אגדות מיערות וינה

מדריך בֵּדֶקֶר, אוסטריה, מהדורה תשיעית, 1900, מתאפיין בסמכותיות המוּכּרת של ספרי הדרכה יודעי־כל מן הימים ההם. כשהוא מתאר טיול קצר מעיר הבירה אל פיסגת גבעה סמוכה הנקראת קאלֶנְבֶּרְג, הקטע הדחוס לתוך אחד מדפיו הזעירים הוא תיאור פסקני של אווירה, מערך שבילים, פונדקים, כרמים ומראות — והכל כתוב בדרך של זה־כך־ולא־אחרת. מן הפיסגה שגובהה 685 מ' ניתן לראות ביום בהיר שלוחות של הרי הקַרְפָּטים ממזרח, וכן מעט מהרי האַלְפּים הרחק בדרום־מערב.

 לבסוף, במרכז הנוף הנרחב (1,450 קמ"ר), שוכנת וינה הקיסרית, עם הערוץ החדש של הדַנוּבָּה וחמשת גשריה.

 המדריך מציע מסלולים שונים. המטיילים יכולים לנסוע ברכבת קיטור עד נוּסְדוֹרְף, ברובע ה־19, ולהתקדם לאורך עמק "במשעול מוצל הנקרא 'שביל בטהובן', עם פסל־חזה עשוי ארד של המלחין הגדול, שנהג לפקוד את מקום הנופש הזה". השביל המוצל והמלחין הגדול עדיין שם; הראש, כהה וצרוב־רוח, מתרומם מעל שׂיח של תותים ארגמניים מעוכים שהכתימו את בסיס הפסל. נערים על אופניים חולפים במהירות על פניו. ריח רחוק של בשר צלוי על האש מגיע מן המדשאה של מישהו.

עשרות אלפים עברו בלי ספק בשביל הזה וחלקו לו כבוד, בימים שפְּסָלים, כמו צילומי דיוקן, אמרו מן הסתם משהו חשוב. ביניהם היה, יותר מפעם אחת, גם זיגמוּנד פרויד הצעיר, שאהב לטייל בפרברי וינה מפני שלא יכול היה להרשות לעצמו לטייל בשום מקום אחר. הוא השאיר עדות בכתב לאחת הפעמים האלה ב־1882, כשלקח את אהובתו הגרמנייה, מַרְתָה (היא באה מהַמְבּוּרג), לבקר במקומות שהכיר. היה יום קיץ, ומינָה, אחותה של מַרְתָה, מילאה את תפקיד המשגיחה בשעה שהעפילו ב"שביל בטהובן", שם ודאי התפעלו מן הראש, שהלוֹט הוסר ממנו שני עשורים קודם לכן, ודיברו על חייו של המלחין בווינה. דעתו של זיגמונד היתה נתונה לעניינים אחרים. הוא היה בן עשרים ושש, רופא חסר פרוטה ומאוהב, והתקשה להסב את מבטו בכל פעם שמרתה פנתה הצידה למתוח את גרביה שהחליקו במורד רגליה. נדמה שהיא עשתה זאת לעיתים קרובות למדי. הוא המשיך לחשוב על כך כעבור שנה, והזכיר את הגרביים במכתב, מתנצל בפניה על שהוא נועז כל־כך, ויחד עם זאת מנצל את הזיכרון הזה כדי להכביר עליו מילים. זה לא היה אירוע מסעיר במיוחד אפילו בזמנים החסודים ההם, אבל פרויד היה מן האיטיים בעניינים האלה.

