הארי פּוֹטֶר היה מבחינות רבות ילד יוצא-דופן ביותר. לדוגמה, הוא שנא את החופש הגדול יותר מכל תקופה אחרת בשנה. או דוגמה אחרת: הוא השתוקק להכין את שיעורי-הבית שלו, אבל נאלץ לעשות זאת בסודי-סודות, מאוחר בלילה. וחוץ מזה, הוא במקרה גם היה קוסם. השעה היתה כמעט חצות, והארי שכב על הבטן במיטה. השמיכות כיסו את ראשו כמו אוהל, בידו האחת הוא אחז בפנס, ועל הכר היה שעוּן ספר פתוח, עב-כרס, בכריכת עור (תולדות הכישוף מאת בַּתחוּלדה בַּגשוֹט). הארי סרק את העמוד בעזרת חוד עט-הנוצה שלו, מקמט את מצחו בחיפוש אחר משהו שיוכל לעזור לו בכתיבת חיבור בנושא "שריפת המכשפות במאה הארבע-עשרה היתה חסרת-טעם לחלוטין – נמק והדגם". העט השתהה מעל לפיסקה שנראתה מבטיחה. הארי היטיב את משקפיו העגולים על אפו, קירב את הפנס לסֵפר, וקרא: בימי-הביניים, אנשים מחוּסרי קסם (המוּכּרים יותר בשם "מוּגְלְגִים") פחדו במיוחד מפני קוסמים, אך לא היטיבו לזהות אותם. בהזדמנויות הנדירות שבהן הם בכל זאת הצליחו לתפוס מכשפה אמיתית או קוסם אמיתי, לא היתה כל תועלת בשריפתם. המכשפה או הקוסם היו פשוט מבצעים כישוף בסיסי לקירור-להבות ומעמידים פני צורחים מכאבי-תופת, בשעה שלמעשה חווּ לא יותר מאשר תחושת דגדוג קלה ונעימה. סוּפַּר שהמכשפה וֶונְדלִין המופרעת נהנתה משריפות אלו עד כדי-כך, שאיפשרה למוּגלְגים ללכוד אותה בתחפושות שונות לא פחות מארבעים ושבע פעמים. הארי אחז בעט-הנוצה בין שיניו כדי לפַנות את ידו, והוציא מתחת לכר שלו קֶסת של דיו וגליון-קלף. לאט ובזהירות הוא פתח את קסת הדיו, טבל בה את עט-הנוצה והחל לכתוב. מדי פעם הוא עצר להקשיב: אם מישהו מבּני משפחת דַרְסְלִי היה שומע בדרכו לשירותים את רחש העט הכותב על הקלף, סביר להניח שהארי היה מוצא עצמו נעול לשארית הקיץ בתוך הארון שמתחת למדרגות. משפחת דַרסְלי, דיירי דרך פְּרִיוֶוט מספר ארבע, היתה הסיבה לכך שהארי סבל תמיד בחופשות הקיץ שלו. הדוד וֶרְנוֹן, הדודה פֶּטוּנְיָה, ובנם, דַאדְלִי, היו קרובי משפחתו החיים היחידים של הארי. הם היו מוּגלְגים, ויחסם לקסמים הזכיר את ימי-הביניים. בביתם של הדַרסְלים מעולם לא הזכירו את שמות הוריו המתים של הארי, שבעצמם היו מכשפה וקוסם. כל השנים קיווּ הדודה פֶּטוּניה והדוד וֶרנון, שאם רק ידאגו לדכא את הארי ככל האפשר, הם יצליחו לסחוט מתוכו את כל הקסם. למרבה זעמם, הם לא הצליחו בכך. בימים אלה הם חיו באימה מתמדת פן יתגלה למישהו בסביבתם שהארי בילה את מרבית זמנו בשנתיים האחרונות בבית-הספר הוֹגְווֹרְטְס לכישוף ולקוֹסמוּת. אך בשלב