תושבי הֶנְגֶלְטוֹן הקטנה עוד כינו אותו "בית רִידְל", למרות שעברו שנים רבות מאז התגוררה בו משפחת רידְל. הוא עמד על גבעה המשקיפה אל הכפר, כמה מחלונותיו חסומים בקרשים, רעפים חסרים מִגגוֹ והקיסוס פושט באין מפריע על חזיתו. בית רידְל, לשעבר אחוזה נאה למראה ובלי ספק הבניין הגדול והמפואר ביותר באזור כולו, היה כעת מעופש, מוזנח ונטוש. אנשי הֶנגֶלטוֹן הקטנה הסכימו כולם שיש בבית העתיק הזה משהו "מצמרר". לפני יובל שנים התרחש שם משהו מוזר ונורא, משהו שזקני הכפר עוד אהבו לדון בו בעיתות מחסור ברכילות. כל-כך הרבה פעמים כבר עוּבּד הסיפור, ופרטים כה רבים נרקמו ונוספו לו, עד כי אף אחד כבר לא היה בטוח מהי האמת. אולם כל הגירסאות לסיפור נפתחו באותו מקום: לפני חמישים שנה, לעת שחר ביום קיץ יפה, כשבית רידְל עוד היה מטופח ומרשים, משרתת שנכנסה לטרקלין מצאה את כל שלושת בני משפחת רידְל ללא רוח-חיים. המשרתת רצה בצרחות במורד ההר אל הכפר והֵעירה את כל מי שהצליחה להעיר. "שוכבים שם בעיניים פקוחות לרווחה! קרים כמו קרח! עוד בבגדים של ארוחת הערב!" המשטרה הוזמנה, והכפר כולו רגש בסקרנות מזועזעת ובהתפעמות בלתי-מוסווית. אף אחד לא טרח להעמיד פנים שצר לו על בני משפחת רידְל, שכּן אלה לא היו חביבים על איש. אדון וגברת רידְל הישישים היו עשירים, מתנשאים וגסי-רוח, ובנם הבוגר, טוֹם, עוד עלה עליהם. כל מה שעיניין את בני הכפר היה זהותו של הרוצח – ברור לכול כי שלושה אנשים בריאים למראה אינם מתים כולם בלילה אחד מסיבות טבעיות. אותו ערב היה מצוין לעסקים בפונדק המקומי, האיש התלוי; כל הכפר בא לדבר על מעשי הרצח. הם קיבלו תמורה מלאה על שהרחיקו לכת מהאח המבוערת שבביתם, וזכו לראות את כניסתה הדרמטית של הטבחית של משפחת רידְל, שהודיעה ליושבי הפונדק שהשתתקו-פתאום כי זה-עתה עצרה המשטרה אדם בשם פְרַנְק בְּרַייס. "פרַנק!" קראו כמה אנשים. "בחיים לא!" פרַנק בּרַייס היה הגנן של משפחת רידְל. הוא התגורר לבדו בְּבִקתה מוזנחת בשטח בית רידְל. פרַנק שב מהמלחמה עם רגל פצועה ועם רתיעה עזה מהתקהלויות ומרעשים חזקים, ומאז עבד אצל משפחת רידְל. מייד מיהרו כולם להזמין משקאות לטבחית ולשמוע פרטים נוספים. "תמיד חשבתי שיש בו משהו מוזר," היא סיפרה לבני הכפר המאזינים בשקיקה, אחרי שגמעה את כוס השרי הרביעית שלה. "לא-ידידותי שכזה. לא פעם הצעתי לו לשתות איתי איזו כוס תה, אבל הוא לא אחד שאוהב חֶברָה." "נו, נו," אמרה אשה שישבה אל הדלפק, "המלחמה עברה עליו קשה, על פרַנק. הוא אוהב את החיים השקטים. זאת לא סיבה ל –" "אז תגידי לי את, למי חוץ ממנו היה מפתח לדלת האחורית?" נבחה הטבחית. "המפתח הנוסף