"אני מבטיח לך ארבעה מאמרים", כתב בוחן הפטנטים הצעיר לידידו. המכתב הזה עתיד לשאת כמה מן הבשורות החשובות ביותר בהיסטוריה של המדע, אבל טיבו הרֵה המשמעות הוסווה באותה נימה קונדסית שאיפיינה את מחברו. אחרי הכל, רק כמה שורות לפני כן הוא כינה את ידידו "לווייתן קפוא שכמותך" והתנצל על כך שמכתבו מלא "פטפוטים חסרי חשיבות". רק כשהגיע אל שלב תיאור המאמרים, שאותם כתב בזמנו הפנוי, הוא נתן כמה רמזים לכך שחשיבותם לא נעלמה מעיניו.
"הראשון עוסק בקרינה ובתכונות האנרגיה של אור, והוא מהפכני ביותר", הוא הסביר. נכון, הוא היה באמת מהפכני. נטען בו כי אפשר להתייחס אל האור לא רק כאל גל אלא גם כאל זרם של חלקיקים זעירים הקרויים קְוַונְטים. ההשלכות שעתידות להיות למאמר הזה בסופו של דבר - יְקוּם שאין בו ודאות או סיבתיות נוּקשוֹת - עתידות לרדוף את מחברו למשך כל שארית חייו.
"המאמר השני קובע את גודלם האמיתי של אטומים". אף על פי שעצם קיומם של אטומים היה עדיין שנוי במחלוקת, זה היה המאמר הפשוט והישיר מכולם, ולכן הוא בחר בו בתור ההימור הבטוח ביותר לצורך ניסיונו הנוכחי להגיש עבודת תֵזָה לקבלת תואר דוקטור. הוא עמד בעיצומו של מהלך שיהפוך את הפיזיקה על פניה, אבל פעם אחר פעם נדחו מאמציו לזכות במישרה אקדמית או אפילו לקבל תואר דוקטור, שבעזרתו, כך קיווה, יוכל לזכות לפחות בקידום במשרד, מתפקיד של בוחן פטנטים מדרג ג' לבוחן מדרג ב'.
המאמר השלישי הסביר את תנועתם התזזיתית של חלקיקים מיקרוֹסקוֹפּיים בְנוזל באמצעות ניתוח סטטיסטי של התנגשויות אקראיות. אגב כך הוא גם אישש את ההנחה שאטומים ומוֹלֶקוּלוֹת קיימים במציאות.
"המאמר הרביעי הוא עדיין טיוטה כללית כרגע, והוא דן באלקטרודינמיקה של גופים נעים וכולל שינוי של תיאוריית המרחב והזמן". טוב, כאן יש בהחלט יותר מפטפוטים חסרי חשיבות. בהתבסס על ניסויים מחשבתיים בלבד - שנערכו בראשו ולא במעבדה - הוא החליט להיפטר ממושגי המרחב והזמן המוחלטים של ניוטון. התיאוריה הזאת עתידה להתפרסם בשם תורת היחסוּת הפרטית.
הוא לא סיפר לידידו - הדבר עדיין לא היה ידוע גם לו עצמו - שהוא עתיד לפרסם באותה שנה מאמר חמישי, נספח קצר לרביעי, מאמר שהציג קשר בין אנרגיה ומסה. ממנו תצמח המשוואה הידועה ביותר בכל עולם הפיזיקה: E = mc2.
במבט לאחור על מאה שתיזכר בשל נכונותה לנתץ כבלים קלסיים, ובמבט קדימה לקראת עידן המבקש לטפח את היצירתיות הנדרשת לחדשנות מדעית, מתנשאת דמותו של אדם אחד, מייצג רב עוצמה של העידן שלנו: הפּליט טוב הלב, שרעמת השיער הפרועה שלו, עיניו הנוצצות, אנושיותו שובת הלב וחריפות שׂכלו המדהימה הפכו את פניו לסמל ואת שמו למילה נרדפת לגאון. אלברט איינשטיין היה חרש אמן שבורך בדימיון והודרך על ידי אמונה בַּהרמוניה הטבועה במלאכת כפיו של הטבע. סיפורו המרתק, עדות לַקשר בין יצירתיות וחירות, משקף את ניצחונותיו ומבוכותיו של העידן המודרני.