זה, כל שנותר להם לעשות בנידון היה לנעול בארון את ספרי הכשפים, השרביט, הקדֵרה והמטאטא של הארי מייד עם תחילת החופש הגדול, ולאסוֹר עליו לשוחח עם השכנים. הניתוק מספרי הכשפים שלו היה בעיה רצינית, כי מוריו של הארי בהוֹגווֹרטְס הטילו עליו הרבה מאוד עבודה לקיץ. אחד החיבורים, חיבור זדוני במיוחד על שיקויים מכַווצים, נועד להגשה למורה השנוא על הארי, הפרופסור סְנֵייפּ, שהיה מקדם בברכה כל תירוץ להטיל על הארי עונש כבד. לכן העֵז הארי והסתכן כבר בשבוע הראשון של החופשה. בשעה שהדוד וֶרנון, הדודה פֶּטוּניה ודאדְלי יצאו יום אחד לחזית הבית כדי להתפעל מהמכונית החדשה שהדוד וֶרנון קיבל מהחֶברה שלו (בקולי-קולות, כדי שכל שאר הרחוב גם-כן ישים לב), הארי חמק לקומת הקרקע, פרץ את מנעול הארון שמתחת למדרגות, חטף כמה מהספרים שלו והחביא אותם בחדרו. כל עוד יקפיד שלא להשאיר כתמי דיו על הסדינים, אין כל סיבה שהדַרסְלים יגלו שבלילות הוא עוסק בלימודי קסמים. הארי היה מעוניין במיוחד להימנע מצרות עם הדוד והדודה שלו, כיוון שבכל מקרה הם כבר היו מעוצבנים עליו, וכל זה רק מפני שחבֵר מבית-הספר לקוסמוּת התקשר אליו בטלפון כשבוע אחרי תחילת החופש הגדול. רון וִויזְלִי, שהיה אחד מחבריו הטובים של הארי בהוֹגווֹרטְס, היה בן למשפחה שלמה של קוסמים, ולכן הוא ידע כל מיני דברים שהארי לא ידע, אבל הוא מעולם לא השתמש בטלפון, עד אותו יום. לרוע המזל, הדוד וֶרנון הוא שענה לשיחת הטלפון. "ביתו של וֶרנון דַרסְלי." הארי, שהיה במקרה בחדר, קפא בַּמקום ברגע ששמע את קולו של רון מעברו השני של הקו. "הלו? הלו? שומעים אותי בדבר הזה? אני – רוצה – לדבר – עם – הארי – פּוֹטר!" רון צעק כל-כך חזק עד שהדוד וֶרנון קפץ והרחיק את השפופרת מאוזנו, ובהה בה בתערובת של זעם ובהלה. "מי זה?" שאג הדוד וֶרנון אל תוך הפומית. "מי אתה?" "רון – וויזְלי!" השיב רון בצעקה, כאילו הוא שוחח עם הדוד וֶרנון מקצהו הרחוק של מגרש כדורגל. "אני – חבר – של – הארי – מבית – הספר –" עיניו הקטנות של הדוד וֶרנון פזלו לעברו של הארי, שעמד נטוע על מקומו. "אין פה שום הארי פּוֹטר!" שאג הדוד, והרחיק את השפופרת עוד יותר, כאילו פחד שתתפוצץ. "אני לא יודע על איזה בית-ספר אתה מדבר! לעולם אל תצלצל לכאן שוב! אל תתקרב למשפחה שלי!" והוא טרק את השפופרת בחזרה על כַּנהּ כאילו ניער מעליו עכביש ארסי. המהומה שקמה בעקבות השיחה הזאת היתה אחת הנוראיות ביותר שהיו זכורות להארי. "איך אתה מעז לתת את המספר הזה לאנשים כמו... אנשים כמוך!" שאג הדוד וֶרנון, והתיז על