סביב קאלֶנְבֶּרְג והגבעות המקיפות אותה נמצאים המדרונות מכוסי האשורים של יערות וינה. בעבר היו אלה אזורי ציד של בני המשפחה הקיסרית, ואילו עכשיו הם משמשים לפיקניקים, אם כי חלקים גדולים מהם שוממים מאדם כמו שקורה לעיתים בשטחים בשולי הערים — הם קרובים מכדי שיתייחסו אליהם ברצינות. ד"ר פרויד נהג ללקט שם פטריות עם ילדיו. הוא נשא לאישה את הנערה מהמבּורג. בהתחלה הם גרו בדירה בשדרה, והוא החל לבנות לו קריירה נאה של רופא פרטי; אם כי כנראה לא נאה דיה למישהו עם חלומות מורכבים כל־כך. כשפירסם את חזיונותיו הפרטיים (או את חלקם) בספריו, הופיעו בחלומות סימנים לילדוּת בצילו של אב נוקשה השולט ביד רמה בבני משפחתו, בדירות רעועות שונות ברובע היהודי, נוסף לסימנים לשאיפתו שלו להצליח.

בחופשות הקיץ הארוכות, שהווינאים מתייחסים אליהן ברצינות, זיגמונד ומרתה יכלו כעבור זמן לא רב להרשות לעצמם נופש משפחתי בזֶמֶרינג, אזור הררי במרחק 80 ק"מ מדרום־מערב לעיר הבירה. בדרך כלל הם שהו ברַייכֶנַאוּ. פעם היה זה כפר עם מיכרות של עפרות ברזל, בגובה 500 מ' מעל פני הים. פרויד העפיל אל המישור ההררי החשוף, לבוש חליפת צמר עם צווארון ועניבה כפי שנהגו אנשים ללבוש, אפילו בחופשות; שְנֵיבֶּרְג, הר השלג, הגבוה ביותר באוסטריה התחתונה, ואחד החביבים עליו, התנשא לגובה 2076 מ' — נוף קדומים מרומם־נפש הנושק לרקיע. זהו אזור באַלְפּים שביום בהיר אפשר לראות אותו בעין מגבעת קאלֶנְבֶּרְג בווינה.

הנופים הגבוהים משכו את פרויד. האוסטרים, כמו השווייצרים, מרגישים כלפי ההרים מה שהבריטים מרגישים כלפי החופים. "אין חטא בהרים", אומרים ומקווים בווינה. באחת החופשות האלה בזֶמֶרינג, ב־1893, היתה לפרויד הרפתקה על הר ראקְס הסמוך לשְנֵיבֶּרְג. זאת היתה הרפתקה, במשמעות המיוחדת להרפתקאותיו של פרויד בפּסיכולוגיה: מוחשית, מוזרה מעט, ללא עדים. שם, על ההר, פנתה אליו בתו של הפונדקאי, מתבגרת שתקנית, שביקשה להתייעץ איתו על התקפי חרדה. פרויד איתר מייד את הבעיה. היה לה "דוֹד" (למעשה היה זה אביה) שניסה לכפות יחסי מין עליה ועל דודניתה. הסימפּטוֹמים שלה, כך החליט, הם נוֹירוֹטיים, ומשחזרים את החרדה שהיא הרגישה כאשר האב/הדוד תקף אותה. פרויד כתב על המקרה המוקדם הזה בְּספר, ו"קתרינה — —" (Katharina --) נעשתה מפורסמת בספרות המקצועית.

ייתכן שפרויד עיצב את המפגש הזה כדי שייקרֵא כמו סיפור קצר (והוא אכן הצליח בכך), אבל קתרינה היתה קיימת כמובן; שמה היה אַוּרֶלְיָה קְרוֹניךְ (Kronich), ויש אפילו תצלום שלה, ביחד עם האב הרשע, יוּליוּס, איש עם שפם קטן ששיווה לו מראה היטלראי. זהותה, וגם תצלומיה, נחשפו כעבור מאה שנה בידי פּיטר סְוֵוילְס, חוקר עצמאי שעוקב אחרי פרויד מסיפור לסיפור, מטיל ספק ביושרתו בדרך מקורית וחסרת־רחמים שבאורח מוזר משקפת את דרך העבודה של פרויד עצמו.[1]

המחקר הפרוידיאני מרבה לעסוק בשנים המוקדמות ההן, כשהפסיכואנליזה היתה בחיתוליה. קשה עכשיו להפריד בין האיש שפגש את קתרינה על ראש ההר, שהתבונן בחשאי במרתה בֶּרְנַאיס המותחת את גרביה בשביל בטהובן, לבין פרויד המשוחזר, שדשו בו עד בלי די. מקומות עם אַסוֹציאַציוֹת — נוף, חדר, משהו שהשתמר כפי שהיה פעם — מציעים לביוגרף קצת נחמה; אולי קצת אשליה.