כעת, כשהארכיונים של איינשטיין נפתחו במלואם, אפשר לחקור כיצד הפַּן האישי שלו - אישיותו פורצת המוסכמות, יצרו המרדני, סקרנותו, תשוקותיו וריחוקו - נשזר בפַּן הפוליטי ובפַּן המדעי שלו. הידע על האיש מסייע לנו להבין את המעיינות שמהם שפע המדע שלו, ולהיפך. אופי, דימיון וגאונות יצירתית קשורים כולם אלה באלה, כחלק משדה מאוחד כלשהו.
אף על פי שיצא לו שם של אדם מרוחק, הוא היה לאמיתו של דבר מלא להט הן בפעילותו המדעית והן בחייו האישיים. כשהיה במכללה הוא התאהב בטירוף באישה היחידה שלמדה פיזיקה בכיתתו, סֶרְבּית סוערת וכהה בשם מילֶבָה מאריץ'. נולדה להם בת לא חוקית, ואחר כך הם נישאו ונולדו להם שני בנים. היא היתה מעין בּרוֹמטר רגיש שבדק את הרעיונות המדעיים שלו, וסייעה לבדוק את החישובים המתמטיים שבמאמריו, אבל בסופו של דבר נפרדו דרכיהם. איינשטיין הציע לה עיסקה: הוא יזכה בפרס נובל ביום מן הימים, כך אמר; אם היא תיתן לו גט, כספי הפרס יהיו שלה. היא שקלה את העניין במשך שבוע והסכימה. התיאוריות שלו היו כל כך מהפכניות שחלפו שבע עשרה שנים מאז עלייתו הפלאית ממשרד הפטנטים ועד שהוענק לו הפרס, והיא קיבלה את הכסף.
חייו ועבודתו של איינשטיין שיקפו את הטלטלה שעברה על הוודאויות החברתיות ועל ערכי המוסר המוחלטים באווירה המודרניסטית של ראשית המאה ה 20. פריצת מוסכמות שוקקת דימיון עמדה באוויר: פּיקסוֹ, ג'וֹיס, פרוֹיד, סטרווינסקי, שנבּרג ואחרים ניתצו כבלים מסורתיים. אל תוך האווירה הזאת פעפעה תפיסת עולם שלפיה המרחב, הזמן, ותכונותיהם של חלקיקים, נראים כנתונים לגחמותיהן של תצפיות.
עם זאת, איינשטיין לא היה רֶלָטיביסט, גם אם כך הבינו אותו רבים, ובכללם אנשים שהבוז שרחשו כלפיו היה נגוע באנטישמיות. בשורשן של כל התיאוריות שהגה, כולל תורת היחסוּת, היה חיפוש מתמיד אחר קְבוּעים (אִינְוַורְיַאנטים), ודאויות ועקרונות מוחלטים. איינשטיין חש כי בתשתיתם של החוקים המושלים ביקום ניצבת מציאות הרמונית, וכי תכליתו של המדע היא לחשוף אותה.
מסע החיפושים שלו החל ב 1895, כשהיה בן 16 ודימיין לעצמו איך יהיה זה לרכוב על קרן אור. עשר שנים מאוחר יותר הגיעה שנת הפלאות שלו, שתוארה במכתב לעיל, השנה שהניחה את היסודות לשתי פריצות הדרך הגדולות בפיזיקה של המאה ה 20: תורת היחסוּת ותורת הקוונטים.
עשור לאחר מכן, ב 1915, הוא חילץ מתוך הטבע את נזר התפארה שלו, אחת התיאוריות היפהפיות ביותר בכל המדע כולו - תורת היחסוּת הכללית. כמו בתורת היחסוּת הפרטית, חשיבתו התפתחה דרך ניסויים מחשבתיים. דַמיינוּ לעצמכם שאתם בתוך מעלית סגורה המאיצה במעלה החלל, הוא שיער באחד מהם. לא תוכלו להבדיל בין התחושה הזאת ובין חוויית הכְּבידה (גְרָביטַציה).