תלוי בַּבִּקתה של הגנן מאז שאני זוכרת את עצמי! אתמול לא פרצו את הדלת! החלונות לא היו שבורים! כל מה שפרַנק היה צריך לעשות זה להתגנב אל הבית בזמן שכולם ישנו..." בני הכפר החליפו מבטים אפלים. "תמיד חשבתי שיש משהו שפל במראה שלו, זה נכון," נהם מישהו שישב אל הדלפק. "המלחמה שיבּשה לו את השׂכל, אם תשאלו אותי," אמר בעל המקום. "אמרתי לָךְ שלא כדאי להסתבך עם פרַנק, נכון אמרתי, דוֹט?" אמרה אשה נרגשת שישבה בפינה. "רגזן נורא," אישרה דוֹט, והינהנה בראשה במרץ. "אני זוכרת, כשעוד היה ילד..." למחרת בבוקר כבר לא נותר כמעט איש בהֶנגֶלטוֹן הקטנה שפיקפק בכך שפרַנק בּרַייס רצח את משפחת רידְל. אך בתחנת המשטרה האפלולית והקודרת בעיירה השכנה, הֶנגֶלטוֹן הגדולה, ישב פרַנק והתעקש שוב ושוב שהוא חף מפשע, וכי האדם היחיד שראה בקירבת הבית ביום מותם של הרידְלים היה נער בגיל העֶשׂרֵה, זר, חיוור, בעל שיער כהה. אף אחד מלבדו לא ראה בכפר ילד שענה לתיאור הזה, והשוטרים היו משוכנעים לגמרי שפרַנק המציא אותו. ואז, בדיוק כשהעניינים התחילו להיראות מדאיגים מאוד מבחינתו של פרַנק, הוגש דו"ח נתיחת הגופות של בני משפחת רידְל, ושינה הכול. מעולם לא קראו השוטרים דו"ח מוזר יותר. צוות רופאים בדק את הגופות, והגיע למסקנה שאיש מבני משפחת רידְל לא הורעל, נדקר, נורה, נתלה, נחנק או (למיטב אבחנתם) נפגע באופן כלשהו. למעשה, סיכם הדו"ח בנימה של בלבול מוחלט, נראה שמצבם הבריאותי של הרידְלים מושלם – מלבד העובדה שכולם מתים. עם זאת ציינו הרופאים (כאילו הרגישו שמחובתם למצוא בגופות דבר-מה שאינו כשורה), שעל פניהם של הרידְלים היתה נסוכה הבעה של אימה – אך כפי שהגיבו השוטרים המתוסכלים, מי שמע על שלושה אנשים שהופחדו למוות? וכיוון שלא הוכח שהרידְלים בכלל נרצחו, נאלצו השוטרים לשחרר את פרַנק. הרידְלים נקברו בבית-הקברות של כנסיית הֶנגֶלטוֹן הקטנה, וזמן-מה עוד היו המצבות מוקד-משיכה לסקרנים. להפתעת כולם, ולמרות עננת החשדות, שב פרַנק בּרַייס להתגורר בַּבִּקתה שלו שבשטח בית רידְל. "מבחינתי הוא רצח אותם, ולא איכפת לי מה המשטרה אומרת," הכריזה דוֹט בפונדק האיש התלוי. "ואם היתה לו טיפה של הגינות, הוא היה הולך מכאן, למה שאנחנו יודעים שהוא עשה את זה." אבל פרַנק לא הלך לשום מקום. הוא נשאר לטפל בגינה עבור המשפחה הבאה שהתגוררה בבית רידְל, והמשפחה הבאה אחריה – כי שתי המשפחות לא נשארו לגור שם זמן רב. ייתכן שנוכחותו של פרַנק גם תרמה לכך שכל אחד מהבעלים החדשים התלונן בתורו על האווירה המעיקה השׂוררת בבית, אשר בהעדר דיירים הלך מצבו והידרדר. האדם העשיר שבבעלותו נמצא בית רידְל בימֵינו לא התגורר