינו גם אותו? כמה זמן עוד יהיה עליו לשאת את ההנחיות של סיריוּס, להישאר במקום ולהיות ילד טוב; וכמה זמן יוכל להתאפק ולא לכתוב לנביא היומי הדבּילי מכתב שיבשר להם שווֹלְדֶמוֹרְט חזר? המחשבות הנזעמות הללו הסתחררו בתוך ראשו של הארי, וקרביו התפתלו בכעס שעה שלַילה קטיפתי וחם ירד סביבו. האוויר התמלא ריח של דשא יבש וחמים, והצליל היחיד שנשמע היה סאון התנועה העמום בכביש שמעבר לסורגי הגן הציבורי.

הוא לא ידע כמה זמן ישב כך על הנדנדה כשקולות דיבור פלשו לתוך הרהוריו, והוא הרים את מבטו. פנסי הרחוב ברחובות שמסביב הטילו זוהר ערפילי, חזק דַּיו ליצור צללית של קבוצת האנשים שחצתה כעת את הגן. אחד מהם זימר שיר גס בקולי קולות. השאר צחקו. רחש תקתוק שקט עלה מאופני המרוץ היקרים שגילגלו לפניהם.

הארי ידע מי אלה. הדמות המובילה היתה ללא ספק זו של בן-דודו, דאדְלי דַרסְלי, המשׂרך דרכו הביתה בלוויית הכנופיה הנאמנה שלו.

דאדְלי היה ענק כתמיד, אבל שנה של דיאטה וגילויו של כישרון חדש חוללו שינוי נכבד במבנה הגוף שלו. כפי שהיה הדוד וֶרנון מספר בעונג לכל מי שרק הקשיב, דאדְלי הפך לאחרונה לאלוף האיגרוף לצעירים במשקל כבד באליפות בתי-הספר בדרום-מזרח המדינה. "ספורט האצילים", כפי שכינה זאת הדוד וֶרנון, הפך את דאדְלי למעורר יִראה עוד יותר מכפי שנראה בעיני הארי בימי בית-הספר היסודי, כאשר הוא עצמו שימש בתפקיד שׂק האיגרוף הראשון של דאדְלי. כעת הארי כבר לא פחד מבן-דודו, אבל בכל זאת לא סבר שהעובדה שדאדְלי למד להרביץ חזק יותר ובאופן מדויק יותר היא סיבה למסיבה. ילדי השכונה כולם פחדו מדאדְלי פחד מוות – עוד יותר משפחדו מ"הפּוֹטר הזה", שהיה, כך הזהירו אותם, חוּליגָן קשוח שלמד במוסד הסגור על-שם הקדוש ברוּטוּס לנערים עבריינים חסרי תקנה.

הארי הביט בדמויות המוצללות החוצות את המדשאה, ותהה למי הרביצו הערב. תַּפנו מבט, הוא מצא את עצמו חושב בזמן שהביט בהם. קדימה... תפנו מבט... אני יושב פה לגמרי לבד... קדימה, נסו אותי...

אם חבריו של דאדְלי היו רואים אותו יושב שם, מייד היו   עטים עליו, ואז מה היה דאדְלי עושה? הוא לא היה רוצה להיראות פחדן מול הכנופיה שלו, אבל מרוב פחד הוא היה יוצא מגִדרו  שלא להרגיז את הארי... יהיה ממש כיף לראות את דאדְלי מתלבט; להתגרות בו, לִצפות בו חסר אונים ובלי יכולת להגיב... ואם     אחד האחרים ינסה להרביץ להארי, הארי מוכן – השרביט בכוננות... שרק ינסו... הוא ישמח לפרוֹק קצת מהתסכול שלו      על הבנים שפעם היו ממררים את חייו

אבל הם לא הסתובבו, לא ראו אותו, וכבר כמעט הגיעו לגדר. הארי התגבר על הדחף לקרוא להם. זה לא חכם לחפש מריבות... אסור לו להשתמש בקסמים... הוא יסתכן שוב בסילוק מבית-הספר...

קולות הכנופיה של דאדְלי גוועו; הם נעלמו מן העין בהמשך רחוב מַגנוליה.

הנה לך, סיריוּס, חשב הארי בדיכאון. לא עשיתי שום דבר פזיז. לא הסתבכתי בצרות. ההפך הגמור ממה שעשית אתה...