הארי כמויות של רוק. רון כנראה הבין שהוא סיבך את הארי בצרות, כיוון שהוא לא צילצל שנית. גם חברתו הטובה השנייה של הארי מהוֹגווֹרטְס, הֶרְמַיוֹנִי גְרֵיינְגֶ'ר, לא יצרה קשר. הארי חשד שרון הזהיר את הֶרמַיוֹני לא לצלצל, וזה דווקא חבל, כי הֶרמַיוֹני, המכשפה המוכשרת ביותר בשִׁכבה של הארי, שהיתה בת להורים מוּגלְגים, ידעה היטב להשתמש בטלפון, וּודאי היתה חכמה מספיק כדי לא להזכיר את העובדה שהיא לומדת בהוֹגווֹרטְס. כך קרה שהארי לא שמע מלה מאף אחד מחבריו הקוסמים במשך חמישה שבועות ארוכים, והקיץ הזה כבר התחיל להסתמן כמדכא לא פחות מקודמו. במצבו חל רק שיפור אחד קטן: אחרי שנשבע בהן-צדק שהוא לא ישתמש בתנשמת שלו, הֶדְוִויג, כדי לשלוח מכתבים לחבריו, הוּתר להארי לשחרר אותה בלילות מהכלוב שלה. הדוד וֶרנון נאלץ להיכנע בגלל הרעש הנורא שהֶדוויג הקימה כשהיו נועלים אותה בכלוב ללא הפסקה. הארי סיים לכתוב על וֶונדלין המופרעת, ושוב עצר להקשיב. הדבר היחיד שהֵפֵר את הדממה בבית החשוך היו הנחירות הרחוקות, החזיריוֹת, של בן-דודו השמן דאדְלי. נראה שהשעה היתה מאוחרת מאוד. עיניו של הארי שָׂרפו מרוב עייפות. אולי הוא יגמור לכתוב את החיבור הזה מחר בלילה... הוא סגר את קסת הדיו שלו, שלף מתחת למיטה ציפה ישנה של כרית, והכניס לתוכה את הפנס, את תולדות הכישוף, את החיבור, את עט-הנוצה ואת קסת הדיו. הוא החביא הכול מתחת לקרש רופף בריצפת העץ של החדר. לבסוף הוא קם, התמתח, והסתכל מה השעה בשעון המעורר הזרחני שעל שולחן הלילה שלו. השעה היתה אחת בלילה. הארי חש רטט מוזר בבטנו. כבר שעה שלמה שהוא באופן רשמי בן שלוש-עשרה, מבלי ששׂם לב לכך. דבר נוסף שייחד את הארי מרוב ילדי העולם היה שהוא לא התרגש כלל לקראת ימי-ההולדת שלו. הוא מעולם לא קיבל כרטיס ברכה ליום-ההולדת. הדַרסְלים התעלמו לגמרי משני ימי-ההולדת הקודמים שלו, ולא היתה לו שום סיבה לחשוב שדווקא הפעם הם יזכרו. הארי חצה את חדרו החשוך, ובדרכו אל החלון הפתוח חלף על פני הכלוב הגדול והריק של הֶדוויג. הֶדוויג נעדרה כבר שני לילות ברציפות. הארי לא היה מודאג – בעבר היא כבר נעלמה לפרקי זמן כאלה – אבל הוא קיווה שתמהר לחזור. היא היתה היצור החי היחיד בבית הזה שלא נרתע מלהביט בו. מאז ומעולם היה הארי נמוך וצנום מכפי גילו, אך בשנה האחרונה הוא בכל זאת צמח בכמה סנטימטרים. עם זאת, שׂערו השחור כלילה נשאר כמו שהיה תמיד: פרוע בעקשנות, לא משנה מה ניסה לעשות איתו. העיניים שמאחורי זגוגיות המשקפיים היו ירוקות, ועל מצחו, מוסתרת רק בחֶלקהּ מאחורי הפוני