בו, ולא עשה כל שימוש אחֵר במקום. בכפר אמרו שהוא מחזיק בבית "משיקולי מס", אם כי איש לא ידע להבהיר אֵילו שיקולים בדיוק. אך הבעלים העשיר המשיך לשלם לפרַנק על עבודת הגינון. פרַנק עצמו כבר היה כמעט בן שבעים ושבע, חירש מאוד, ורגלו הנוקשה הציקה לו יותר מתמיד, אך במזג-אוויר נאה עוד נראָה מסתובב בין ערוגות הפרחים, אף כי העשבים השוטים כבר החלו לגבור עליו. עשבים שוטים לא היו הצרה היחידה שאיתה נאלץ פרַנק להתמודד. ילדים מהכפר נהגו לזרוק אבנים על החלונות של בית רידְל. הם היו רוכבים באופניהם על המדשאות שפרַנק עמל כה קשה על טיפוחן. פעם או פעמיים, כתעלול, הם ניסו את כוחם בפריצה אל הבית הישן. הם ידעו שפרַנק הזקן מסור לגמרי לבית ולמדשאות, ושיעשע אותם לראות אותו צולע לאורך הגינה, מנופף במקלו וצועק אליהם בקולו הצרוד. פרַנק, מצידו, סבר שהילדים מתעללים בו מפני שבדומה להוריהם וסביהם, הם מאמינים שהוא רוצח. לכן, כשהתעורר פרַנק לילה אחד באוגוסט וראה משהו מוזר ביותר קורה שם בבית הישן, הוא פשוט הניח שהילדים עשו צעד נוסף בנסיונותיהם להעניש אותו. רגלו הפצועה של פרַנק היא שהעירה אותו; בזיקנתו היא כאבה לו יותר מתמיד. הוא קם מהמיטה וניגש בצליעה אל המטבח, בכוונה למלא מחדש את הבקבוק-החם שלו כדי להקל על הכאב בברך. כשעמד מול הכיור ומילא את הקומקום כדי להרתיח מים, הוא נשא את עיניו אל בית רידְל וראה אורות מנצנצים בחלונות הגבוהים. פרַנק הבין מייד מה קורה שם. הילדים שוב פרצו לבית, ולפי מראה האור המהבהב נראה שהדליקו שם אש. בַּבִּקתה של פרַנק לא היה טלפון, ובכל מקרה הוא איבד כל אמון במשטרה מאז נלקח לחקירה על מותם של הרידְלים. הוא הניח מייד את הקומקום, נחפז במעלה המדרגות בחזרה לחדר השינה שלו, מהר ככל שרגלו הפצועה איפשרה לו, ותכף חזר למטבח, לבוש ליציאה, ונטל מפתח חלוד מן הוָו שליד הדלת. הוא מצא את מקל-ההליכה שלו, שהיה שעוּן אל הקיר, ויצא אל החשֵׁכה. הדלת הראשית של בית רידְל לא נשאה סימני פריצה, וכך גם כל החלונות. פרַנק המשיך בצליעה מסביב אל עורף הבית, נעצר מול דלת מוסתרת כמעט לגמרי בקיסוס מטפס, הוציא את המפתח הישן, תחב אותו למנעול וחֶרש פתח את הדלת. הדלת נפתחה אל המטבח הענקי. פרַנק לא היה שם שנים רבות, ובכל זאת, למרות החושך, זכר היכן נמצאת הדלת המובילה למסדרון וגישש את דרכו אליה. אפּו נמלא בריח הריקבון, ואוזניו נדרכו לקלוט כל צליל של צעדים או קולות מעליו. הוא הגיע למסדרון, שהיה מעט יותר מואר הודות לחלונות המסוגננים משני צידי הדלת, והתחיל לטפס במדרגות, מברך על שכבת האבק העבה שכיסתה את האבן ועימעמה את קול צעדיו ומקלו. כשהגיע לקומה העליונה, פנה