הסֵן נגד הסְטְרַנְד 

בראשית שנת 1950 החלה רוזלינד לקרוא את מודעות "דרושים" בכתב־העת Nature, ובעיקר שאלה את פרופסור צ’רלס קולסון מקינגס קולג’ בלונדון איך צריך להגיש בקשה למענקים לעמיתי מחקר של תעשיות הכימיה של האימפריה, שהיו זמינים בכמה אוניברסיטאות בריטיות. קולסון הסביר לה כי על־פי הנוהל עליה למצוא מחלקה מתאימה ולקבל את הסכמתו של ראש המחלקה לפני הגשת הבקשה. הוא כיוון אותה אל קינגס קולג’ בלונדון, שם הוא עצמו נעשה בשנת 1947 פרופסור לכימיה תיאורטית, לאחר שוויתר באי־רצון על מנעמיה הנוחים של אוֹקספוֹרד, למען האפשרות להעמיק אל תוך הביולוגיה. "אם את מתעניינת ביישומים אפשריים בביולוגיה של השיטה שאת שולטת בה, יש הרבה מה לומר לזכותו של קינגס". רוזלינד לא ידעה ביולוגיה; היא אפילו לא למדה בקורס הבוטניקה ברמה של גינון בסנט פּוֹל, אבל היא היתה מוכנה ללמוד: "אני בּוּרה גמורה, כמובן, בכל מה שקשור לביולוגיה", ענתה, "אבל אני משערת שרוב אנשי קרינת x מתחילים כך".   אבל במקום להתחיל בהכנות לעזוב את פריז, לאחר שלוש שנים בעליית הגג של האלמנה, היא סידרה לעצמה דירה ראויה לשמה משלה. דיור להשכרה כמעט לא היה בנמצא, שכן כללי השיכון העניקו עדיפות לאזרחים צרפתים, שזכו לאחר זמן בחזקה על הדירות (מעין "חוק הגנת הדייר" בגירסה צרפתית). אולם רוזלינד הצליחה למצוא דירה מרוהטת השייכת לקצין צרפתי המוצב בגרמניה, שהיה מוכן להשכיר את דירתו לזרים כדי לא לאבד את השליטה על רכושו. הדירה היתה בנויה משורה של חדרים עם מרפסות, ששכנו ממש מתחת לעליית הגג בבית מס’ 16 באַוֶוני דֶה לָה מוֹט־פּיקֶה (Avenue de la Motte-Picquet), ברובע השביעי של פריז, קרוב לאקדמיה הצבאית. היא מצאה לעצמה שותפים לדירה שיתחלקו עימה בתשלום שכר הדירה: זוג אמריקאי, פיליפּ ומַריוֹן הֶמילי (Hemily). פיליפּ היה זוכה מילגת פוּלְבְּרַייט שעבד בהנחייתו של ויטוֹריוֹ לוּצאטי לדוקטורט מטעם אוניברסיטת פריז בנושא קביעת המיבנה המולקולרי על־ידי אנליזה של נפיצת קרני x. אישתו מַריוֹן, שהיה לה תואר ראשון בפיזיקה, עבדה במשרד הפריזאי של ממשלת ארצות־הברית, שעסק ביישום תוכנית מַרְשַל. הדירה החדשה היתה אומנם רחוקה יותר מהמעבדה, אך היא העניקה לרוזלינד עצמאות — בלי הרבה נוחיות, אבל עם כתובת מכובדת יותר. הדירה היתה עמוסה רהיטים מאובקים מתקופת לואי ה־15; החימום סופק על־ידי דוד מים במטבח, מובער בפחמים. פיליפּ, חייל לשעבר במלחמת העולם שהוקסם מחייו החדשים, התרשם מבקיאותה של רוזלינד במנהגים הפריזאיים, כגון הנוהג להזמין את הפחם בבית הקפה השכונתי ולהורות להוביל אותו למרתף הבית. מדי יום ביומו נשא פיליפּ את שקי ה־boulettes [כדורים קטנים] במדרגות עד לדירה בקומה השישית. רוזלינד מצאה את עצמה בתוך משולש, והפעם היה זה משולש מלא מתח. היא לא הסתדרה עם מַריוֹן הֶמילי. סדרי הבית — שתי נשים ומטבח זעיר אחד, וחדרה של רוזלינד צמוד לקיר חדר המגורים המשותף — כמעט הבטיחו חיכוכים. נוסף לכך, רוזלינד מאוד לא אהבה את המנהג של בני־הזוג הֶמילי לישון עד מאוחר. היא הסתדרה הרבה יותר טוב עם פיליפּ. היא נהנתה לרכוב על אופניים בחברתו, בעיקר כאשר מַריוֹן לא הצטרפה, לטיולים מחוץ לעיר בסופי שבוע.   