שלו, היתה צלקת דקה ומשוננת בצורת מכת-ברק. מכל הדברים שעשו את הארי ליוצא-דופן, הצלקת הזאת היתה המעניינת ביותר. בניגוד לגירסה שהשמיעו הדַרסְלים במשך עשר שנים, הצלקת לא היתה מזכרת מתאונת הדרכים שבה נהרגו הוריו של הארי. לִילִי וגֵ'יימְס פּוֹטר כלל לא נהרגו בתאונת דרכים. הם נרצחו, נרצחו על-ידי קוסם האוֹפֶל המפחיד ביותר במאה השנים האחרונות, הלורד ווֹלְדֶמוֹרְט. הארי הצליח להינצל מאותה תקיפה, ונותרה לו רק הצלקת על מִצחו, היכן שקִללתו של ווֹלְדֶמוֹרְט, במקום לחסל את הארי, קמה על יוצרהּ. ווֹלְדֶמוֹרְט עצמו נחלץ בעור שיניו ונס על נפשו... אבל הארי נפגש עימו שוב, פנים-אל-פנים, בהוֹגווֹרטְס. בעודו עומד כך בחלון האפל, נזכר הארי בפגישתם האחרונה, ונאלץ להודות שיש לו מזל שבכלל הצליח להגיע עד ליום-הולדתו השלושה-עשר. הוא סרק את השמים המכוּכבים בתקווה לראות את הֶדוויג. אולי היא תגיח בטיסה גבוהה עם עכבר מת מתנדנד במַקורה, ותצַפּה לשבחים ממנו. הארי המשיך להביט כך בהיסח-הדעת מעל לגגות, וחלפו שניות אחדות לפני שהבין כי משהו אכן מתקרב לקראתו. צללית של יצור מעופף בעל צורה עקומה הצטיירה על רקע הירח הזהוב. הצללית גדלה מרגע לרגע, ככל שהנמיכה לעברו של הארי. הוא עמד בדממה מוחלטת, וצפה בצללית דואָה ומתקרבת. לרגע קט הוא הניח את ידו על סוגר החלון, מתלבט אם לטרוק אותו, אך בדיוק אז נכנס היצור העקום לתחום האור של פנסי הרחוב של דרך פְּריוֶוט, והארי הבין מה זה וזז הצידה במהירות. דרך החלון נכנסו שלוש ציפורים גדולות, ונראָה ששתיים מהן מנסות לתמוך בשלישית, שהיתה מחוסרת-הכרה. הן נחתו בחבטה שקטה על מיטתו של הארי, והינשוף האמצעי, שהיה גדול ואפור, התמוטט מייד ונשכב ללא ניע. חבילה גדולה היתה קשורה לרגלו. הארי זיהה מייד את הינשוף המעולף – שמו היה אֶרוֹל, והוא היה שייך למשפחת וויזְלי. הארי רץ אל המיטה, התיר את החוטים הכרוכים סביב רגליו של אֶרול, לקח את החבילה ואז נשא את אֶרול והכניס אותו לתוך כלובהּ של הֶדוויג. אֶרול פתח עין עייפה אחת, פלט קריאת תודה חלושה והחל לגמוע מים במקורו. הארי פנה חזרה אל הציפורים הנותרות. אחת מהן, תנשמת לבנה גדולה, היתה הֶדוויג שלו. גם היא הביאה איתה חבילה, ונראתה מאוד מרוצה מעצמה. היא צבטה את הארי בחיבה במקורה בשעה שהסיר ממנה את החבילה, ואז עפה לכלוב להצטרף לאֶרול. הארי לא זיהה את הציפור השלישית, ינשוף חום-זהוב יפה-תואר, אך הוא הבין מייד מהיכן הגיע, כיוון שנוסף על החבילה השלישית הביא הינשוף גם מכתב שנשא את סמל הוֹגווֹרטְס. כשהארי פָּטר