הוא קם על רגליו והתמתח. הדודה פֶּטוּניה והדוד וֶרנון חשבו ככל הנראה שכל שעה שבה מופיע דאדְלי בדלת היא השעה הנכונה לחזור הביתה, וכל שעה מאוחרת יותר היא שעה מאוחרת מאוד-מאוד. הדוד וֶרנון כבר איים לנעול את הארי בצריף שבחצר אם יחזור שוב הביתה אחרי דאדְלי, ולכן, עדיין נרגז, הארי כבש פיהוק ויצא לכיוון שער הגן הציבורי.

רחוב מַגנוליה, בדומה לדרך פְּריוֶוט, היה מלא בתים גדולים ומרובעים עם חלקות דשא מטופחות להפליא, בבעלותם של אנשים גדולים ומרובעים שנוהגים במכוניות נקיות מאוד בדיוק כמו זו של הדוד וֶרנון. הארי העדיף את וִוינגינְג תחתית בשעות הלילה, כשהווילונות בחלונות ברקו בחשכה כמו אבני חן צבעוניות, ואז יכול היה ללכת בלי לחלוף על פני התושבים ובלי לשמוע מלמוליםרוטנים על הופעתו ה"חוליגנית". הוא הלך בצעד זריז כך שבאמצע רחוב מַגנוליה שוב נגלו לעיניו חברי הכנופיה של דאדְלי; הם נפרדו זה מזה בכניסה לשׂדרות מַגנוליה. הארי נעמד בצל עץ לילך גדול והמתין.

"...צָרח כמו חזיר, נכון?" אמר מַלְקוֹלְם, לקול צחוקם של האחרים.

"מכת וָו יפה נתת שם, בִּיג דִי," אמר פִּירְס.

"מחר באותה שעה?" הציע דאדְלי.

"בואו אלי, ההורים שלי נסעו," אמר גוֹרדוֹן.

"אז נתראה," אמר דאדְלי.

"ביי, דאד!"

"להִת', בִּיג דִי!"

הארי המתין ששאר החבורה תתרחק לפני שהמשיך ללכת. כשגוועו שוב קולותיהם הוא פנה לשׂדרות מַגנוליה, ובהליכה מהירה מאוד הצליח בזמן קצר להגיע למרחק קריאה מדאדְלי, שפסע לו בעצלתיים וזימזם מנגינה לא ברורה.

"הֵי, בִּיג דִי!"

דאדְלי הסתובב.

"אה," הוא נהם. "זה אתה."

"ממתי אתה 'בִּיג דִי'?" שאל הארי.

"סְתוֹם," נהם דאדְלי, והִפנה אליו שוב את גבו.

"שם מגניב," אמר הארי, מחייך ומתאים את צעדיו לצעדי בן-דודו. "אבל בשבילי תמיד תהיה 'דאדְלוּש-סְמאדְלוּש'."

"אמרתי, סתוֹם!" אמר דאדְלי, וידיו הכבדות כמו נתחי בשר נקמצו לאגרופים.

"מה, הם לא יודעים איך אמא שלך קוראת לך?"

"סתום ת'פה."

"לה לא אמרת לסתום את הפה. ומה עם 'פּוּצקִי' ו'דאדְליצִ'יק נחמַדְליצִ'יק', בשמות האלה עוד מותר להשתמש?"

דאדְלי לא אמר מלה. נראה היה שהמאמץ להתאפק ולא להרביץ להארי דרש את מלוא השליטה העצמית שלו.

"אז את מי היכיתם הערב?" שאל הארי, וחיוכו דעך. "שוב איזה ילד בן עשר? אני יודע ששלשום בערב היכיתם את מַרְק אֶוַואנס –"

"הוא ביקש את זה," נהם דאדְלי.

"אה, באמת?"

"הוא התחצף אלי."

"באמת? הוא במקרה אמר שאתה נראה כמו חזיר שאילפו אותו ללכת על הרגליים האחוריות? כי לזה לא קוראים להתחצף, דאד, זאת האמת..."

שריר רטט בלסת של דאדְלי. הארי שאב סיפוק אדיר מהידיעה עד כמה הוא מרתיח את דאדְלי; הוא הרגיש כאילו הוא מנקז      את התסכול שלו עצמו ומעביר אותו אל בן-דודו, המִפלט היחיד שהיה לו.

הם פנו בסימטה הצרה שבה ראה הארי לראשונה את סיריוּס, קיצור דרך בין שׂדרות מַגנוליה לדרך וויסטֶריה. הסימטה היתה ריקה מאדם וחשוכה בהרבה מהרחובות שביניהם חיברה, כי לא היו בה פנסי רחוב. קול צעדיהם נבלע בין קירות המוסכים מצד אחד וגדר גבוהה מהצד השני.

"אתה חושב שאתה גבר בגלל הדבר הזה שאתה מסתובב איתו, נכון?" אמר דאדְלי כעבור כמה שניות.

