בדיקות: המדריך השלם הוא הספר המלא הראשון מסוגו בעברית, והוא התוצאה של עבודה בת כמה שנים של צוות מקצועי גדול. הספר הוא המשכו הטבעי של אחיו הבכור, תרופות: המדריך השלם, שהתחיל את דרכו לפני למעלה מעשור והיום, לאחר מהדורות רבות, נמצא על המדף בעשרות אלפי בתים, מעבדות, מרפאות ועוד. את מטרת הספר קל לסכם במשפט אחד: הוא נועד לעזור לכל אזרח ואזרחית לנווט את דרכם בתוך האוקיינוס המתפשט של מידע רפואי שלפעמים נראה מאיים, פשוט בגלל השטף העצום. הבדיקה הרפואית היא הכלי החשוב ביותר של הרופא כאשר הוא בא להחליט על הדרך הנכונה לטיפול במי שבא לקבל את עזרתו. ממה סובל החולה? על מה הוא מתאונן? על מה אין הוא יודע כלל להתאונן? הרופא הטוב, הסבלני, יודע ללכת כברת דרך ארוכה, חשובה ביותר, עוד לפני שהוא שולח את המטופל לבדיקות, בדרך אל הדיאגנוזה הנכונה: הרי לפניו גופו של המטופל, ואם אפשר – הרי לפניו גם דיבורו של המטופל. ראִייה, מישוש, שיחה והקשבה, אלה בוודאי הכלים הראשונים העומדים לרשות הרופא. ואם הוא חכם ומנוסה – בוודאי לא ייחפז. אבל גם אצל הרופא החכם מגיע הרגע: איזה בדיקות (נוספות) כדאי לבצע? כמה בדיקות? לאיזו מטרה, כללית או מסוימת? ויש לומר מייד: בדיקות: המדריך השלם לא נועד לתת תשובות לשאלה הקשה הזאת – "איזה בדיקה יש לעשות". זאת בפירוש עבודתו של הרופא. השאלה "איזה בדיקה צריך (כדאי) לעשות?" הרבה יותר סבוכה מכפי שהיא נראית, לכאורה תמימה ועניינית. והסיבה לקושי היא פיסת מידע שחשוב מאוד כי תהייה ברורה וידועה מראש לכל משתמשי הספר הזה: אין היא (רק) שאלה רפואית. גם בעולם שכולו טוב, עולם של משאבים (כסף, זמן ועוד) אינסופיים ורופאים מנוסים וחכמים, התשובה לשאלה הזאת מחייבת להביא בחשבון שיקולים שאינם רפואיים טהורים, וגם אלה, השיקולים הרפואיים, לעולם לא יביאו את הרופאים השונים לאותה תשובה חד-משמעית.   והעיקר:הרופא הוא רק שחקן אחד בשטח הבדיקות. השחקן האחר הוא כמובן הראשון, המטופל. הוא יודע הרבה פחות (רפואה) מן הרופא, וגם (על עצמו) קצת יותר מן הרופא. גם אם הוא טרוד או מבוהל, ידועה נטייתו לבקש (לדרוש!) עוד ועוד בדיקות, ואפילו לבחון את טיב הרופא לפי נדיבותו בהפנייה לבדיקות. הסוציולוגיה של הרפואה מדווחת לא רק על טעויות של בזבוז בהפניה לבדיקות מיותרות, אלא גם על נזקים חמורים שלא לצורך. בדיקת לחץ דם אינה דומה לבדיקות פולשניות.   ועוד שחקנים: הרופא ינהג באופן אחד אם הוא מסוגל פשוט לשלוח את המטופל לכל בדיקה שעולה על דעתו (או נדרשת על ידי המטופל – "רק כדי להיות בטוחים"); ואותו רופא ינהג אחרת, נניח, אם יקבל תמריץ – או תוטל עליו מגבלה – ויהיה לו כדאי, או תהייה לו חובה, שלא לשלוח את המטופל לבדיקות מסוימות. המערכת הציבורית, חברת הביטוח, החברות הרפואיות הפרטיות – כל אלה הם היום שחקנים מרכזיים בתחום הבדיקות, ועל הקורא לדעת: ככל שתתפתח הטכנולוגיה, ככל שיגדל הידע (בעיקר הגנטי), וככל שהמגמה של הפרטת הרפואה תגבר, כך גם תהיה יותר טעונה וסבוכה השאלה שלנו: "איזה בדיקה לעשות?"   מה כדאי? למי? מה חובה? למי? ואכן, אנחנו נדע יותר, והעניינים יֵלכו ויתייקרו. הידע נפלא – הרי זוהי הרפואה במיטבה! – אבל כבר היה מי שטבע את המונח: קללת הידיעה. כשמדובר באפשרות של מחלה חשוכת מרפא, הרי לפנינו השאלה הפרטית ביותר שאדם שואל את עצמו: אני רוצה לדעת או לא לדעת? אבל מן הבחינה הלא-פרטית, הקללה עשויה לבוא עלינו לא כבחירה, אלא בכפייה. אנחנו יודעים על עצמנו יותר מכפי שיודעת עלינו חברת הביטוח, או החברה המעסיקה אותנו: אז כמובן, עכשיו הן דורשות, כתנאי לביטוח או לקבלה לעבודה, בדיקות. ומחר נרצה להתחתן, ואז ידרשו... ומחר...   קצת יותר ממאה שנים עברו מאז גילה הפרופסור לפיזיקה וילהלם קונרד רנטגן את הקרניים המפורסמות שאנו קוראים להן על שמו. הבדיקה הזאת, אולי אֵם הבדיקות, פתחה תחום חדש, אולי עידן חדש, ברפואה. והיום, בעשור הראשון של המאה ה-21, קרני x הללו והדמיות משוכללות פי כמה וכמה משודרות ממעבדה, נניח, בהאנוי שבוויטנאם, למרפאה בבאר שבע, ולהפך, מה שמעורר תקווה עצומה לעזרה, ובעת-ובעונה אחת גם סוג של חרדה, מפני הניכור שבחוסר המגע האנושי.