אותו ממשאו, ניפח הינשוף את נוצותיו ברוב חשיבות עצמית, מתח כנפיים והמריא דרך החלון אל תוך הלילה. הארי התיישב על המיטה, תפס בחבילה של אֶרול, קרע ממנה את נייר העטיפה החום וגילה מתנה עטופה בנייר זהב, ואת כרטיס הברכה הראשון שקיבל אי-פעם ליום-הולדתו. הוא פתח את המעטפה באצבעות רועדות מהתרגשות. שתי פיסות נייר נשרו מתוכה: מכתב, וגזיר עיתון. גזיר העיתון היה כתבה מתוך עיתון הקוסמים הנביא היומי. הארי הבין זאת מייד, כיוון שהאנשים בתמונת השחור-לבן שנלוותה לכתבה נעו כה וכה. הארי לקח לידו את פיסת העיתון, החליק אותה, וקרא: עובד משרד הקסמים לקח את הפרס הגדול אַרתוּר וויזְלי, ראש הלִשכה לשימוש לרעה בחפצי המוּגלְגים במשרד הקסמים, זכה בהגרלת הזהב השנתית של עיתון הנביא היומי. וויזְלי הנרגש אמר לנציג הנביא היומי: "הזהב הזה ישמש אותנו לנופש משפחתי במצרים, שם עובד בני הבכור, בִּיל, כמסיר קללות מטעם בנק הקוסמים 'גְרִינְגוֹטְס'." משפחת וויזְלי תבלה חודש ימים במצרים, ותשוב לקראת תחילת שנת הלימודים החדשה בהוֹגווֹרטְס, שם לומדים חמישה מילדי המשפחה. הארי סרק את התצלום המתנועע, וחיוך פשט על פניו למראה כל תשעת בני משפחת וויזְלי עומדים ליד פירמידה גדולה ומנופפים לעברו בעליצות. גברת וויזְלי השמנמנה והקטנה, אדון וויזְלי הגבוה והמקריח, ששת הבנים והבת האחת, כולם בעלי שיער ג'ינג'י בוער כלהבה (אם כי הפרט הזה לא ניכר בתמונה, שהיתה בשחור-לבן). בדיוק במרכז התמונה ניצב רון, גבוה וגמלוני, ועל כתפו חיית המחמד שלו, סְקַאבֶּרְס העכברוש. זרועו של רון היתה כרוכה סביב אחותו הקטנה, גִ'יני. הארי לא יכול היה להעלות בדעתו משפחה הראויה לִזכּוֹת בערימה גדולה של זהב יותר ממשפחת וויזְלי, שהיתה משפחה נחמדה במיוחד אך גם ענייה מאוד. הוא נטל את מכתבו של רון ופתח אותו. הארי היקר, יום-הולדת שמח! שמע, אני ממש מצטער על שיחת הטלפון ההיא. אני מקווה שהמוּגלְגים לא הִקשו עליך יותר מדי. שאלתי את אבא, והוא חושב שלא הייתי צריך לצעוק. ממש מדליק במצרים. ביל עשה לנו סיבוב בכל הקברים, ולא היית מאמין לאיזו רמה של תִּחכום הגיעו הקללות שהחרטוּמים הקדמונים הטילו פה. אמא אפילו לא הִרשתה לגִ'יני להיכנס לקבר האחרון. הוא היה מלא בשלדים מוּטַנְטיים, של מוּגלְגים שפרצו פנימה ובעקבות זה צמחו להם כל מיני ראשים עודְפים וכאלה. בקושי האמנתי כשאבא זכה בהגרלה של הנביא היומי. שבע-מאות אוניות זהב! הרוב הלך על הנופש הזה, אבל הם גם קונים לי שרביט חדש לשנה הבאה. הארי זכר היטב איך נשבר השרביט הישן של רון. זה קרה כשהמכונית שהשניים הטיסו להוֹגווֹרטְס התרסקה אל תוך עץ על מדשאות בית-הספר. אנחנו חוזרים בערך שבוע לפני תחילת הלימודים, ואז ניסע ללונדון לקנות לי שרביט וספרי לימוד לשנה הבאה. יש סיכוי להיפגש איתך שם? אל תיתן למוּגלְגים לדכא אותך! נסה להגיע ללונדון, רון נ.