במעבדה המרכזית רוזלינד היתה אחראית להנחיה של קבוצת לימוד קטנה, שלמדה על נפיצת קרני x על־ידי פחמנים. המאמרים זרמו בשטף. עבודתה החלה למשוך תשומת לב נרחבת בשל הפוטנציאל התעשייתי הגדול של פחמן מהסוג הידוע בשם "מזוגג" או "זכוכיתי", כלומר כזה שלא הופך לגרפיט בעת חימום. מעבדות הטלפון של בֶּל (Bell), בין השאר, התעניינו בפחמנים הקשים שניתן לעשות מהם נְתיכים, שפוֹפָרוֹת וכל מיני פריטים אחרים הנדרשים לגלות עמידות ניכרת לחום. הופעת הבכורה שלה בכתב־העת אַקְטָה קְריסְטָלוֹגרפיקה התרחשה ביוני, עם הופעת המאמר שנשלח בשנה הקודמת ושהיה החשוב ביותר שלה עד אז. היו בו 12 עמודים, 9 דיאגרמות והוכחות מתמטיות לרוב, המסכמות את אחד ממימצאיה העיקריים: יש פחמנים שאי־אפשר להפוך אותם לגרפיט בלי קשר לעוצמת החימום שהם סופגים. בסוף המאמר, ברשימת התודות המעוררת בדרך כלל סקרנות רבה אצל הקוראים, היא הודתה למרסל מַתְיֶיה ולז’. דֶמַרוּ (Desmaroux), ראש המעבדה המרכזית, על התנאים שהעמידו לרשותה, ולסיום, ל"מסיה ז’אק מֶרינג, על הדרכתו ועל עזרתו הנדיבה עד מאוד לכל אורך העבודה".   במרס של שנת 1950, בעוד העבודה במעבדה לוחצת, פינקה רוזלינד את עצמה בטיסה לביקור בלונדון כדי לפגוש את קולסון בקינגס קולג’. הוא הציג אותה לפני פרופסור ג’יי.ט. רַנְדַל (Randall), שעמד בראש תחום הפיזיקה והבּיוֹפיזיקה בקולג’. בתמיכתו של רַנְדַל, היא הגישה בקשה למענק מטעם "התעשיות הכימיות של האימפריה הבריטית" (Imperial Chemical Industries), שנודעו בקיצור אַיי־סי־אַיי, אם כי להוריה אמרה ש"חלק ממני מקווה שלא אזכה בו". זו לא היתה מילגה מכובדת במיוחד, והיא גם לא היתה מכוּונת לכיוון מוגדר כלשהו. עם שובה לפריז יצאה עם הזוג לוּצאטי לאיטליה. חופשותיה, שתמיד טיפחה סביבן תקוות כה רבות, הכזיבו אותה רק לעיתים רחוקות ביותר. החופשה הזאת, כפי שחזרה והכריזה, היתה "הכי טובה שהיתה לי אי־פעם". היא אהבה לרבוץ סתם כך שלוש שעות באמצע היום, והחליטה שאזורי הכפר סביב פירנצה הם כל־כך יפים, שהיא נטשה לגמרי את הרעיון לנסוע לרומא. (ככל שגדלה קירבתה לזוג לוצאטי, היא הלכה והתרחקה מרַשֶל גְלֵיזֶר ומז’אק מֶרינג. דֶניז לוּצאטי הבחינה היטב בעומק רגשותיה של רוזלינד כלפי מֶרינג, וחשה שיש בהם מין חוסר תוחלת שאותה רוזלינד מקבלת.)   