הכבידה, הוא הסיק, היא עיוות של המרחב והזמן, והוא בנה את המשוואות המתארות כיצד הדינמיקות של העקמומיות הזאת נובעות ממשחקי הגומלין שבין חומר, תנועה ואנרגיה. ניתן לתאר זאת על ידי ניסוי מחשבתי נוסף. תארו לעצמכם מה יקרה אם תגלגלו כדור בּאולינג אל פניה הדו ממדיים של טְרַמְפּוֹלינה. כעת גלגלו לשם כמה כדורי ביליארד. הם ינועו לקראת כדור הבּאוּלינג, אבל לא בגלל שהוא מפיק איזשהו כוח משיכה מסתורי, אלא בגלל האופן שהוא מעקם את מארג הטְרַמְפּוֹלינה. כעת דַמיינוּ שהדבר מתרחש במארג הארבע ממדי של החלל והזמן. טוב, זה לא קל, אבל בגלל זה אנחנו לא איינשטיין והוא כן היה.
נקודת האמצע המדויקת של הקריירה שלו היתה עשור לאחר מכן, ב 1925, והיא היתה נקודת מיפנה. מהפכת הקוונטים שאיינשטיין היה אחד ממחולליה החלה ללבוש צורה של מכניקה חדשה, שהתבססה על אי ודאויות והסתברויות. באותה שנה הוא הרים את תרומתו הגדולה האחרונה למכניקת הקוונטים, ובה בעת התחיל להתנגד לה. את שאר שלושת העשורים של חייו, שיסתיימו ב 1955 עם כמה משוואות שישרבט בעודו מוטל על ערש דווי, הוא עתיד לבלות בביקורת עקשנית על מה שהחשיב כחוסר השלמות של מכניקת הקוונטים ובניסיון להכליל אותה בתיאוריית שדה מאוחדת.
הן במהלך שלושים שנות המהפכנות שלו והן במהלך שלושים שנות הסרבנות שבאו אחריהן, איינשטיין נשאר עקבי בנכונותו להיות זאב בודד, משועשע ושָלֵו, המרגיש בנוח דווקא מחוץ לתלם. כבעל חשיבה עצמאית, הניע אותו דימיון שפרץ את מגבלותיה של החשיבה המקובלת. הוא היה מין עוף מוזר כזה, מוֹרֵד ספוּג ביראת כבוד, שהלך לאורה של אמונה שנשא בעליצות ועם ניצוץ בעיניים, אמונה בְּאֵל שאינו משחק בקוביות ואינו מתיר לדברים להתרחש באקראי.
הקו פורץ המוסכמות שבאיינשטיין בלט הן באישיותו והן בתפיסות הפוליטיות שלו. למרות שהזדהה עם עקרונות סוציאליסטיים, האינדיווידואליות המובהקת שלו לא איפשרה לו לחוש בנוח לנוכח שליטה רבה מדי מצד המדינה או מול סמכות ריכוזית. האינסטינקטים החצופים שלו, ששירתו אותו היטב כמדען צעיר, נטעו בו סלידה עזה מלאומנות, ממיליטָריזם ומכל דבר שנדף ממנו ריח של עֶדְריוּת. ועד שהיטלר גרם לו לנסח מחדש את המשוואות הגיאו פוליטיות שלו, הוא היה פַּציפיסט מלידה שנשא בגאון את ההתנגדות למלחמה.
בתוך סיפורו מקופלים מרחביו העצומים של המדע המודרני, למן האינפיניטסימלי ועד לאינסופי, מפליטה של פוֹטוֹנים ועד להתפשטות היקום. מאה שנה לאחר ניצחונותיו הגדולים, אנו עדיין חיים ביקום של איינשטיין, המוגדר בקנה מידה גדול על ידי תורת היחסוּת שלו, ובקנה מידה זעיר על ידי מכניקת הקוונטים, שהוכיחה את יכולתה לשרוד אף כי לא חדלה גם לעורר אי שקט.
ניתן לראות את טביעות אצבעותיו של איינשטיין על כל טכנולוגיה הקיימת כיום. תאים פוֹטוֹ חשמליים ולֵייזֶרים, כוח גרעיני וסיבים אוֹפּטיים, מסע בחלל, ואפילו מוליכים למחצה - שורשיהם של כל אלה נעוצים בתיאוריות שלו. הוא חתם על המכתב לפרנקלין רוזוולט המזהיר אותו כי ייתכן שיהיה אפשרי לבנות פצצת אטום, והאותיות של משוואתו המהוללת לגבי אנרגיה ומסה צפות בתודעתנו כשאנו מציירים בעיני רוחנו את פטריית העשן הגרעינית.