"איזה דבר?"

"ה – הדבר הזה שאתה מסתיר."

הארי חייך שוב.

"אתה לא טיפש כמו שאתה נראה, הא, דאד? אבל אני מניח שאם היית עד כדי כך טיפש, לא היית מצליח ללכת בזמן שאתה מדבר..."

הארי שלף את שרביטו. הוא ראה שדאדְלי מפזיל מבט לעברו.

"אסור לך," אמר דאדְלי מייד. "אני יודע שאסור. יעיפו אותך מבית-הספר של הסוטים שאתה לומד בו."

"איך אתה יודע שלא שינו מאז את הכללים, בִּיג דִי?"

"הם לא," אמר דאדְלי, אף כי לא נשמע לגמרי משוכנע. הארי ציחקק בשקט.

"אין לך אומץ לעמוד מולי בלי הדבר הזה, הא?" הטיח בו דאדְלי.

"ואתה, לעומת זאת, צריך רק ארבעה חברים שיעזרו לך כשאתה מרביץ לילד בן עשר. תגיד, התואר הזה באיגרוף שאתה כל הזמן משוויץ בו – בן כמה היה היריב שלך שם? שבע? שמונה?"

"לידיעתך, הוא היה בן 16," זעף דאדְלי, "והוא נשאר מעולף 20 דקות אחרי שגמרתי איתו, והוא היה פי שניים יותר כבד ממך. חכה חכה שאני אגיד לאבא שהוצאת את הדבר הזה –"

"עכשיו אתה רץ לאבא, הא? אלוף האיגרוף הפיצפוני שלו מפחד מהשרביט של הארי הגועלי?"

"בלילות אתה לא כל-כך אמיץ, נכון?" לעג דאדְלי.

"עכשיו לילה, דאדְלי'לה. ככה קוראים לַשעה כשהכול מחשיך מסביב כמו עכשיו."

"אני מתכוון, כשאתה במיטה!" הטיח דאדְלי.

הוא נעצר והפסיק ללכת. גם הארי נעצר, ותקע מבט בבן-דודו. מהמעט שהצליח לראות מפניו הרחבים של דאדְלי, הם עטו הבעה מטרידה של ניצחון.

"מה ז'תומרת, אני לא אמיץ במיטה?" אמר הארי, בלי להניד עפעף. "מה – אמוּר להיות לי פחד כריות או משהו כזה?"

"שמעתי אותך אתמול בלילה," התנשם דאדְלי. "מדבר מתוך שינה. גונח."

"מה פירוש?" אמר שוב הארי, וליבו צנח וקפא בקִרבו. בחלומותיו אתמול הוא חזר לבית הקברות.

דאדְלי פלט נביחה של צחוק מרושע, ואימץ לעצמו קול דק ומייבב. "'אל תהרוג את סֶדריק! אל תהרוג את סֶדריק!' מי זה סֶדריק – החבר שלך?"

"אני – אתה משקר –" אמר הארי אוטומטית. אבל פיו יבַש. הוא ידע שדאדְלי לא משקר – מאיפה עוד היה יכול לדעת על סֶדריק?

"'אבא! תציל אותי, אבא! הוא הולך להרוג אותי! אמא'לה!'"

"תסתום," אמר הארי בקול שקט. "תסתום, דאדְלי, אני מזהיר אותך!"

"'בוא תציל אותי, אבא! אמא, בואי תצילי אותי! הוא הרג את סֶדריק! אבא, תציל אותי! הוא הולך לַ-' – אל תכוון את הדבר הזה עלי!"

דאדְלי נסוג ונתקל בקיר הסימטה. הארי כיוון את השרביט בדיוק אל ליבו של דאדְלי. 14 שנות שִׂנאה כלפי דאדְלי פעמו בעורקיו – מה לא היה נותן כדי להכות עכשיו, להטיל קללה על דאדְלי, כזאת שתשאיר אותו זוחל הביתה כמו חרק, אילם, מצמיח משושים –

"לעולם אל תדבר על זה שוב," נהם הארי. "הבנת אותי?"

"תכוון את הדבר הזה למקום אחר!"

"אמרתי, הבנת אותי?"

"תכוון את זה למקום אחר!"

"הבנת אותי?"

"תרחיק את הדבר הזה מ –"

דאדְלי פלט קריאה מוזרה, רועדת, כאילו שפכו עליו דלי של  מֵי קרח.