בתחילת יוני 1950 רואיינה רוזלינד בלונדון על־ידי הוועדה לבחירת עמיתי מחקר של אַיי־סי־אַיי ושל טֶרְנֶר וניוּוַאל (Turner and Newall), ובאמצע החודש היה לה מענק לשלוש שנים, החל מן הסתיו, לעבודה בקינגס קולג’ בכפיפוּת לרַנְדַל. שם תעבוד, לדברי מזכיר הקרן, "באמצעות נפיצת קרני x, על חלבונים בתמיסה והשינויים במיבנה הנלווים לדֶנַטוּרַציה [קריסת המיבנה המרחבי של החלבון בעקבות חימום או ייבוש מוחלט] שלהם בתמיסה". מוחמאת אך מאוכזבת — "באמת הייתי רוצה להישאר כאן עוד שנה" — הגישה בקשה לדחייה לתחילת השנה הבאה, 1951, ונענתה בחיוב. מייד לאחר מכן יצאה עם הזוג לוצּאטי לנוֹרמנדי.   באמצע יוני דיווח רַנְדַל על המינוי שלה למנהל של קינגס קולג’ ומסר לו כי הוועדה של טֶרְנֶר וניוּוַאל הציבה אותה "בעצם בראש הרשימה", וכי עבודתה ביישום הנפיצה של קרני x לחקירת המיבנה של פחמנים מיקרו־גבישיים שונים [תצורות פחמן הבנויות מגבישים זעירים במיוחד] מוּכּרת היטב לקולסון ולו עצמו. הסכום שהוקצב לה היה נאה, ואפילו יותר מזה, לאותם ימים: 750 לירות סטרלינג לשנה, למשך שלוש שנים. (בשנת 1950 מרצים זוטרים באוניברסיטאות באנגליה השתכרו 400 לירות סטרלינג בשנה.) אבל רוזלינד לא היתה מרוצה כאשר בעלה של אוּרסוּלה דודניתה, שעבד בשביל איגוד העיתונות (Press Association), בישר לה כי טֶרְנֶר וניוּוַאל היא יצרנית של מלט ואַסבּסט בצפון אנגליה. היא תמיד התגאתה בכך שהיא שומרת על ריחוק מן התעשייה.   בדיוק בזמן שרוזלינד הבטיחה לעצמה את המענק, ניהול המחקר בקינגס קולג’ עבר שינוי קיצוני. במאי, בפגישה של אגודת פַרַדֵיי (שכתב־העת שלה פירסם שלושה מאמרים של רוזלינד על פחם), מדען גרמני מבֶּרְן בשם רוּדוֹלף זיגְנֶר (Signer) הציג גֶ’ל שהוכן בצורה מיוחדת מחומצת גרעין בעלת משקל מוֹלֶקוּלָרי עצום בגודלו. זיגְנֶר הציע בנדיבותו דגימות לקהל מאזיניו. אחד מאלה שנענו להצעה היה מוריס וילקינס (Wilkins), מן המחלקה לפיזיקה בקינגס קולג’, שלקח את הדגימה למעבדתו כדי לחקור אותה. כל זה לא נגע כל־כך לרוזלינד. לאמיתו של דבר, היא היתה עכשיו אכולת ספקות כשחזרתה לאנגליה הפכה לעניין מוגמר. היא אמרה לקולין שרגשותיה "עדיין מיטלטלים בפראות". "כשעזבתי את לונדון חשבתי שכבר שיכנעתי את עצמי שזה לא יהיה כל־כך רע, אבל כשרכבתי על האופניים לאורך הסֵן הייתי ממש אומללה". היא התרגשה מכך שהעוזר האישי שלה, ליבו נשבר בגלל עזיבתה. הסְטְרַנְד (Strand), אותו נתיב תחבורה עמוס הנמתח מזרחה מכיכר טְרָפַלְגָר, היה בעבר גדת הנהר. קינגס קולג’ של לונדון ניבט אל הסְטְרַנְד מצפון ואל התֵיימז מדרום. בעת שהיתה עסוקה בהכנות למעבר, הצירוף של "סֵן" ו"סְטְרַנְד", הנפתחים באותו צליל, נתקע במוחה של רוזלינד: "להחליף את גדות הסֵן במרתף על הסְטְרַנְד, זה נראה לי ממש מטורף".