פרַנק ימינה וראה מייד היכן נמצאים הפולשים: בקצה המסדרון היתה דלת פתוחה, ואור מהבהב הבליח מן הפתח והטיל פס זהוב דק לאורך הריצפה השחורה. פרַנק התקרב אט-אט, אוחז בחוזקה במקל-ההליכה שלו. צעדים ספורים מהדלת הוא הצליח לראות פלח צר של החדר שמעבר לה. האש, הוא ראה כעת, הובערה בתוך האח. זה הפתיע אותו. הוא נשאר בלי ניע והקשיב בעניין, כי קולו של גבר בקע ועלה מהחדר. הקול נשמע מהוסס ומלא פחד. "נשאר עוד קצת בבקבוק, אדוני, אם אתה עוד רעב." "אחר-כך," אמר קול שני. גם זה היה קול של גבר – אך היה זה קול גבוה ודק, וקר כמו פֶּרץ-פתע של רוח כפור. משהו בקול הזה סימרר את השערות הדלילות על עורפו של פרַנק. "קָרֵב אותי אל האש, זְנַב-תּוֹלָע." פרַנק היטה את אוזנו הימנית לכיוון הדלת כדי לשמוע טוב יותר. נשמעה נקישה של בקבוק שהונח על מִשטח קשה, ואז רעש החריקה העמום של כיסא הנגרר על הריצפה. פרַנק הבחין באדם קטן-קומה, בגבו אל הדלת, דוחף את הכיסא. הוא עטה גלימה שחורה ארוכה, ובאחורֵי קודקודו היתה קרחת קטנה. ואז הוא נעלם שוב משדה-הראייה שלו. "איפה נַגִינִי?" שאל הקול הקר. "אני – אני לא יודע, אדוני," אמר הקול הראשון בחשש. "היא יצאה לבדוק את הבית, אני חושב..." "תחלוב אותה לפני שנלך לישון, זְנַב-תּוֹלָע," אמר הקול השני. "אני אזדקק להאכלות במשך הלילה. המסע עִייף אותי עד מאוד." בקימוט מצח קירב פרַנק את אוזנו הטובה אל הדלת והקשיב בכל מאודו. היתה הפסקה, ואז האיש הקרוי זְנַב-תּוֹלָע דיבר שוב. "אדוני, מותר לי לשאול כמה זמן נישאר במקום הזה?" "שבוע," אמר הקול הקר. "אולי יותר. המקום נוח למדי, ועדיין אי-אפשר להתקדם עם התוכנית. לא יהיה זה נבון לפעול לפני שתסתיים אליפות העולם בקְוִוידִיץ'." פרַנק נעץ באוזנו אצבע מסוּקֶסת, וסובב אותה. ללא ספק, בגלל הצטברות של שעווה הוא שמע הרגע את המלה "קְוִוידיץ'", שכּלל אינה מלה. "אליפות – אליפות העולם בקְוִוידיץ', אדוני?" שאל זְנַב-תּוֹלָע (אצבעו של פרַנק חפרה עמוק עוד יותר באוזנו). "סלח לי, אבל – אינני מבין – מדוע שנמתין עד אחרי אליפות העולם?" "כי, אוויל שכמוך, ברגעים אלה ממש המדינה מוצפת קוסמים מכל קצוות העולם, וכל החטטנים של משרד הקסמים נמצאים עכשיו בשירות פעיל, מחפשים סימנים לפעילות בלתי-שיגרתית, בודקים וחוזרים ובודקים זהויות. הם אחוזי טירוף בטחוני, שמא המוּגְלְגִים יבחינו במשהו. ולכן, ממתינים." פרַנק כבר הפסיק לנסות ולנקות את אוזנו. הוא שמע בבירור את המילים "משרד הקסמים", "קוסמים" ו"מוּגְלגים". ברור שכל הביטויים האלה מייצגים משהו סודי, ופרַנק הצליח לחשוב רק על שני סוגים של אנשים שמדברים בצופן – מרגלים