משהו קרה ללילה. השמים הכחולים הזרועים כוכבים הפכו לפתע שחורים וחסרי מאורות – הכוכבים, הירח ופנסי הרחוב העמומים משני קצות הסימטה נעלמו כלא היו. סאון המכוניות הרחוקות ואִוושת העצים נעלמו גם הם. הערב הנעים התחלף לפתע בקור עז ונוקב. הם היו מוקפים דממה מוחלטת, דוממת, בלתי חדירה, כאילו יד ענקית כיסתה את הסימטה בצעיף עבה וקפוא, והם התעוורו.

לשנייה אחת חשב הארי שאולי עשה קסם בלי שהתכוון לכך, למרות העובדה שהתאמץ מאוד להתאפק – ואז המוח שלו חזר לתפקד. לא היה בכוחו לכבות את הכוכבים. הוא סובב את ראשו מצד לצד, מתאמץ לראות משהו, אבל החושך כיסה את עיניו כמו מטפחת חסרת משקל.

קולו המבועת של דאדְלי פרץ לאוזנו של הארי.

"מ-מה אתה עו-עושה? ת-תפסיק!"

"אני לא עושה כלום! סתוֹם ת'פה ואל תזוז!"

"אני ל-לא רואה כ-כלום! אני עיוור! אני –"

"אמרתי סתוֹם!"

הארי עמד כמו פסל, והסב את עיניו העיוורות ימינה ושמאלה. הקור היה עז כל-כך עד שהוא רעד בכל גופו; עור ברווז כיסה את זרועותיו והשערות על עורפו סמרו – הוא פער את עיניו ככל יכולתו ובהה בעיוורון סביבו בלי לראות דבר...

זה לא יכול להיות... לא ייתכן שהם כאן... לא בוִוינגינְג תחתית... הוא אימץ את אוזניו לשמוע... סביר שישמע אותם לפני שיראה אותם...

"אני א-אגיד אותך ל-לאבא!" ייבב דאדְלי. "א-איפה אתה?   מ-מה אתה עו-עושה – ?"

"אולי תסתום כבר את הפה?" סינן הארי, "אני מנסה להַקְש –"

אבל הוא השתתק. כרגע שמע את מה שפחד שישמע.

היה בסימטה עוד משהו מלבדם, משהו שנשם נשימות ארוכות, צרודות, מחרחרות. הבזק נוראי של אימה חלף בהארי בעודו עומד ורועד באוויר המקפיא.

"ד-די כבר! ת-תפסיק את זה! אני א-ארביץ לך, אני נשבע!"

"דאדְלי, סתום ת' –"

טראח!

אגרוף פגע בצד ראשו של הארי והעיף אותו מרגליו. אורות לבנים זעירים שׂחו מול עיניו; בפעם השנייה באותו ערב הוא הרגיש כאילו ראשו נחצה לשניים; כעבור שנייה הוא נחת בחוזקה על המדרכה והשרביט נשמט מידו.

"חתיכת דבּיל, דאדְלי!" צעק הארי, עיניו דומעות מרוב כאב, התהפך על ארבעותיו וגישש נואשות באפלה. הוא שמע את דאדְלי מתרחק בצעד מגושם, נתקל בקיר הסימטה, מועד.

"דאדְלי, תחזור! אתה רץ ישר אליו!"

נשמעה צווחה מצמררת, וקול צעדיו של דאדְלי נפסק. בה-בעת הרגיש הארי צינה מטפסת מאחוריו, שמשמעותה היתה ברורה. היה שם יותר מאחד.

"דאדְלי, תסתום את הפה שלך! מה שלא תעשה, שהפה יישאר סגור! שרביט!" מילמל הארי בייאוש, ידיו מגששות בבהילות על הקרקע כמו עכבישים אצים. "איפה – השרביט – קדימה – לוּמוֹס!"

הוא אמר את הלחש בלי לחשוב, משתוקק לקצת אור שיעזור לו בחיפוש – ולמרבה ההקלה וההפתעה אור נדלק סנטימטרים ספורים מכף ידו  – קצה השרביט האיר. הארי תפס בו, נעמד בחיפזון על רגליו והסתובב.

ליבו קפא.

דמות מתנשאת עטויה בַּרדָס התקדמה לעברו חלקות בריחוף מעל פני האדמה. מתחת לגלימה לא נראו כפות רגליים או פנים, ובבוֹאה היא ינקה את הלילה.

תוך שהוא מועד אחורנית, הרים הארי את שרביטו.

"אֶקְסְפֶּקְטוֹ פַּטְרוֹנוּם!"

פלומה כסופה של אד עלתה מקצה השרביט, והסוֹהַרְסָן האט, אבל הלחש לא פעל כיאות; נופל וכושל נסוג הארי כשהסוהַרסָן גוהר מעליו. החרדה טישטשה את חושיו – התרכז –

זוג ידיים אפורות, ריריות ומצולקות החליקו מתוך גלימתו של הסוהַרסָן והושטו אליו. קול רוחש מילא את אוזניו של הארי.