[1] שוב ושוב היא חזרה ושיננה סיבות לחשוש מפני השיבה. מדיניות ההרתעה הגרעינית של בריטניה היתה אחת החשובות שבהן; היא היתה מזועזעת מנכונותה של ארצה לצדד באמריקאים. אחד הדברים שגרמו לה להרגיש בצרפת יותר נוח מאשר באנגליה היה כי "בצרפת יש פחד בריא הרבה יותר מפני מלחמה והערכה של חוסר השחר שבה — אבל אתה לא תעריך את זה — שום אדם שלא חי אי־פעם מחוץ לאנגליה לא יוכל להעריך זאת". ובכל זאת, היא הקדישה מחשבה רבה לסיכויים למצוא מקום מגורים בלונדון, שבעיית הדיור בה היתה חריפה עוד יותר מאשר בפריז. בזמן ששהתה בחופשה עם משפחת לוּצאטי באוֹט־סַבוּאָה באוגוסט (חופשתה השלישית בחברתם באותה שנה), אוזנה קלטה במקרה קבוצה של אנגלים המדברים על דירה בלונדון בקירבת גְלוֹסְטֶר רוֹד, בסַאוּת קֶנְסינגטוֹן. בעודה מצותתת בקשב רב, נודעו לה שני פרטים: הדירה מושכרת בשכר דירה נמוך ביותר, 6 לירות לחודש, אבל בתמורה לדמי מפתח גבוהים מאוד, בסך 750 לירות סטרלינג. היא כתבה מייד להוריה וביקשה את עצתם: "אין לי מושג עד כמה עסקים כאלה הם בלתי מוסריים או בלתי חוקיים באנגליה, או מה מבטיח ששכר דירה נמוך יישאר נמוך". באותו טיול לאלפּים הבחינו בני־הזוג לוצאטי עד כמה רוזלינד מומחית בלהרחיק מעליה גברים. באחד הימים, בביקתת הרים, פגשו מטפס שלדעתם היה ברור שהוא נמשך לרוזלינד. תוך כדי פטפוט איתה העיר הזר בדרך אגב כי אבד לו כפתור ממעילו; האם היא יכולה לעזור לו? "בוודאי", ענתה רוזלינד, בטון הערני, המנומס שלה. היא חיטטה בתרמילה, מצאה מחט וחוט ונתנה לו אותם שיתפור את הכפתור בעצמו. הם היו משועשעים גם כאשר בהתכנסות גדולה של משפחת לוּצאטי, רוזלינד היתה המומה מכל הנשיקות שהוחלפו סביב. היא מעולם לא נישקה איש ממשפחתה, אמרה, חוץ מאמה. בסוף אוקטובר, כאשר מועד שובה לאנגליה הלך וקרב, האיצו בה אֶליס ומיוּריאל, כדרכם של הורים, להיעזר בקשריה המשפחתיים כדי להשיג את הדירה בסַאוּת קֶנְסינגטוֹן. היא מחתה. "אני לא יכולה לכתוב ללורד זה וזה, להגיד שאני האחיינית של מֵיימי ושאני רוצה דירה [...]" (כחבֵרה במועצת המחוז של לונדון, "מֵיימי" — הֶלֶן בֶּנְטְוויץ’ — היתה אישה בעלת השפעה.) רוזלינד הזכירה להוריה שהיא לא היתה בטוחה בכלל שהיא רוצה לחזור לאנגליה: "אני מבלה חצי מהזמן שלי בתהייה אם לזרוק את כל העסק לפח ולהישאר כאן". הרעיון לחזור הביתה גרם למצב הרוח הקודר שלה להעמיק עוד יותר. היא פָּרקה את כל תלונותיה כלפי אנגליה לפני אֶווי אֶליס. רוזלינד חשה שהיא יכולה לסמוך על אֶווי ילידת אוסטריה שתבין את רתיעתה מן הפּרוֹבינציאליוּת האנגלית. לאחר שהציגה את הניגוד סֵן־סְטְרַנְד, הנושא הלך והתחמם: "מה שמדכא אותי יותר מכל אצל האנגלים זה הפרצופים הריקים המטופשים שלהם והשאננות הכאילו־ילדותית — אני עסוקה באיסוף כתובות של זרים שגרים בלונדון". במכתבה התחננה לפני אֶווי שתייעץ לה איך להתחמק מן השיבה הביתה.   