פרויד חשב שיוכל לשנות את העולם אם יספק לו תיאוריה אוניברסלית על ההתנהגות האנושית. פרויד היה בטוח שהדבר אפשרי, ושהוא האיש שיעשה זאת — ולכן עלינו לנסות לבדוק את פרויד בדיוק בנקודה הזאת. כל מי שיש לו שאיפות כאלה וטוען טענות מעין אלה מזמין ביקורת ספקנית. אבל הניסיון של פרויד היה ניסיון בקנה־מידה כביר. אם האישיות האנושית היתה בסופו של דבר מעבר לכוחותיו, לפחות הפירושים שלו לחיינו היו מלאי תובנות והסברים מחוכמים לתעלומות; וגם אם אלה נהפכו בידיו לתעלומות מסוג אחר, הן הוסיפו לידע שלנו על עצמנו. אם הוא השתמש באמצעים חסרי מעצורים — עורמה, הונאה, דרכים עקלקלות — כדי להשיג את המטרות שהאמין בהן, הוא לא עשה יותר ממה שנאלצים לעשות רוב המחדשים. רק יצור לא־רגיל ובעל רצון ברזל היה יכול להתמיד בכך: מעין אֶדיפּוּס (כפי שהוא ראה את עצמו) שידע כי הוא יודע את התשובה לחידת הסְפינְקְס. הדמות בַּנוֹף אף פעם אינה בדיוק כמו שהיא נדמית.

בין השדות והכרמים על מדרונות קאלֶנְבֶּרְג והגבעות הסמוכות נחבאו כמה שְכיוֹת חמדה, ביניהן "שְלוֹס בֶּלְוויוּ", בית על רכס בדרום־מערב בגובה 360 מ', שהפרוידים התוודעו אליו. מדריך בֵּדֶקֶר משנת 1900 מתעלם ממנו. גְרינְצינְג, כפר במרחק קילומטר וחצי מתחתיו, זוכה לאיזכור ("מסעדת 'בֶּרְגֶר', גינה מוצלת ויין טוב"), וכאן מופיעה הערת אגב על "הרבה וילות" באזור. קו החשמלית של וינה מסתיים שם עכשיו, וזהו מקום זרוע גינות מוצלות, שבו התיירים נדחקים לסבוא מן ה"הֶרינְגֶר", היין המקומי הצעיר. "שביל בטהובן" נמצא במרחק קילומטר לכיוון מזרח.

מעט מתחת לגְרינְצינְג ישנו פּארק ציבורי, המקום שבו חנה ב־1683 הצבא הטורקי שצר על וינה במשך כמה חודשים. בבוקר סתווי אחד הסתערו על קאלֶנְבֶּרְג הצבא הקיסרי ובעלי־בריתו הפולנים, וזה היה סופם של הטורקים, אם כי בגלל הפחד מפני פלישה מן המזרח נותרו במקומם ביצורי ההגנה עוד מאתיים שנה, דוחסים את העיר בתוכם. כשפרויד היה ילד, הצבא ויתר על שטחי אדמה בתוך וינה והעיר נתקפה קדחת בנייה. לקראת סוף חייו, ב־1937, כשהנאצים עמדו בשערים, הִשווה פרויד את המצב ל־1683, וכתב בעצב שהפעם איש לא יסתער בדהרה על קאלֶנְבֶּרְג.

