לא בפעם הראשונה פרץ ויכוח במהלך ארוחת-הבוקר בַּבית שבְּדרך פְּרִיווֶט מספר ארבע. מר וֶרְנוֹן דַרְסְלִי שוב התעורר בשעות הבוקר המוקדמות למִשמע קריאות רמות שבקעו מחדרו של אחיינו הארי. "זאת הפעם השלישית השבוע!" הוא שאג מצידו השני של השולחן. "אם אתה לא מסוגל להשתלט על הינשוף הזה, אני איאלץ להיפטר ממנו!" הארי ניסה, פעם נוספת, להסביר. "משעמם לה," הוא אמר. "היא רגילה להתעופף בחוץ. לוּ רק הייתי יכול לשחרר אותה בלילות..." "אני נראה לך מטומטם?" סינן הדוד וֶרנון. טיפה של ביצת-עין היתה תלויה משפמו הסבוּך. "אני יודע בדיוק מה יקרה אם נשחרר את הינשוף הזה." הוא החליף מבטים קודרים עם אשתו פֶּטוּנְיָה. הארי ניסה להתווכח איתו, אבל המילים נבלעו בגיהוק ארוך וחזק שפלט הבן של אדון וגברת דַרסְלי, דַאדְלִי. "אני רוצה עוד בּייקון." "יש עוד במחבת, מתוֹקצ'יק," אמרה הדודה פֶּטוּניה ושלחה מבט מצועף לעֵבר בנהּ הענקי, "אנחנו חייבים להאכיל אותך כל עוד יש לנו הזדמנות... לא מוצא חן בעינַי האוכל שם בפנימייה שלך..." "שטויות, פֶּטוּניה, אני אף פעם לא הייתי רעב כשלמדתי בסְמֶלְטִינְגְס," אמר הדוד וֶרנון בלבביוּת. "דאדְלי מקבל מספיק לאכול, נכון, בֵּנצ'יק?" דאדְלי, שהיה כל-כך שמן עד שהתחת שלו גלש משני צידי הכיסא שעליו ישב, חייך ופנה אל הארי. "תעביר את המחבת." "שכחת את מִלת הקסם," אמר הארי בעצבנות.השפעת המשפט הפשוט הזה על שאר בני המשפחה היתה מדהימה: דאדְלי הפסיק לנשום ונפל מהכיסא בחבטה שהרעידה את כל המטבח; גברת דַרסְלי פלטה צריחה קצרה והידקה את ידיה אל פיה; אדון דַרסְלי קפץ על רגליו כשהעורקים במצחו מאיימים להתפקע."התכוונתי 'בבקשה'!" הזדרז הארי לומר. "לא התכוונתי –" "מה אמרתי לך," רעם דודו, מתיז רוק על כל השולחן, "לגבי השימוש במלה הזאת בבית שלנו?" "אבל אני –" "איך אתה מעז לאיים על דאדְלי?!" שאג הדוד וֶרנון וחבט באגרופו בשולחן. "אני רק –" "הזהרתי אותך! אני לא אסבול דיבורים על הסטייה שלך אצלי בבית!" מבטו של הארי עבר מפניו הסגולים של דודו אל פניה החיוורים של דודתו, שניסתה לעזור לדאדְלי לקום על רגליו "בסדר," אמר הארי. "נו, בסדר..." הדוד וֶרנון התיישב, מתנשף כמו קרנף קְצַר-נשימה, ובחן את הארי מקרוב בזוויות עיניו הקטנות והחדות. מאז חזר הארי הביתה לחופש הגדול, התייחס אליו הדוד וֶרנון כאילו הוא פצצה שעלולה להתפוצץ בכל רגע, והכול מפני שהארי לא היה ילד נורמלי. למען האמת, הוא היה הכי רחוק מנורמלי שאפשר להיות. הארי פּוֹטֶר היה קוסם – קוסם שזה עתה סיים את שנתו הראשונה בבית-הספר הוֹגְווֹרְטְס לכישוף ולקוֹסמוּת. וכל כמה שהדַרסְלים לא שמחו לארח אותו בחופש הגדול, זה היה כלום לעומת איך שהארי הרגיש. הוא התגעגע להוֹגווֹרטְס כל-כך, שזה היה כמו להסתובב עם כאב-בטן תמידי. הוא התגעגע לַטירה עם המעברים הסודיים ורוחות-הרפאים, התגעגע לשיעורים (מלבד אולי למורֶה סְנֵייפּ, המומחה לשיקויים), לינשופים שהיו מביאים את הדואר, לסעודות שהוגשו באולם הגדול, לשינה