ופושעים. פרַנק הידק שוב את אחיזתו במקל-ההליכה שלו, והִסכּית במִשנֵה-קשב. "אם כן, אדוני נחוש להמשיך?" שאל זְנַב-תּוֹלָע בשקט. "מובן שאני נחוש, זְנַב-תּוֹלָע." כעת היתה נימה של איוּם בקול הקר. היתה הפסקה קצרה – ואז זְנַב-תּוֹלָע דיבר, והמילים געשו מתוכו בבת-אחת, כאילו כפה על עצמו לדבר לפני שיֹאבד לו האומץ. "ניתן לעשות את זה ללא הַארִי פּוֹטֶר, אדוני." הפסקה נוספת, הפעם ארוכה יותר, ואז – "ללא הארי פּוֹטר?" לחש הקול השני חרישית. "אני מבין..." "אדוני, לא דיברתי מתוך חשש לילד!" אמר זְנַב-תּוֹלָע, וקולו עלה לציוץ. "הילד הוא כלום בעיני, שום כלום! פשוט, אם ניקח איזה מכשפה או קוסם אחר – קוסם כלשהו – ניתן יהיה לבצע את זה כל-כך הרבה יותר מהר! לוּ רק היית משחרר אותי לזמן קצר – אתה יודע שאני מסוגל להסווֹת את עצמי היטב – הייתי יכול לחזור לכאן תוך לא יותר מיומיים עם אדם מתאים –" "אני יכול להשתמש בקוסם אחר," אמר הקול הראשון בשקט. "זה נכון..." "אדוני, זה כל-כך הגיוני," אמר זְנַב-תּוֹלָע, והקלה גדולה נשמעה בקולו. "יהיה קשה לשים יד על הארי פּוֹטר, הוא מוגן כל-כך –" "ולכן אתה מתנדב ללכת ולהשיג לי מחליף? אני תוהה... אולי נמאס לך להיות המטפלת שלי, זְנַב-תּוֹלָע? אולי ההצעה לזנוח את התוכנית אינה אלא ניסיון לנטוש אותי?" "אדוני! אני – אין לי שום כוונה לעזוב אותך, כלל וכלל לא –" "אל תשקר לי!" סינן הקול השני. "אני תמיד יודע, זְנַב-תּוֹלָע! אתה מתחרט על זה שחזרת אלי. אני מעורר בך בחילה. אני רואה איך אתה נגעל כשאתה מסתכל עלי, מרגיש את הרתיעה שלך כשאתה נוגע בי..." "לא! כולי מסור לאדוני –" "המסירות שלך אינה אלא פחדנות. לא היית נשאר כאן אילו היה לך לאן ללכת. איך אני אמור להתקיים בלעדיך, כשאני זקוק להאכלה כל כמה שעות? מי יחלוב את נַגיני?" "אבל אתה נראה כל-כך הרבה יותר חזק, אדוני –" "שקרן," סינן הקול השני. "אני לא חזק יותר, וכמה ימים לבדי יספיקו כדי לגזול ממני את מעט הבריאות שהצלחתי להשיב לעצמי תחת טיפולך הכושל. שקט!" זְנַב-תּוֹלָע, שפלט גמגומים חסרי-פשר, השתתק מייד. למשך כמה שניות לא שמע פרַנק דבר מלבד פִּצפוץ האש באח. ואז האיש השני דיבר שוב, בלחישה שנשמעה כמעט כמו לחשוש של נחש. "יש לי סיבות משלי להשתמש בילד, כפי שכבר הסברתי לך, ולא אסתפק במחליף. הִמתנתי שלוש-עשרה שנים. כמה חודשים נוספים לא ישנו דבר. ובאשר להגנה סביב הילד, אני מאמין שהתוכנית שלי תפעל. כל מה שנחוץ זה קצת אומץ-לב מצידך, זְנַב-תּוֹלָע, אומץ-לב שתיאלץ לגייס, אם אינך מעוניין לחוש במלוא עוצמת זעמו של הלורד ווֹלְדֶמוֹרְט –" "אדוני, אני חייב לדבר!" אמר זְנַב-תּוֹלָע, וכעת