בשל מחסור בכסף לחופשה משפחתית ב־1895 פרויד החליט לוותר על האַלְפּים והתפשר על אזור קאלֶנְבֶּרְג. בֶּלְוויוּ, בבעלותה של משפחה בשם שְלאג, לא היה מלון ולא היתה בו מסעדה ציבורית, ובעלי המקום חשבו עליו כעל בית מכניס אורחים: האורחים שילמו, כמובן, אבל העיסקה נעטפה בנימוסיות. הבניין היה יוצא־דופן, שטוח ועם חזית בהשפעה איטלקית עמומה, וזוג מגדלים דקים משני צידי הקומה העליונה. הוא נבנה בתחילת המאה כמקום בידור — קבלות פנים, נשפי ריקודים, הימורים — והחדרים היו מרוּוחים במיוחד. שני אגפים היו משוכים לאחור משני קצות החזית בעלת המראה המגוחך. שלושה חלונות עליונים שלטו על החזית, משקיפים על וינה — החדרים שבהם התגוררו האורחים הנכבדים ביותר; הפרוידים עמדו בדרישות מן הסתם, אך שמם לא אמר הרבה בעת ההיא, ורק זיכרון עמום על המשפחה כאורחים בתשלום נותר אצל בני משפחת שלאג. מעל שלושת החלונות, לרוחב הבית, הכריזו אותיות גדולות ולא אציליות במיוחד: BELLE VUE.

הפרוידים נסעו לשם במועד מוקדם, בסוף חודש מאי, ובלי ספק אירגנו סוס ועגלה להובלת המטען והמשרתת, ומרכבה סגורה לעצמם ולחמשת ילדיהם. מרתה היתה בהריון עם ילד שישי מאז חודש מרס. ההריון היה אירוע לא רצוי. "ביום שני אנחנו עולים לשמים", כתב פרויד לידיד; הימֶלשְטְראסֶה, או רחוב השמים, היה הכביש שהוביל מגְרינְצינְג ועבר בבֶּלְוויוּ בדרכו ל"שמים" — אחוזה במרומי הגבעה. לפרויד לא היה זמן ל"שמים" באותו זמן. עד שתתחיל חופשת הקיץ של וינה, הוא נסע הלוך ושוב בין ה"שמים" לבין דירתם בעיר, עכשיו בבֶּרגאסֶה, או רחוב הגבעה — שם היו הפציינטים ושם היתה ההכנסה.

פרויד היה חסר מנוחה באביב ההוא. הוא היה עכשיו פחות להוט להמשיך לעבוד כרופא כללי, ואף־על־פי שהיה תלוי מאוד בתשלומים שקיבל מהחולים, צצו בראשו כמה רעיונות שבקרוב יעלו חיוך על שפתיהם של עמיתים אכזריים בווינה. כמה ימים לפני שיצאה המשפחה לבֶּלְוויוּ הוא כתב לידידו ד"ר וילהלם פְליס (Fliess) בברלין, ש"אדם כמוני" אינו יכול לחיות בלי תשוקה בוערת. הוא טען שהוא מצא אותה בפּסיכולוגיה. חֵקֶר "התיפקוד הנפשי", אמר, הנוֹרמלי והאַנוֹרמלי, נהפך לעריץ שמייסר אותו.

לא היה בכך שום דבר חורג מהרגיל, מלבד זאת שפרויד עצמו הזין כמדומה את התשוקה הזאת ואת מה שמשתמע ממנה: למצוא הסבר לפעולת הנפש עד אחרון הפרטים, ולמצוא דרכים לטפל בליקוייה. החומר הקליני של ד"ר פרויד היה צנוע. הוא הורכב מערב־רב של וינאים נוֹירוֹטיים בני המעמד הבינוני, שהוא טיפל בהם זה תשע שנים והם פירנסו מרפאות כמו שלו. בעיותיהם היו ממשיות למדי אך הטיפול שקיבלו היה די אקראי.