"אֶקְסְפֶּקְטוֹ פַּטְרוֹנוּם!"

קולו נשמע עמום ומרוחק... פלומה נוספת של עשן כסוף, חלשה מהקודמת, ריחפה מתוך השרביט – זה לא מצליח, הלחש נכשל –

הוא שמע צחוק בתוך ראשו, צחוק גבוה, מצַווח... הוא הריח את הבל פיו המצחין הקר כמוות של הסוהַרסָן, הממלא כעת את ריאותיו, מטביע אותו – תחשוב... משהו שמח...

אבל לא היתה בו שִׂמחה... אצבעותיו הקפואות של הסוהַרסָן סגרו על גרונו – הצחוק המצווח הלך והתחזק, וקול דיבר בתוך ראשו – "השתחווה למוות, הארי... אולי זה אפילו לא יכאב... אני לא יודע... אני מעולם עוד לא מַתתי..."

הוא לעולם לא יראה עוד את רון ואת הֶרמַיוֹני –

בבואת פניהם הצטיירה בראשו בבירור, והוא נאבק לנשום –

"אֶקְסְפֶּקְטוֹ פַּטְרוֹנוּם!"

אייל ענקי כסוף פרץ מקצה שרביטו של הארי; קרניו ננעצו בסוהַרסָן במָקום שבו צריך להיות הלב שלו; הסוהַרסָן נזרק אחורנית, חסר משקל כמו החשכה, ובעוד האייל רודף אחריו, הסוהַרסָן התעופף ונמלט, עטלפי ומובס.

"לכאן!" צעק הארי אל האייל. הוא הסתובב והחל לרוץ לאורך הסימטה, שרביטו המואר מורם מעליו. "דאדְלי? דאדְלי!"

הוא רץ בקושי תריסר צעדים לפני שהגיע אליהם: דאדְלי היה מצונף על הקרקע, זרועותיו חוסות על פניו; סוהַרסָן שני רכן מעליו, לופת את פרקי ידיו בידיו הריריות, מושך ופותח את זרועותיו של דאדְלי לאט, כמעט באהבה, ומרכין את ראשו העטוי ברדס אל פניו של דאדְלי כאילו הוא עומד לנשקו...

"אחריו!" פקד הארי, והאייל הכסוף שזימן חזר וחלף על פניו בדהרה בקול שאגה גועשת. פניו מחוסרי העיניים של הסוהַרסָן היו קרובים לפניו של דאדְלי כדי סנטימטרים ספורים כשפגעו בו הקרניים הכסופות; היצור הועף מעלה באוויר, וכמו קודמו ריחף משם ונעלם בחשכה. האייל המשיך לדהור עד קצה הסימטה והתפוגג לערפל כסוף.

הירח, הכוכבים ופנסי הרחוב חזרו בבת-אחת לחיים. משב רוח חמים ליטף את הסימטה. עצים רישרשו בגינות השכנות, והרעש הרגיל של מנועי המכונית בשׂדרות מַגנוליה חזר ומילא את האוויר. הארי עמד בדממה מוחלטת, כל חושיו מעקצצים, סופגים את החזרה הפתאומית לשיגרה. כעבור רגע שם לב שחולצת הטִי שלו נדבקה לעורו; כולו היה שטוף זיעה.

הוא לא האמין למה שהתרחש זה עתה. סוהַרסָנים כאן, בוִוינגינְג תחתית...

דאדְלי עוד הצטנף מכוּוץ אל הקרקע, מייבב ורועד כולו. הארי רכן כדי לבדוק אם הוא מסוגל לקום, אבל אז שמע קול חזק של צעדי ריצה מאחוריו. בלי לחשוב הוא הרים שוב את שרביטו והסתובב כדי לקדם את פני האדם המתקרב.

גברת פִיג, השכנה המטורללת שלהם, הגיחה מולו מתנשפת ומתנשמת. שׂערהּ האפור המקורזל החל לברוח מתוך רשת השיער שלה, סל קניות התנדנד מפֶּרק ידה, ורגליה כמעט שהחליקו מתוך נעלי הבית המשובצות שלה. הארי חש להסתיר את השרביט מעיניה, אבל –

"תחזיר את זה מייד, ילד טיפש!" היא צווחה. "ומה אם יש עוד כמה כאלה בסביבה? אוּף, אני אהרוג את מַנְדַנְגוּס פְלֶצֶ'ר!"