נשמעה בקולו פאניקה של ממש. "לכל אורך המסע שלנו עברתי על התוכנית בראשי – אדוני, זה רק עניין של זמן עד שמישהו ישים לב שבֶּרְטָה ג'וֹרְקִינְס נעלמה, ואם נתקדם, אם אני אקלל –" "אם?" לחש הקול הראשון. "אם? אם תפעל לפי התוכנית, זְנַב-תּוֹלָע, המשרד לעולם לא יצטרך לדעת שעוד מישהו נעלם. תעשה זאת בשקט, ובלי מהומה; אני מצטער רק שאיני יכול לעשות זאת בעצמי, אך במצבי הנוכחי... בוא, זְנַב-תּוֹלָע. רק עוד מכשול אחד נותר לנו בדרכנו אל הארי פּוֹטר. אני לא מבקש ממך לפעול לבדך. בבוא העת משָׁרתי הנאמן ישוב ויצטרף אלינו –" "אני משרתך הנאמן," אמר זְנַב-תּוֹלָע, ורֶמז קל של טינה נשמע בקולו. "זְנַב-תּוֹלָע, אני צריך מישהו עם שׂכל, מישהו שנאמנותו מעולם לא הוטלה בספק, ואתה, צר לי לומר, אינך עומד באף אחד משני התנאים." "אני מצאתי אותך," אמר זְנַב-תּוֹלָע, והטינה בקולו כבר נשמעה היטב. "אני זה שמצא אותך. ואני הבאתי לך את בֶּרטה ג'וֹרקינְס." "זה נכון," אמר האיש השני. "הברקה שלא הייתי מצפה לה ממך, זְנַב-תּוֹלָע – אם כי, אם לומר את האמת, כשלכדת אותה עוד לא ידעת כמה שימושית היא תהיה, נכון?" "אני – אני חשבתי שאולי היא תהיה שימושית, אדוני –" "שקרן," אמר שוב הקול השני, וההנאה האכזרית שבקולו היתה מודגשת מתמיד. "אבל אין ספק שהמידע שסיפקה שווה הרבה. בלעדיו – לעולם לא הייתי מצליח לגבש את התוכנית שלנו, ועל כך תזכה לגמולך, זְנַב-תּוֹלָע. אני ארשה לך לבצע בשבילי משימה חיונית, כזו שרבים מתומכַי היו נותנים את יד ימינם כדי לבצע..." "מ-מה, באמת, אדוני? מה –?" זְנַב-תּוֹלָע שוב נשמע מבועת. "אה, זְנַב-תּוֹלָע, אתה לא רוצה שאקלקל לך את ההפתעה, נכון? תפקידך יבוא בסוף... אבל אני מבטיח לך, יהיה לך הכבוד למלא תפקיד לא פחות חשוב מזה של בֶּרטה ג'וֹרקינְס." "אתה... אתה..." קולו של זְנַב-תּוֹלָע נעשה צרוד פתאום, כאילו פיו יבש. "אתה... מתכוון... להרוג גם אותי?" "זְנַב-תּוֹלָע, זְנַב-תּוֹלָע," אמר הקול, חלק כמשי. "למה שאהרוג אותך? הרגתי את בֶּרטה כי לא היתה לי ברירה. אחרי שחקרתי אותה היא לא היתה כשירה לשום דבר, חסרת-תועלת לגמרי. בכל מקרה, שאלות בלתי-רצויות היו נשאלות אילו בֶּרטה היתה חוזרת למשרד הקסמים ומדווחת שפגשה אותך בזמן החופשה שלה. קוסמים שאמורים להיות מתים, עדיף להם שלא ייתקלו במכשפות ממשרד הקסמים בכל מיני פונדקים על אֵם הדרך..." זְנַב-תּוֹלָע מילמל משהו כל-כך בשקט עד כי פרַנק לא הצליח לשמוע את זה, אבל הדברים גרמו לאיש השני לצחוק – צחוק חסר-שִׂמחה, קר לא פחות מדיבורו. "היינו יכולים לשנות את הזכרונות שלה? אבל קסמי זיכרון אינם עמידים בפני