ב.: פֶּרְסִי נבחר למדריך הראשי. הוא קיבל את המכתב בשבוע שעבר. הארי הציץ שוב בתצלום. פֶּרסי, בשנתו השביעית והאחרונה בהוֹגווֹרטְס, נראה מרוצה מעצמו במיוחד. הוא ענד בגאווה את סיכת המדריך הראשי על תרבוש שישב בזווית עליזה על שׂערו המסורק, ומשקפי הקרן שלו הבהיקו בשמש המצרית. כעת פנה הארי אל המתנה שלו, והסיר ממנה את העטיפה. בִּפנים היה משהו שנראה כמו סביבון זכוכית זעיר. מתחתיו הוא מצא פתק נוסף מרון. הארי – הדבר הזה נקרא מַלְשינוסקוֹפּ-כיס. אם יש בסביבה מישהו שאסור לתת בו אמון, המַלְשינוסקוֹפּ אמור להאיר ולהסתובב. בִּיל אומר שזה סתם זבל שמוכרים לקוסמים תיירים ושאי-אפשר לסמוך על זה, כי אתמול בארוחת ערב זה כל הזמן פעל. אבל הוא לא ידע שפְרֶד וג'ורג' שׂמו לו חַרפּוּשית במרק. ביי רון הארי הניח את המַלְשינוסקוֹפּ על שולחן הלילה שלו, ושם הוא ניצב על חוּדוֹ בשיווי-משקל, בדממה מוחלטת, ושיקף את המחוגים הזוהרים של השעון המעורר. הארי הביט בו באושר למשך כמה שניות, ואז פנה לחבילה שהגיעה עם הֶדוויג. גם החבילה הזאת הכילה מתנה עטופה, כרטיס ברכה ומכתב, הפעם מהֶרמַיוֹני. הארי היקר, רון כתב לי על מה שקרה עם שיחת הטלפון שלו לדוד וֶרנון שלך. אני מקווה שאתה בסדר. אני בחופשה בצרפת כרגע, ולא ידעתי איך לשלוח לך את החבילה – דאגתי מה יהיה אם יחליטו לפתוח את זה במכס? אבל ברגע האחרון הֶדוויג הופיעה כאן! נראה לי שהיא רצתה לוודא שתקבל משהו ליומולדת שלך, לשם שינוי. קניתי לך את המתנה הזאת דרך רשת הינשופים; היתה פרסומת בנביא היומי (עשיתי מינוי, כל-כך טוב לשמור על קשר עם עולם הקוסמים). ראית את התמונה ההיא של רון ומשפחתו לפני שבוע? בטח הוא לומד שם המון, אני ממש מקנאה – החרטומים של מצרים העתיקה היו פשוט מדהימים. גם כאן בצרפת יש היסטוריה מעניינת של קוֹסמוּת. שיכתבתי לגמרי את החיבור שלי בתולדות הקסם, כדי שאוכל לכלול כמה מהדברים שלמדתי כאן. אני מקווה שזה לא ארוך מדי עכשיו, זה יצא שני גליונות-קלף יותר ממה שפרופסור בִּינְס ביקש. רון אמר שהוא יהיה בלונדון בשבוע האחרון של החופש הגדול. תוכל להגיע גם? הדודה והדוד שלך ירשו לך לבוא? אני מאוד מקווה שכן. אם לא, נתראה על רכבת האקספרס להוֹגווֹרטְס באחד בספטמבר! באהבה, הֶרמַיוֹני נ.