פריצתו של איינשטיין אל התהילה, שהתרחשה כשמדידות שנערכו במהלך ליקוי חמה בשנת 1919 איששו את תחזיתו לגבי השיעור שבו כוח הכבידה מכופף אור, אירעה בד בבד עם לידתו של עידן חדש של סֶלֶבּריטאים, ואף תרמה ליצירתו. איינשטיין נהפך לסוּפֶּרנוֹבָה מדעית ולסמל של הוּמאניוּת, אחד הפרצופים המפורסמים ביותר על כוכב הלכת שלנו. הציבור עשה מאמצים כנים לתהות על קנקנן של התיאוריות שלו, רומם אותו למעמד של גאון נערץ, ומשח אותו לקדוש חילוני.
אילולא ניחן ברעמת השיער המחשמלת הזאת ובאותן עיניים חודרות, האם עדיין היו פניו הופכים להיות, במובן מסוים, קלסתרו של המדע עצמו? נניח, בניסוי מחשבתי, שהוא היה נראה כמו מקס פְּלַנְק או נילס בּוֹהר; האם היה ממשיך לחוג במסלול מוניטין זהה לשלהם, שבו חגים גאונים מדעיים מן השורה? או שמא עדיין היה מצליח לקפוץ אל תוך הפּנתיאוֹן שבו שוכנים אריסטו, גליליאו וניוטון?
אני סבור שהאפשרות השנייה היא הנכונה. היה לעבודתו מאפיין אישי מאוד, חוֹתָם שהיה שלו במובהק, כמו החותם שמאפשר לזהות את פּיקסוֹ כפּיקסוֹ. הוא ביצע קפיצות שופעות דימיון וזיהה עקרונות גדולים תוך שימוש בניסויים מחשבתיים במקום בהיסק שיטתי המבוסס על נתוני ניסוי. התיאוריות שהתקבלו היו לעיתים מדהימות, מסתוריות ונוגדות אינטואיציה, ועם זאת הן הכילו רעיונות שהיה בכוחם לשבות את דימיון ההמונים: יחסיות המרחב והזמן, E = mc2, עיקום קרני אור, ועיוות המרחב.
להילה שסביבו תרמה גם אנושיותו הפשוטה. ביטחונו הפנימי נמהל בענווה שמקורה ביראת הרוממות שהשרה בו הטבע. הוא היה יכול להיות מנותק ומרוחק מן האנשים הקרובים לו, אבל כלפי המין האנושי בכללותו הוא הפגין נדיבות אמת וחמלה רכה.
אבל עם כל קסמו העממי ונגישותו לכאורה, איינשטיין גם מסמל את התפיסה שלפיה הפיזיקה המודרנית היא משהו שמעבר להשגתם של הֶדיוֹטוֹת מן השורה, "חבל ארץ ששוכנים בו מומחים דמויי כוהנים", בלשונו של הפרופסור מהרוורד דאדְלי הֶרְשְבַּךְ.* לא תמיד זה היה כך. גָליליאוֹ וניוטון היו שניהם גאונים דגולים, אבל מכניקת הסיבה והתוצאה שבאמצעותה הסבירו את העולם היתה דבר שרוב האנשים החושבים היו מסוגלים לתפוס. במאה ה 18 של בּנג'מין פרנקלין ובמאה ה 19 של תומאס אֶדיסון, אדם משכיל היה יכול לחוש קירבה מסוימת למדע ואפילו להשתעשע בו כתחביב.
יש להחיות, אם אפשר, את החיבה העממית למאמץ המדעי, לאור דרישותיה של המאה ה 21. אין הכוונה שכל סטודנט לספרות יהיה חייב לקחת קורס מדולל בפיזיקה או שמומחה לדיני חברוֹת יצטרך להתעדכן בחזית המחקר במכניקת הקוונטים. הכוונה היא שההערכה לשיטות המדעיות היא נכס שימושי לכל אזרח אחראי. הדבר החשוב מאוד שמלמד אותנו המדע הוא הקשר בין ראָיות עובדתיות לבין תיאוריות כלליות, דבר שבא לידי ביטוי מובהק בחייו של איינשטיין.
נוסף לכך, ההערכה לנשגבותו של המדע היא תכונה מרנינה בחברה טובה. היא מסייעת לנו להישאר במגע עם אותה יכולת יַלְדִית להשתאות מדברים כל כך פשוטים כמו תפוחים נופלים או מעליות, יכולת שאיפיינה את איינשטיין ופיזיקאים תיאורטיקנים דגולים נוספים.