במיטת האפיריון שלו בחדר השינה שבמִגדל, לביקורים אצל הַאגְרִיד, שומר הקרקעות, בַּבִּקתה שלו שעל גבול היער האסור, ובמיוחד למשחקי הקְווִידִיץ' – הספורט האהוב ביותר בְּעולם הקוסמים (שישה עמודים גבוהים ועליהם חישוקים שצריך לקלוע לתוכם, ארבעה כדורים מעופפים, וארבעה-עשר שחקנים רכובים על מטאטאים). את כל ספרי הכשפים של הארי, השרביט שלו, הגלימה, הקדֵרה והמטאטא החדיש מסוג נִימְבּוּס 2000 – את כולם נעל הדוד וֶרנון בתוך הארון שמתחת למדרגות ברגע שהארי חזר הביתה. מה איכפת לַדַרסְלים אם הארי יאבֵּד את מקומו בקבוצת הקְווִידיץ' של הבית שלו בבית-הספר בגלל שהוא לא התאמן כל הקיץ? מה זה משנה לדַרסְלים אם הארי יחזור לבית-הספר מבלי שהכין את שיעורי-הבית שלו? הדַרסְלים היו מה שמכוּנה בשפת הקוסמים מוּגְלְגִים (אנשים שבעורקיהם לא זורמת אף טיפה של דם-קסמים), ומנקודת הראות שלהם העובדה שאחד מבני המשפחה הוא קוסם היתה מקור לבוּשה עמוקה מאוד. הדוד וֶרנון אפילו נעל את התנשמת של הארי, הֶדְווִיג, בתוך הכלוב שלה, כדי למנוע ממנה לשאת מכתבים לאנשים אחרים בְּעולם הקוסמים הארי בכלל לא דמה לשאר בני המשפחה שלו. הדוד וֶרנון היה גדול ונְטוּל-צוואר, עם שפם שחור ענקי; הדודה פֶּטוּניה היתה מקלונית עם פני סוס; דאדְלי היה בלונדיני, ורוד וחזירי. הארי, לעומת זאת, היה קטן ודק, עם עיניים ירוקות בורקות ושיער שחור כמו הלילה, שתמיד היה פרוע. הוא הרכיב משקפיים עגולים, ועל מצחו היתה צלקת דקיקה בצורת ברק. הצלקת הזאת היתה מה שיִיחֵד את הארי כל-כך אפילו בְּעולם הקוסמים. הצלקת היתה הרמז היחידי לעבָר המסתורי ביותר של הארי, לסיבה שבגללה השאירו אותו על מפתן הבית של משפחת דַרסְלי אחת-עשרה שנים קודם לכן. בגיל שנה הצליח הארי איכשהו להינצל מקללה שהטיל עליו הקוסם הרשע הגדול של כל הזמנים, הלורד ווֹלְדֶמוֹרְט, שאת שמו חששו עדיין מרבית הקוסמים והמכשפות להגיד בקול. הוריו של הארי נהרגו בידי ווֹלְדֶמוֹרְט, אבל הארי עצמו ניצל ונשאר רק עם צלקת, ואיכשהו – אף אחד לא הבין בדיוק מאיזו סיבה – כל הכוחות של ווֹלְדֶמוֹרְט התפוגגו ברגע שהוא לא הצליח להרוג את הארי לכן גדל הארי בבֵית אחותה של אמו המתה ובעלה. הוא בילה עשר שנים אצל הדַרסְלים, מבלי שהבין למה כל הזמן הוא גורם לדברים מוזרים לקרות סביבו בלא שהתכוון לכך, והאמין לסיפור של הדַרסְלים, שהצלקת נשארה לו מתאונת הדרכים שבה נהרגו הוריו. ואז, בדיוק לפני שנה, קיבל הארי מכתב מהוֹגווֹרטְס, וכל הסיפור יצא. הארי נרשם לבית-הספר לקוסמים, ושם הוא והצלקת שלו היו מפורסמים... אבל אז נגמרה שנת הלימודים, והארי חזר לגור אצל משפחת דַרסְלי למשך הקיץ. הוא חזר למקום שבו התייחסו אליו כמו אל כלב שהתגלגל בתוך ערימה של משהו מסריח. הדַרסְלים אפילו לא זכרו שהיום היה במקרה יום-ההולדת השנֵים-עשר של הארי. כמובן, לא היו לו ציפיות גבוהות; הם אף פעם לא נתנו לו מתנה יפה באמת, שלא לדבר על עוגה – אבל הפעם הם התעלמו לגמרי מהמועד... באותו רגע