במגעיה עם קינגס קולג’ לא עשתה רוזלינד שום ניסיון לחמוק מן המישרה החדשה שלה. היא השקיעה מחשבה רבה בכתיבת מכתב ארוך, מפורט ומלא כבוד לרַנְדַל, ב־24 בנובמבר, ובו פירטה ברשימה ארוכה וממוספרת את הציוד שתזדקק לו. היא התעניינה במיוחד בתיכנון המצלמה שיוּצרה למענה. הדבר החיוני ביותר היה האפשרות לשלוט בטמפרטורה בתוך המצלמה כדי למנוע שינויים בתמיסה בעת חשיפתה לקרינה. היא הציעה שיהיה חסכוני להניח את המידגם המצולם מחוץ למעטפת הרִיק, ולהשאיר רק את המצלמה בתוכה. (הרִיק הכרחי לצילום, כי קרני x מאבדות אנרגיה כשהן עוברות באוויר.) היא הציגה כמה נתוני עָלוּת כדי להראות שאפשר לתכנן את המכשיר במתכונת זולה ומהירה יותר בפריז, מה שיאפשר לה להתחיל לעבוד מייד עם הגיעה ללונדון. ואז גם תזדקק לשפופרת המחוללת קרני x שהובטחה על־ידי קולג’ בּירְקְבֶּק. אם היא תוכל לדעת מתי תימסר ההזמנה, אולי תבקש להכניס כמה שינויים קלים. לסיכום, היא התנצלה בפני הבוס החדש שלה: "אנא סלח לי על שאני מטרידה אותך בשאלות רבות כל־כך לאחר שתיקה כל־כך ממושכת". רַנְדַל ענה לה כעבור עשרה ימים. הוא שינה לחלוטין את הכיוון של מחקרה המתוכנן. מכתבו הערמומי והמעורפל היה מלא חצאי אמיתות ומשמעויות נעלמות, שעמדו להתנפץ בפניה בתוך זמן קצר; וגם — ולא בדרך אגב — לשנות את מהלך ההיסטוריה של המדע. הוא נפתח כך:   לאחר שיקול דעת זהיר ביותר ודיון עם אנשים בכירים הקשורים לעניין, נראה עתה שיהיה חשוב מאוד שתחקרי את המיבנה של סיבים ביולוגיים מסוימים שאנו מעוניינים בהם, הן בזווית נפיצה נמוכה והן בזווית גבוהה [של פגיעת קרני x בחומר], הרבה יותר מאשר שתמשיכי בפרויקט המקורי של עבודה על תמיסות כנושא הראשי.   ורַנְדַל המשיך הלאה, ללא שום הסבר, להציע שפע של הפניות לאנשים שאולי שמעה ואולי לא שמעה עליהם, לרבות "דוקטור סְטוֹקְס (Stokes) השואף עכשיו להתעסק כמעט אך ורק בבעיות תיאורטיות". ואז הגיע המשפט הקריטי:   פירוש הדבר שככל שמדובר במאמץ הניסויי בקרני x, לפי שעה תעסקו בכך רק אַת וגוֹסְלינג (Gosling), עם עזרה זמנית של בוגרת מסירַקיוּז [האוניברסיטה במדינת ניו־יורק], גברת הֶלֶר (Heller). גוֹסְלינג, שעובד בשיתוף עם וילקינס, כבר גילה שהסיבים של החומצה הדֶאוֹקְסיריבּוֹנוֹקְלֶאית [השם הכימי המלא של דנ"א, החומר שממנו עשויים הגֶנים] שהופקו מן החומר שסיפק פרופסור זיגְנֶר מבֶּרְן, מניבים דיאגרמות סיבים מוצלחות ביותר.   לאחר שסיפר לה כי העבודה בקרני x תהיה רק שלה, הזכיר רַנְדַל את האפשרות שהיא תוכל לבחון חלבונים במועד כלשהו בעתיד, אבל, לפי שעה, "אנחנו מרגישים שהעבודה על הסיבים בטווח המיידי תהיה כדאית יותר, ואולי גם בעלת חשיבות עיקרית".   