קוסמים חזקים, כפי שהוכחתי כשתיחקרתי אותה. יהיה זה עלבון לזִכרהּ אם לא נשתמש במידע שהפקתי ממנה, זְנַב-תּוֹלָע." במסדרון בחוץ פרַנק שׂם לב פתאום שהיד האוחזת במקל-ההליכה שלו כבר רטובה וחלקה מרוב זיעה. האיש עם הקול הקר הרג מישהי. הוא דיבר על זה בלי שמץ של חרטה – בהנאה. הוא מסוכן – לא, חולה-נפש. והוא מתכנן רצח נוסף – הילד הזה, הארי פּוֹטר, מי שזה לא יהיה – נמצא בסכנה – פרַנק ידע מה עליו לעשות. עכשיו, אם בכלל, זה העיתוי הנכון לפנות למשטרה. הוא יתגנב החוצה וייגש ישר לתא הטלפון הציבורי שבכפר... אבל הקול הקר דיבר שוב, ופרַנק נשאר שם, קפוא על מקומו, מקשיב בכל מאודו. "עוד קללה אחת... המשרת הנאמן שלי בהוֹגְווֹרְטְס... והארי פּוֹטר בידי, זְנַב-תּוֹלָע. זה סגור. אין טעם להתווכח. אבל שקט... אני חושב שאני שומע את נַגיני..." וקולו של האיש השני השתנה. הוא התחיל להשמיע רעשים שפרַנק מעולם לא שמע כמותם; הוא ליחשש וירק מבלי לשאוף אוויר. פרַנק חשב שאולי זה התקף כלשהו. ואז שמע פרַנק תזוזה מאחוריו במסדרון החשוך. הוא הסתובב להסתכל לאחור, ומצא עצמו קופא מרוב פחד. משהו הזדחל לקראתו על ריצפת המסדרון החשוך, וכאשר הדבר התקרב אל שלולית האור הבחין פרַנק לאימתו שזהו נחש אדיר-ממדים שאורכו לפחות ארבעה מטרים. מזועזע, מרותק, בהה פרַנק בנחש שעה שגופו המתפתל פילס נתיב רחב ועקלקל באבק הסמיך שעל הריצפה, מתקרב יותר ויותר – איך לפעול? דרך-המילוט היחידה היתה אל תוך החדר שבו ישבו שני הגברים הזוממים רצח, אבל אם יישאר במקומו, הנחש ללא ספק יהרוג אותו – אך עוד לפני שהספיק להחליט, הנחש כבר הגיע אליו, ואז, למרבה התדהמה, בדרך נס, פסח עליו; הנחש פנה אל קולות הלחש והיריקה שהשמיע בעל הקול הקר שמעבר לדלת, ותוך שניות נעלם קצה זנבו, על דוגמת המעוינים שלו, בסדק הצר. כעת ניגרה הזיעה גם על מצחו של פרַנק, והיד שעל מקל-ההליכה רעדה. בתוך החדר המשיך הקול הקר ללחוש, ורעיון מוזר, בלתי-אפשרי, עלה במוחו של פרַנק... האיש הזה מדבר עם נחשים. פרַנק לא הבין מה קורה. יותר מכול הוא רצה להיות שוב במיטה שלו, עם הבקבוק-החם שלו. הבעיה היתה שרגליו-שלו כנראה לא רצו לזוז. בזמן שעמד שם רועד וניסה להשתלט על עצמו, הקול הקר חזר לפתע לדבר בשפת בני-אדם. "לנַגיני יש ידיעה מעניינת בשבילנו, זְנַב-תּוֹלָע," הוא אמר. "ב-באמת, אדוני?" אמר זְנַב-תּוֹלָע. "בהחלט כן," אמר הקול. "לפי דבריה של נַגיני, ממש מִחוץ לחדר עומד לו מוּגְל זקן, ומקשיב לכל מִלה מדברינו." פרַנק לא הספיק אפילו להסתתר. נשמעו צעדים, ודלת החדר נפתחה בבת-אחת. אדם נמוך ומקריח בעל שיער מאפיר, אף מחודד ועיניים קטנות ומֵימיות