כּיחכּח הדוד וֶרנון בגרונו ברוב חשיבוּת ואמר: "שימו לב, כמו שכולנו יודעים, היום הוא יום חשוב מאוד." הארי הרים את מבטו, מתקשה להאמין למִשמע אוזניו. "היום עשוי להיות היום שבו אני אחתום על העִסקה של החיים שלי," אמר הדוד וֶרנון הארי חזר אל הטוֹסט שלו. כמובן, הוא חשב לעצמו במרירות, הדוד וֶרנון מדבר רק על ארוחת-הערב המטומטמת שלו. כבר שבועיים שהוא מדבר רק על זה. איזה קבלן עשיר הוזמן עם אשתו לארוחת-הערב, והדוד וֶרנון קיווה להוציא ממנו הזמנה ענקית (החֶברה של הדוד וֶרנון ייצרה מקדחות). "אני חושב שצריך לעבור עוד פעם על לוח-הזמנים," אמר הדוד וֶרנון. "כולנו צריכים לתפוס את העמדות שלנו בשעה שמונה בדיוק. פֶּטוּניה, אַת תהיי איפה?" "בסלון," אמרה הדודה פֶּטוּניה מייד, "ממתינה לקבל את פניהם ולארח אותם בעונג רב בביתנו הקט." "יפה, יפה. ודאדְלי?" "אני אתכונן לפתוח את הדלת." דאדְלי עטה על פניו חיוך דוחה, מתחנף. "האם יוּרשה לי לעזור לכם עם המעילים, אדון וגברת מֵייסוֹן?" "הם יתמוגגו ממנו!" השתפכה הדודה פֶּטוּניה. "מצוין, דאדְלי," אמר הדוד וֶרנון. הוא פנה בבת-אחת אל הארי "ואתה?""אני אשב בחדר שלי, אני לא ארעיש ואני אעמיד פנים שאני לא שם," אמר הארי בקול עגום. "בדיוק," אמר הדוד וֶרנון בנבזוּת. "אני אוביל אותם לסלון, אציג להם אותָךְ, פֶּטוּניה, ואמזוג להם משקאות. בשעה שמונה ורבע –" "אני אודיע שארוחת-הערב מוכנה –" "ודאדְלי, אתה תגיד –""האם יוּרשה לי להוביל אותָךְ אל חדר האוכל, גברת מֵייסון?" אמר דאדְלי והציע את זרועו השמנה לאשה בלתי-נראית. "איזה ג'נטלמן מושלם גידלתי!" התרגשה הדודה פֶּטוּניה. "ואתה?" אמר הדוד וֶרנון ברִשעוּת להארי. "אני אשב בחדר שלי, אני לא ארעיש ואני אעמיד פנים שאני לא שם," אמר הארי באותו קול עגום. "בדיוק. ועכשיו, כדאי לנו לתכנן כמה מחמאות טובות, שיהיה לנו מה להגיד בזמן הארוחה. פֶּטוּניה, רעיונות?" "וֶרנון מספר לי שאתה שחקן גולף פשוט נפלא, אדון מֵייסון... את חייבת לגלות לי איפה קנית את השמלה שלך, גברת מייסון..." "מושלם... דאדְלי? "מה דעתךָ על זה: קיבלנו שיעורי-בית לכתוב חיבור על הגיבור הנערץ עלינו, אדון מֵייסון, ואני כתבתי עליך." זה כבר עבר את כל הגבולות של הדודה פֶּטוּניה ושל הארי. הדודה פֶּטוּניה פרצה בבכי וחיבקה את בנה, בשעה שהארי התכופף אל מאחורי השולחן כדי שלא יראו אותו צוחק. "ואתה, ילד?" הארי יצא מתחת לשולחן, מתאמץ לשמור על סבר-פנים רציני. "אני אשב בחדר שלי, אני לא ארעיש ואני אעמיד פנים שאני לא שם," הוא אמר. "ככה בדיוק אתה תעשה," אמר הדוד וֶרנון בתקיפוּת. "המֵייסונים לא יודעים עליך כלום, וככה זה גם יישאר. אחרי ארוחת-הערב, פֶּטוּניה, את תובילי את גברת מֵייסון בחזרה לסלון לשתות קפה, ואני אנתב את נושא השיחה למקדחות. עם קצת מזל העִסקה תהיה סגורה וחתומה עוד לפני שיתחילו החדשות של עשר. מחר באותה שעה אנחנו כבר נדבר על בֵּית הנופש שנקנה לנו במַיוֹרְקָה." המחשבה הזאת לא ריגשה במיוחד את