ב.: רון סיפר לי שפֶּרסי עכשיו מדריך ראשי. בטח פֶּרסי ממש מרוצה. אבל נראה לי שרון לא במיוחד מאושר מזה. הארי צחק שוב, ואז הניח בצד את המכתב מהֶרמַיוֹני ונטל את המתנה ששלחה. היא היתה כבדה מאוד. מתאים להֶרמַיוֹני לשלוח לו ספר גדול מלא בכשפים מורכבים במיוחד – אבל זה היה דווקא משהו אחר. ליבו זינק בקִרבו כשהוא קרע את נייר העטיפה מעל החבילה, וחשף תיק עור שחור ומהודר שעליו היה טבוע באותיות כסופות: עֶרכּה לטיפוח המטאטא. "וואוּ, הֶרמַיוֹני!" לחש הארי, ופתח את רוכסן התיק כדי להציץ פנימה. בפנים היתה צנצנת גדולה של "פליטְווּד – מבריק ידיות משובח", מזמרה מיוחדת לכסיסת זרדי-זנב, מצפן קטן מנחושת שמתחבר למטאטא במסעות ארוכים במיוחד, והספר המדריך השלם לטיפול במטאטאים. מלבד חבריו בהוֹגווֹרטְס, הדבר שחסַר להארי יותר מכול היה משחק הקְוִוידִיץ', הספורט הפופולרי ביותר בְּעולם הקוסמים: מסוכן מאוד, מלהיב מאוד, וכולו מתנהל ברכיבה על מטאטאים. הארי התברך בכישרון מיוחד לקְוִוידיץ'; הוא היה השחקן הצעיר ביותר שנבחר לשחק באחת מקבוצות-הבתים של הוֹגווֹרטְס זה מאה שנה. אחד הדברים היקרים ביותר לליבו של הארי היה מטאטא המרוץ שלו, מסוג נִימְבּוּס .2000 הארי הניח בצד את תיק העור, ולקח לידו את החבילה האחרונה. הוא זיהה מייד את כתב-היד הפרוע והמקושקש על נייר העטיפה החום: החבילה הזאת היתה מהַאגְרִיד, שומר הקרקעות בהוֹגווֹרטְס. הוא תלש את שִׁכבת הנייר העליונה וראה משהו ירוק מעור, אך לפני שהצליח להסיר את כל העטיפה, עבר בחבילה רעד משונה, ומה שהיה בתוכה השמיע נקישה מאיימת – כמו זוג מלתעות. הארי קפא במקומו. הוא ידע שהאגְריד לעולם לא ישלח לו בכוונה משהו מסוכן, אבל מצד שני, השקפתו של האגְריד בענייני סכנה היתה קצת שונה מזאת של אנשים נורמליים. האגְריד ידוע כמי שבעבר התיידד עם עכבישי ענק, קנה כלב תלת-ראשי תוקפני מאדם שפגש במסבאה, והבריח בֵּיצת דרקון לַבִּקתה שלו בניגוד לחוק. הארי נגע בחבילה בחשש. היא שוב נקשה בקול. הארי הושיט יד אל המנורה שעל שולחן הלילה לידו, אחז בה היטב, והניף אותה מעל לראשו, מוכן לפעולה. ואז, בידו השנייה, הוא תפס בשארית נייר העטיפה ומשך. לעיניו התגלה – ספר. עוד לפני שהארי הספיק להציץ בכריכה הירוקה הנאה, שעליה הוטבעה באותיות זהב הדורות הכותרת ספר המפלצות המפלצתי, התגלגל הספר על צידו והתחיל לרוץ אלכסונית לאורך המיטה כמו סרטן משונה. "אוי לא," מילמל הארי. הספר נפל מהמיטה בחבטה קולנית והמשיך להתרוצץ ברחבי החדר. הארי דלק אחריו, משתדל לשמור על