אם רוזלינד נבהלה מן השינוי הזה במשימתה, היא לא נתנה שום סימן לכך. פריז היתה טובה אליה. היא עזבה אותה בחג המולד של שנת 1950, בת־סמכא בתחום המיבנה של פחם ופחמנים, ועם המחשבה שאולי כדאי לה לשקול להישאר בצרפת ללא הגבלת זמן. היא הזכירה להוריה שהיא אוהבת את אירופה ואת האירופים הרבה יותר מאשר את אנגליה והאנגלים; איטליה והאיטלקים יתאימו לה ממש כמו הצרפתים, והיא תמיד חיבבה "זרים יותר מאשר אנגלים". היא חלמה על מישרה שתאפשר לשהות חצי שנה בפריז ובשאר הזמן בלונדון. היא סיכמה את הדברים שציערו אותה במכתב עז־רגש לקוֹלין ולאישתו החדשה שַרְלוֹט (שאותה אהבה מאוד), מכתב שבו הודתה להם תחילה על עותק של הספר יֵשוּ עצר באֶבּוֹלי[2] שהיא כבר קראה באיטלקית. אבל אפילו האח הכי אהוב עליה לא יכול היה לקלוט את הרמיזה העדינה למערכת היחסים הצרה והלא־מספקת שהראתה לה שאין לה עתיד בפריז: [...] אני עדיין לא מצליחה להאמין שאני עוזבת את המקום בינואר הבא. אני לא רואה שום מוצא מכך עכשיו, אבל אני בטוחה שזו היתה השגיאה הגדולה ביותר של חיי. יש רגעים שאני חושבת ברצינות להגיד שפשוט שיניתי את דעתי ואני נשארת כאן. אבל בשלב הנוכחי זה יגרום צער לכל־כך הרבה אנשים, שאין טעם לעשות זאת אלא אם אחליט באמת להישאר כאן ללא הגבלת זמן — ואני פשוט לא מספיק בטוחה שאני רוצה לעשות את זה. אילו רק הייתי מצליחה לפגוש יותר אנשים מתאימים כאן, ואילו היה לי מעגל חברים גדול יותר, לא הייתי מהססת. חוץ מהעניין הזה, אני מעדיפה הרבה יותר את המקום, את האנשים, את החיים ואת האקלים. אני מרגישה — והִרגשתי כך עוד לפני שבאתי לצרפת — הרבה יותר אירופית מאשר אנגלייה. הרגש הלאומי, בין אם לאנגליה או לכל ארץ אחרת, הוא חסר משמעות בעיני. אבל אני מניחה שגורלי כבר הוכרע ואני צריכה להפסיק לחשוב על להישאר כאן — אף־על־פי שזה בלתי אפשרי בשבילי. נגזר עלי לבלות את שלושת החודשים הקרובים בגניחות על העתיד, וחודשים רבים אחר־כך בגניחות על ההווה.   התחושה שלה לגבי צרות הצפויות בעתיד היתה לה על מה להתבסס, אבל היא היתה רחוקה מאוד מלעשות את השגיאה הגדולה ביותר של חייה. ג’יי.ט. רַנְדַל, לעומת זאת, עשה זה עתה את השגיאה הגדולה של חייו שלו.

[1]     המשפט האנגלי של רוזלינד עשיר עוד יותר במשחקי מילים וצלילים: To change the banks of the Seine for a cellar in The Strand seems to me quite insane.   [2]     ספרו של הסופר האיטלקי־יהודי קרלו לוי, Cristo si è fermato ad Eboli משנת 1946, שהופיע בתרגום אנגלי ב־1947 בשם Christ Stopped at Eboli (ובתרגום עברי ב־1950 בשם ארץ שכוחת אל), מספר על גלותו של אינטלקטואל איטלקי לכפר נידח ב"סוף העולם" — מקום שגם ליֵשוּ לא היה לאן ללכת ממנו — בתקופת המישטר הפשיסטי באיטליה. הספר עוּבּד לסרט באותו שם, בבימויו של פרנצ’סקו רוֹסי.