הארי. הוא לא חשב שהדַרסְלים יאהבו אותו במַיוֹרְקה יותר מאשר בדרך פְּריווֶט "טוב – אני יוצא העירה להביא מניקוי את החליפות שלי ושל דאדְלי, ואתה," הוא גער בהארי, "אתה אל תפריע לדודה שלך בזמן שהיא מנקה." הארי יצא מהדלת האחורית. זה היה יום שמש בהיר. הוא חצה את החצר, התיישב על הספסל בגינה ושר בלחישה: "יום-הולדת שמח, יום-הולדת שמח, יום-הולדת להארי..." שום כרטיסי-ברכה, שום מתנות, ואת כל הערב הוא עומד לבלות בהעמדת-פנים שהוא לא קיים. הוא בהה באומללוּת בגדר השיחים. מעולם בחייו לא הרגיש כל-כך בודד. יותר מכל דבר אחר בהוֹגווֹרטְס, יותר אפילו ממִשׂחקי הקְווִידיץ', התגעגע הארי לחברים הטובים שלו, רון ווִיזְלִי והֶרְמַיוֹנִי גְרֵיינְגֶ'ר. הם, לעומת זאת, כנראה לא התגעגעו אליו כלל. שניהם לא כתבו לו אפילו פעם אחת כל הקיץ, למרות שרון אמר שהוא מתכוון להזמין את הארי לבוא להתארח אצלו. אינספור פעמים הארי התאפק שלא לפתוח בקסמים את הכלוב של הֶדווִיג ולשלוח אותה לרון ולהֶרמַיוני עם מכתב, אבל זה לא היה שווה את הסיכון. לקוסמים קטינים אסור להשתמש בקסמים מִחוץ לכותלי בית-הספר. הארי לא סיפר את זה לַדַרסְלים; הוא ידע שרק הפחד שלהם, שֶמא יהפוך את כולם לחיפושיות-זבל, מונע מהם לנעול גם אותו בארון שמתחת למדרגות ביחד עם השרביט ועם המטאטא שלו. בשבועיים הראשונים אחרי שחזר, הארי נהנה למלמל לעצמו מילים מוּמצָאוֹת ולראות איך דאדְלי נושא את רגליו השמנות ונָס כל עוד נפשו בו מהחדר. אבל השתיקה הארוכה מצידם של רון והֶרמַיוני גרמה להארי להרגיש כל-כך מנותק מעולם הקסמים, עד שאפילו ההתגרות בדאדְלי כבר איבדה את החן שלה – ועכשיו רון והֶרמַיוני שכחו את יום-ההולדת שלו מה לא היה נותן עכשיו תמורת מלה אחת מהוֹגווֹרטְס? ממכשפה או מקוסם כלשהו? הוא כמעט היה שמח לראות אפילו את אויבו בנפש, דְרַאקוֹ מַאלְפוֹי, רק כדי לוודא שכל זה לא היה רק חלום.. לא שהשנה שעברה עליו בהוֹגווֹרטְס היתה כולה הנאות. ממש בסוף שנת הלימודים הארי נפגש פנים-אל-פנים עם לא אחֵר מאשר הלורד ווֹלְדֶמוֹרְט בכבודו ובעצמו. אומנם ווֹלְדֶמוֹרְט היה רק צל של צל של עצמו, אבל עדיין הוא היה מפחיד נורא, ערמומי ותאֵב-שלטון. הארי הצליח גם הפעם להינצל מידיו של ווֹלְדֶמוֹרְט, אבל ממש בְּעור שיניו. עד היום, כמה שבועות מאוחר יותר, הארי עוד היה מתעורר לפעמים באמצע הלילה, שטוּף זיעה קרה, תוהה איפה ווֹלְדֶמוֹרְט נמצא כעת, נזכר בפניו הזועמים, בעיניו הקרועות, המוטרפות... לפתע הזדקף הארי על ספסל הגינה. כל הזמן הזה הוא הביט בגדר השיחים – ופתאום השיחים הביטו בו בחזרה. שתי עיניים ירוקות ענקיות הופיעו מבין העלים. הארי קפץ על רגליו בדיוק כשקול מלא לעג הגיע אליו מהקצה הרחוק של החצר. "אני יודע איזה יום היום," שר דאדְלי, מתנענע לקראתו בכבדות העיניים הענקיות מיצמצו ונעלמו. "מה?" אמר הארי, בלי להסיר את עיניו מהנקודה שעליה הסתכלו. "אני יודע איזה יום היום," חזר דאדְלי, מתקרב ממש עד אליo. "כל הכבוד לך," אמר