השקט. הספר התחבא בחלל האפל שמתחת לשולחן הכתיבה. הארי התפלל שהדַרסְלים עוד ישנים שינה עמוקה, ירד על ארבע והושיט יד לכיוון הספר. "אַיה!" הספר סגר את עצמו על אצבעותיו ואז עקף אותו בריצה, ממשיך לנוע על קצות כריכתו. הארי הסתובב במקומו, זינק קדימה והצליח להפיל את עצמו על הספר. בחדר הסמוך, הדוד וֶרנון השמיע נחרה קולנית וחזר לישון. הֶדוויג ואֶרול צפו בְּעניין בעוד הארי נאבק להדק את הספר בזרועותיו, מיהר לשידת המגירות שלו, ושלף מתוך אחת המגירות חגורה, שאותה הוא כרך היטב סביב הספר. ספר המפלצות המפלצתי רעד מרוב כעס, אבל לא הצליח להיפתח או לרוץ. הארי השליך אותו על המיטה והושיט יד אל כרטיס הברכה של האגְריד. הארי היקר, יום-הולדת שמח לך! אולי אתה תמצא לזה שימוש בשנה הבאה. זה כל מה שאני אכתוב לך עכשיו. כל השאר, כשאני אראה אותך. מקווה שהמוּגלְגים הם מתייחסים אליך יפה. ברכות וכל טוּב לך, האגְריד העובדה שהאגְריד חשב כי הוא ימצא שימוש לְספר נושך קצת הדאיגה את הארי, אבל הוא הציב את כרטיס הברכה שלו ליד אלה של רון ושל הֶרמַיוֹני, וחייך חיוך רחב מתמיד. כעת נותר רק המכתב מהוֹגווֹרטְס. הארי שׂם לב שהמכתב קצת יותר שמן מהרגיל. הוא פתח את המעטפה, שלף ממנה את דף הקלף הראשון, וקרא: מר פּוֹטר היקר, הריני להזכירך כי שנת הלימודים החדשה תיפתח באחד בספטמבר. רכבת האקספרס להוֹגווֹרטְס תצא מתחנת קִינְגְס קְרוֹס, רציף תשע ושלושה רבעים, בשעה אחת-עשרה בדיוק. תלמידי השנה השלישית מורשים לבקר בעיירה הוֹגסְמִיד בסופי-שבוע מסוימים. אנא העבר/העבירי את טופס האישור המצורף להורה או לאפּוֹטרופוס חוקי לשם חתימה. מצורפת בזאת רשימה של ספרי לימוד לשנה החדשה. בברכה, פרופסור מ. מֶקְגוֹנַגֶל סגנית המנהל הארי שלף את טופס האישור ליציאות להוגְסמיד, והסתכל בו. הוא כבר לא חייך. יהיה פשוט נפלא לבקר בהוגְסמיד בסופי-שבוע; הוא ידע שהוגְסמיד היא עיירה שמאוכלסת רק בקוסמים, אך מעולם עוד לא ביקר שם. אבל איך לכל הרוחות הוא יצליח לשכנע את הדוד וֶרנון או את הדודה פֶּטוּניה שיחתמו על הטופס? הוא הביט בשעון המעורר. השעה היתה כבר שתיים לפנות- בוקר. הארי החליט לדחות את הטיפול בבעיה עד הבוקר. הוא חזר למיטה, ושלח את ידו כדי למחוק עוד יום בטבלת הייאוש שהכין לעצמו, ובה סָפַר את הימים שנותרו עד חזרתו להוֹגווֹרטְס. לבסוף הסיר את משקפיו ונשכב, בעיניים פקוחות, מביט בשלושת כרטיסי הברכה שלו. ולמרות שהיה כל-כך יוצא-דופן, באותו רגע הרגיש הארי בדיוק כמו כל אחד אחר: שמֵח, לראשונה בחייו, שהיום הוא יום-הולדתו.