בוקר אחד, בכנס של האגודה האמריקאית לאסתטיקה שבה אני חברה, נדחסתי עם קבוצה קטנה של אנשים אל תוך אחד מחדרי ההרצאות. השעה היתה תשע בבוקר, וזאת היתה מבחינתנו השכמה מטלטלת במיוחד, שכן ציפתה לנו הרצאה בליווי שקופיות וקטעי וידיאו על "האסתטיקה של הדם באמנות העכשווית". ראינו דם ניגר ממלכי המאיה של דרום-אמריקה ומנערים אבּוֹריג'ינים מאוסטרליה במהלך טקסי חניכה. ראינו דם שנשפך מעל פסלים במָאלי, ודם שניתז מתאואים שנשחטו והועלו קורבן בבּוֹרנֵיאוֹ. כמה ממראות הדם היו עכשוויים ומקומיים יותר: דליים של דם שטפו אמני-מיצג, וטיפות דם נטפו משפתיה של האמנית הצרפתייה אוֹרְלַן (Orlan), שמעצבת את גופה מחדש באמצעות ניתוחים פלסטיים כדי להידמות ליפהפיות מפורסמות מן ההיסטוריה של האמנות המערבית. כמעט לכל אחד בקהל היה מובטח כי ימצא שם משהו שיגעיל אותו.

למה יצירות אמנות רבות כל-כך משתמשות בדם? סיבה אחת היא שיש לו דמיון מעַניין לצבע. לדם טרי יש גוון מבהיק שמושך את העין. הוא לא יורד מן המשטח שעליו הוא נמרח, ולכן אפשר לצייר איתו או לעשות בו דוגמאות וקישוטים (כאשר הוא מצויר על עור של צעירים אבוריג'ינים, הדגמים המוצלבים המבהיקים שלו מאזכרים את התקופה הארכיטיפָּלית שאותה הם מכנים "תקופת החלום"). דם הוא התמצית האנושית שלנו – דְרָקולה מוצץ אותו בזמן שהוא יוצר את המתים-החיים שלו. דם יכול להיות קדוש או אצילי, דם הקורבן של קדושים מעונים או חיילים. כתמי דם על סדין מסמלים את אובדן הבתולין ואת המעבר לבגרות.

דם יכול להיות גם מזוהם ומסוכן, כמו דם נגוע בסיפיליס או באיידס. לדם יש, ללא ספק, שלל אסוציאציות אקספרסיביוֹת וסמליוֹת.

אבל האם לשימוש בדם ביצירות מוזרות של אמנות מודרנית – אמנות של העולם הראשון, האורבני, התעשייתי – יש משמעות דומה לזו שיש לו בפולחנים "פרימיטיביים"? יש המצדדים בתיאוריה הרואה באמנות סוג של פולחן: חפצים רגילים מקבלים משמעות סמלית בכך שהם נכללים במערכת משותפת של אמונה. כאשר המלך של בני המאיה הקיז את דמו לעיני ההמונים בפָּלֶנְקֶה בכך שניקב את הפין שלו והעביר דרכו קנה דק שלוש פעמים, הוא הפגין למעשה את היכולת השָמאנית שלו ליצור קשר עם ממלכת המתים.

ישנם אמנים המבקשים לשחזר תחושה דומה של אמנות כפולחן. דיאמַנְדָה גָלַס (Galגs) ממזגת בין כְּשפים אוֹפֶּרָאיים, אורות בימה ודם בוהק ביצירה שלה מיסת המגיפה (Plague Mass), כביכול כדי לגרש את הכאב בעידן האיידס. הֶרמן נִיטְש (Nitsch), הווינאי שייסד את ה-Orgies Mystery Theatre, מבטיח קתרזיס באמצעות שילוב של מוזיקה, ציור, דריכת ענבים ושפיכה טקסית של דם וקרביים של בעלי-חיים. אפשר לקרוא על כל זה באתר האינטרנט שלו, www.nitsch.org.

פולחנים מסוג זה אינם זרים למסורת האירופית: בשני המקורות העיקריים שלה – המסורת היהודית-נוצרית והמסורת היוונית-רומית – יש הרבה מאוד דם. אלוהים דרש הקרבת קורבנות כחלק מן הברית שלו עם העִברים; ואָגָמֶמְנוֹן, כמו אברהם, ניצב בפני צו אלוהי לשחוט את בנו יחידו. דמו של ישו הוא כה קדוש, שעד היום המאמינים הנוצרים שותים אותו באופן סמלי כסגולה לגאולה ולחיי נצח. אמנות המערב שיקפה תמיד את המיתוסים והסיפורים הדתיים הללו: הגיבורים ההוֹמֶריים זכו בחסד האלים באמצעות הקרבת בעלי-חיים, ובטרגדיות הרומיות העתיקות של לוּקָנוֹס וסֶנֶקָה נערמו יותר חלקי גוף ואיברים כרותים מאשר אצל פְרֶדי קְרוּגֶר בסיוט ברחוב אֶלְם. ציורי הרנסנס הראו את דמם הניגר או את ראשיהם הכרותים של קדושים נוצרים מעונים; הטרגדיות של שייקספיר הסתיימו בדרך כלל בקרב חרבות ובדקירות סכין.

יש היגיון בתפיסה של האמנות כפולחן, הואיל ואמנות יכולה להיות כרוכה בהתכנסות למען מטרות מסוימות המקבלות ערך סמלי באמצעות שימוש בטקסים, מחוות וחפצי אמנות שימושית. פולחנים של דתות רבות בעולם כוללים צבעים ודגמים עשירים, וגם תהלוכות מרהיבות-עין. אבל תיאוריית האמנות כפולחן אינה מסבירה את הפעילויות האינטנסיביות, המוזרות לעיתים, של אמנים מודרניים – כמו למשל כאשר אמן-מיצג משתמש בדם. עבור המשתתפים בפולחן, ההבנה של תכליתו והסכמה לגבי התכלית הזאת הם תנאי מרכזי; הפולחן מחזק את הקשר הנאות של הקהילה עם אלוהים או עם הטבע דרך תנועות ומחוות שכל אחד יודע ומבין.

אבל קהל צופים שמגיב למעשיו של אמן מודרני איננו קהילה שיש לה אמונות וערכים משותפים או ידע מוקדם על מה שעומד להתרחש. בהקשר של תיאטרון, גלריה או אולם קונצרטים, רוב האמנות המודרנית חסרה את הרקע ההכרחי שנועד לחזק את האמונה הרווחת בקהילה ולהעניק לה משמעות במושגים של קתרזיס, הקרבת קורבנות או טקס חניכה. בניגוד לקהל שבא כדי להרגיש חלק מקבוצה, הצופים ביצירת אמנות לפעמים מזדעזעים ממה שהם רואים, ואז עוזבים את הקבוצה. כך קרה למשל במיניאפּוליס, ארצות-הברית, כאשר אמן-המיצג רוֹן אָתִ'י (Athey), הנושא את נגיף האיידס, חתך את בשרו של אחד האמנים המופיעים איתו, ואז תלה מגבות נייר ספוגות בדם מעל לצופים, דבר שגרם לפאניקה בקהל. אם אמנים רוצים רק לזעזע את הבורגנות, זה מַקשה על ההבחנה בין האמנות העכשווית ביותר, מן הסוג שעליו נכתבים מאמרים בכתב-העת היוקרתי Artforum, לבין מופע של הזמר מרילין מֶנסוֹן, הכולל פולחנים שטניים של הקרבת בעלי-חיים על הבמה.