הארי. "סוף-סוף למדת להגיד את ימי השבוע?" "היום זה היומולדת שלך," ליגלג דאדְלי. "איך זה שלא קיבלת כרטיסי-ברכה? אפילו בַּמקום המופרע ההוא כבר אין לך חברים? "חסר לך שאמא שלך תשמע אותך מדבר על בית-הספר שלי," אמר הארי בקור-רוח. דאדְלי משך מעלה את מכנסיו, שהתחילו להחליק במורד ישבנו השמן. "למה אתה מסתכל ככה על השיחים?" הוא שאל בחשדנות. "אני מנסה להחליט איזה כישוף צריך לעשות כדי להעלות אותם באש," אמר הארי. דאדְלי נרתע לאחור, הבעה מבועתת התפשטה על פניו השמנים. "א – אסור לך – אבא אמר לך שאסור לך לעשות ק – קסמים – הוא אמר שהוא יעיף אותך מהבית – ואין לך לאן ללכת חוץ מכאן – אין לך אפילו חברים שיסכימו לארח אותך –" "קוּקוּרי-לוּקוּ!" אמר הארי בקול תקיף. "הוֹקוּס פּוֹקוּס... בִּילִי בּוֹקוּס..." "אאאמא!" ייבּב דאדְלי, מועד וכושל בדרכו חזרה לכיוון הבית, "אאאמא! הוא עושה את-יודעת-מה!" הארי שילם ביוקר על רגע ההנאה שלו. כיוון שגם דאדְלי וגם השיחים לא נפגעו בכלל, הדודה פֶּטוּניה ידעה שהארי לא באמת עשה קסם, אבל בכל זאת הוא נאלץ להתכופף כאשר היא כיוונה אל ראשו מחבת מלאה סבון-כלים ועמדה להכות אותו. ואז, כעונש, היא הטילה עליו משימות והבטיחה לו שלא תיתן לו לאכול לפני שהוא יסיים את כולן. בזמן שדאדְלי שוטט לו מסביב, הסתכל על הארי ואכל שלגונים, הארי ניקה את החלונות, רחץ את המכונית, כיסח את הדשא ועישֵׂב את ערוגת הפרחים, גזם והִשקה את הוורדים, וצבע מחדש את הספסל בגינה. השמש יקדה מעל וצָרבה את העור שעל עורפו. הארי ידע שלא היה צריך להגיב להתגרוּת של דאדְלי, אבל דאדְלי אמר בדיוק את הדברים שעברו בראשו של הארי עצמו... אולי באמת אין לו חברים בהוֹגווֹרטְס..."הלוואי שהם היו יכולים לראות עכשיו את הארי פּוֹטר המפורסם," הוא חשב בכעס בזמן שפיזר זבל בערוגות הפרחים. גבו כאַב וזיעה נטפה על פניו.השעה היתה שבע וחצי בערב כשלבסוף, מותש, הוא שמע את הדודה פֶּטוּניה קוראת לו להיכנס. "בוא מייד! ותדרוך רק על העיתונים!" הארי שמח להיכנס פנימה, לקרירות ולצל שבמטבח המבהיק. על ראש המקרר עמדה המנה האחרונה של ארוחת-הערב: תלולית ענקית של קצפת וסיגליות מְסוּכָּרוֹת. נתח עסיסי של בשר-חזיר צלוי תסס ורחש בתנור. "תאכל מהר! המֵייסונים עוד מעט יגיעו!" סיננה הדודה פֶּטוּניה והצביעה על שתי פרוסות לחם וגוש גבינה על שולחן המטבח. היא כבר היתה לבושה בשמלת ערב בצבע ורוד-סלמון. הארי שטף ידיים ובלע חיש מהר את ארוחת-הערב העלובה שלו. ברגע שגמר, הדודה פֶּטוּניה סילקה את צלחתו לכיור. "לעלות! מהר! כשחלף על פני דלת הסלון, הארי זכה לראות במבט חטוף את הדוד וֶרנון ואת דאדְלי בעניבות פַּפּיון ובמִקטוֹרְנים הדורים. הוא בדיוק הספיק לעלות לקומה השנייה כשפעמון הדלת צילצל, ופניו הזועמים של הדוד וֶרנון הופיעו בתחתית המדרגות "תזכור, ילד – פִּיפְּס אחד..."הארי התגנב לחדר שלו על קצות האצבעות, נכנס פנימה, סגר אחריו את הדלת ופנה להתמוטט על המיטה. הבעיה היתה, שמישהו כבר ישב שם.