ניצב מול פרַנק, ועל פניו תערובת של פחד ובהלה. "הזמֵן אותו להיכנס, זְנַב-תּוֹלָע. שכחת את הנימוסים שלך?" הקול הקר בקע מכיוון הכורסא העתיקה שמול האח, אבל פרַנק לא הצליח לראות את הדובר. הנחש, לעומתו, שכב מגולגל על השטיח המרקיב שליד האח, כמו גירסת-בלהות מעוּותת של כלבלב-מחמד. זְנַב-תּוֹלָע אותת לפרַנק להיכנס לחדר. למרות שעוד היה נרעש, פרַנק היטיב את אחיזתו במקל-ההליכה וחצה את המִפתן בצליעה. האש היתה מקור האור היחיד בחדר. היא הטילה על הקירות צללים ארוכים וסבוכים כקורי עכביש. פרַנק בהה בגב הכורסא; האדם היושב בה היה כנראה קטן עוד יותר ממשָׁרתו, כי פרַנק לא הצליח לראות אפילו את אחורֵי קודקודו. "שמעת הכול, מוּגְל?" שאל הקול הקר. "איך קראת לי?" אמר פרַנק בהתרסה, כי כעת, כשעמד בחדר, כעת, כשהגיע הזמן לפעולה כלשהי, הוא הרגיש אמיץ יותר; תמיד זה היה כך בזמן המלחמה. "אני קורא לך מוּגְל," אמר הקול בקור-רוח. "פירושו שאינך קוסם." "אני לא יודע לְמה אתה מתכוון במלה קוסם," אמר פרַנק, וקולו הלך והתייצב. "אני יודע רק שהלילה אני שמעתי מספיק כדי לערב את המשטרה, במו-אוזני שמעתי. ביצעת רצח, ואתה מתכנן עוד אחד! ואני אגיד לך עוד משהו," הוא הוסיף, בהשראה פתאומית, "אשתי יודעת שאני כאן, ואם אני לא אחזור –" "אתה לא נשוי," אמר הקול הקר בשקט רב. "איש לא יודע שאתה כאן. לא סיפרת לאיש לאן אתה הולך. אל תשקר ללורד ווֹלְדֶמוֹרְט, מוּגְל, כי הוא יודע... הוא תמיד יודע..." "מה אתה אומר!" אמר פרַנק בעזוּת-מצח. "אתה לורד? אני חייב להגיד שאני לא מתפעל מהנימוסים שלך, אדוני הלורד. תסתובב ותסתכל לי בעיניים כמו גבר, או שאין לך אומץ?" "אבל אני איני גבר, מוּגְל," אמר הקול הקר, שבקושי נשמע כעת מעל לפִצפוץ הלהבות. "אני הרבה, הרבה יותר מסתם גבר. ובכל זאת... למה לא? אני אביט לך בַּפָּנים... זְנַב-תּוֹלָע, בוא וסובב את הכורסא שלי." המשרת פלט יבבה. "שמעת אותי, זְנַב-תּוֹלָע." לאט-לאט, בפנים מכוּוצים, כאילו העדיף לעשות כל דבר מלבד להתקרב אל אדונו ואל השטיח שעליו שכב הנחש, פסע האיש הנמוך קדימה והחל לסובב את הכורסא. הנחש הרים את ראשו המשולש והמכוער וליחשש בכעס כשרגלי הכורסא הסתבכו בשטיח שלו. ואז ניצבה הכורסא כשפּניה אל פרַנק, והוא ראה מה יושב בה. מקל-ההליכה שלו נפל לריצפה ברעש. הוא פתח את פיו ופלט צרחה. הוא צרח בקול רם כל-כך עד כי מעולם לא שמע את המילים שאמר הדבר שישב בכורסא שעה שהניף את שרביטו. נראָה הבזק של אור ירוק, איוושה חזקה נשמעה, ופרַנק בּרַייס התמוטט. הוא מת עוד בטרם פגע גופו בריצפה. במרחק שלוש-מאות קילומטר משם, הילד ששמו הארי פּוֹטר התעורר בבהלה.