זו הסיבה שלימוד על איינשטיין הוא דבר ששׂכרו בצידו. המדע הוא דבר מעורר השראה ואצילי, והעיסוק בו הוא משימה קסומה, כפי שמזכירות לנו הסאגות של גיבוריו. בערוב ימיו נשאל איינשטיין על ידי מחלקת החינוך של מדינת ניו יורק על מה צריכים בתי הספר לשים את הדגש. "על לימוד היסטוריה", הוא השיב. "יש צורך בדיון מעמיק על אישיותם של אלה שתרמו למין האנושי בזכות שיפוט ואופי עצמאיים". וראויים הדברים להיאמר על מי שאמרם.
בתקופה שבה, לנוכח התחרות הגלוֹבּלית, ניתן דגש מחודש לחינוך מדעי ומתמטי, עלינו לשים לב גם לחלק השני בתשובתו של איינשטיין. "הערות ביקורתיות שמעירים תלמידים צריכות להתקבל ברוח טובה", הוא אמר. "אסור שצבירת חומר תחניק את עצמאותו של התלמיד". יתרון תחרותי של חברה אינו תלוי בשאלה עד כמה בתי הספר שלה מצליחים ללמד את לוח הכפל והטבלה המחזורית, אלא בשאלה עד כמה הם מעוררים דימיון ויצירתיות.
כאן, לדעתי, טמון המפתח לגאונותו של איינשטיין וללקחים שיש להפיק מחייו. כתלמיד צעיר הוא לא הצטיין מעולם בשינון בעל פה. ומאוחר יותר, כתיאורטיקן, הצלחתו לא הגיעה מתוך העוצמה הגולמית של כוח העיבוד של מוחו אלא מתוך דימיונו והיצירתיות שלו. הוא היה מסוגל לבנות משוואות מורכבות, אבל חשוב מכך - הוא ידע שמתמטיקה היא השפה שבה משתמשת אמא טבע על מנת לתאר את פלאיה. הוא היה מסוגל, משום כך, להמחיש כיצד משוואות משתקפות במציאויות - כיצד משוואות השדה האלקטרומגנטי שגילה ג'יימס קְלֶרְק מַקְסְוֶול, לדוגמה, יתגשמו לעיני נער הרוכב על גבי קרן אור. כפי שהצהיר פעם אחת, "דימיון חשוב יותר מיֶדע".
גישה זו דרשה ממנו לאמץ בכל לב את פריצת המוסכמות. "תחי החוצפה!" הוא צהל באוזני המאהבת שלו, שיותר מאוחר נעשתה אישתו. "היא המלאך השומר שלי בעולם הזה". שנים רבות לאחר מכן, כשאנשים אחרים סברו כי רתיעתו מאימוץ מכניקת הקוונטים מעידה שעוקצו ניטל ממנו, הוא קונן: "על מנת להעניש אותי על הבוז שרחשתי לסמכות, הפך אותי הגורל למקור סמכות בעצמי".
הצלחתו באה לו בזכות זה שערער על החשיבה המקובלת, קרא תיגר על סמכויות, והתפעם לנוכח מסתורין שלאחרים נדמה כאפרוריות יומיומית. גישה זו הובילה אותו לאמץ מוסר ומדיניות המבוססים על כבוד למחשבה חופשית, לרוח חופשית ולאנשים פרטיים חופשיים. הוא סלד מרודנות, וסובלנות היתה מבחינתו לא סתם תכונת אופי חביבה, אלא תנאי הכרחי לבניית חברה יצירתית. "חשוב לטפח אינדיווידואליות", הוא אמר, "מפני שרק האינדיווידואל יכול ליצור את הרעיונות החדשים".
השקפה זו עשתה את איינשטיין למרדן עם יראת כבוד לנוכח ההרמוניה של הטבע, אדם שהיתה בו המזיגה המדויקת של דימיון ותבונה הנדרשת כדי לחולל תמורה בהבנתנו את היקום. תכונות אלה חיוניות למאה חובקת העולם החדשה הזאת, שבה הצלחתנו תהיה תלויה ביצירתיות שלנו, בדיוק כפי שהיו חיוניות לראשיתה של המאה ה 20, כאשר איינשטיין סייע לסלול את הדרך אל העידן המודרני.