עוד בטרם הגיחה רכבת הבוקר הפּטרבּוּרגית בשלמותה מענני עשן הקטר, ולפני שהספיקה להגיע לעצירה מלאה לאורך הרציף של תחנת ניקולאייבְסקי, בשנייה שבה הורידו הכרטיסנים את מדרגות היציאה והצדיעו, איש צעיר בעל חזות מושכת למדי ירד בקפיצה מקרון המחלקה הראשונה. אפשר היה לחשוב שיצא מאחד האיורים של ז’ורנל פריזאי, השר הלל לאופנת הקיץ של שנת 1882: חליפת משי בצבע חול בהיר, כובע רחב-שוליים עשוי קש איטלקי, נעליים חדות-חרטום, עם קרסוליות לבנות וכפתורי כסף, ובידו – מקל הליכה אלגנטי, גם הוא בעל ידית כסף. אך עיקר תשומת הלב הכללית הופנתה לאו דווקא אל לבושו המגונדר של הנוסע, אלא אל חיצוניותו המרשימה – ואף ניתן לומר המרתקת – של האיש. הצעיר היה גבה קומה, זקוף, רחב-כתפיים. הוא הביט אל העולם בזוג עיניים כחולות וזכּות. שפמו השחור, הדקיק והמסולסל בקצותיו, הלם אותו להפליא, ושערו השחור שסורק בקפידה התאפיין בפרט מוזר וייחודי: רקותיו הכסיפו באופן מסקרן. 

הסבלים פרקו במהירות את מטענו של האיש הצעיר, כבוּדה ראויה לתיאור נפרד. פרט למזוודות ולתיקי הבגדים הורדו לרציף אופניים מתקפלים, משקולות התעמלות וצרורות ספרים בשפות שונות. האחרון שירד מן הקרון היה אסיאתי נמוך-קומה ועקום-רגליים, בעל מבנה גוף מוצק ופנים עבי-לחיים ומלאים חשיבות עצמית. הוא לבש מַדֵי-משרתים ירוקים שלא תאמו לחלוטין את סנדלי העץ ואת מניפת הנייר הצבעונית שהשתלשלה מצווארו, תלויה על חוט משי. הגוץ אחז בידיו עציץ מרובע, מצופה לק, אשר צמח בו עץ אורן ננסי, שהיה אפשר לחשוב כי הועף אל תחנת הרכבת המוסקבאית היישר ממַמלכת הליליפּוּטים.לאחר שסקר במבטו את מבני התחנה המשמימים, שָׁאַף הצעיר בהתרגשות לא לגמרי מובנת את אוויר התחנה, הרווּי עשן, ולָחַש: "אלוהים אדירים, שש שנים." 

אולם לא הניחו לו לשקוע בחלומותיו למשך שעה ארוכה. על נוסעי הרכבת שבאו מעיר הבירה כבר עטו העגלונים: רובם היו מסופחים לבתי-המלון המוסקבאיים. הקרב על הצעיר כהה-השיער ויפה-התואר, אשר נראה כלקוח מבטיח, התנהל בין ’דוהרי’ ארבעת המלונות שנחשבו למפוארים ביותר בבירתה העתיקה של רוסיה: "מֶטְרוֹפּוֹל", "לוֹסְקוּטְנָיָה", "דְרֶזְדֶן" ו"דוּסוֹ".– אדוני, ולמה לא תבוא ל"מטרופול"?! – קרא הראשון. – מלון חדיש ביותר, והכול בו ממש כמו באירופה! גם בשביל הסיני שלך יהיה שם חדרון נפרד, המצורף לחדריך! – הוא לא ס..סיני אלא יפני, – הסביר האיש הצעיר, ואגב כך התגלה בדיבורו גמגום קל. – והייתי רוצה שיגור יחד איתי.– אם כך, תואיל בטובך לבוא אלינו, ל"לוֹסקוּטנָיה"! – העגלון השני דחק את מתחרהו בכתפו. – אם תשכור חדר מחמישה רובלים ומעלה, ההסעה חינם. נגיע בן-רגע! – גרתי פעם ב"לוֹסקוּטנָיה", – בישר הצעיר. – מלון טוב.– בשביל מה לך, אדוני, קן הנמלים הזה? – הצטרף השלישי למאבק על הלקוח. – "דרֶזדֶן" שלנו שקט ומהודר, והחלונות שלו פונים ישר לרחוב טְבֶרְסְקָיָה, אל ביתו של הנסיך-המושל. הנוסע גילה עניין:– באמת? נוח מאוד. הרי אני בדיוק עומד להתחיל לשרת תחת פיקודו של הוד רוממותו. אולי באמת... – אֶח, אדוני! – קרא הרכּב האחרון, גנדרן צעיר שלבש מותנייה בצבע פטל והתהדר גם בשביל ישר בשערו, אשר שומן עד כדי בוהק מסנוור. – אצלנו ב"דוּסוֹ" גרו כל הסופרים הכי טובים: גם דוסטוייבסקי, גם הרוזן טולסטוי וגם האדון קְרֶסְטוֹבְסְקִי בכבודו ובעצמו. תחבולתו של הפסיכולוג-המלונאי, שהבחין מבעוד מועד בצרורות הספרים, הצליחה בהחלט. הצעיר כהה-השיער ויפה-התואר נאנק: – הרוזן טולסטוי? מה אתה אומר! – אלא מה! ברגע שכבודו מואיל בטובו לבקר במוסקבה, ישר בא אלינו. – איש הפטל כבר הרים את שתי המזוודות וצעק אל היפני. – בוא-בוא, אתה לשאת אחרַי! – טוב, שיהיה "דוסו", – משך הצעיר בכתפיו, בלי שידע כי החלטתו תהווה חוליה ראשונה בשרשרת הגורלית של האירועים העומדים להתרחש. – אַח, מאסָה, כמה שמוסקבה השתנתה, – חזר ואמר ביפנית היַפיוּף, שלא חדל להסתובב אנה ואנה במושב העור של הכרכרה. – ממש אי-אפשר להכיר אותה. הכביש רוצף באבן, שלא כמו בטוקיו. תראה כמה אנשים הגונים מתהלכים ברחובות! תסתכל, זוהי ’קוֹנְקָה’,* היא נוסעת במסלול קבוע. וגם גברת יושבת שם למעלה, בקומה השנייה! הרי בעבר לא הרשו לגברות לעלות למעלה, מפני שזהו דבר לא נאה. – מדוע, אדון? – שאל מאסה, ששמו המלא היה שׁיבָּטָה מאסָהִירוֹ. – נו, ברור: שלא יציצו מן הקומה התחתונה, בזמן שהגברת עולה במדרגות. – אלה שטויות אירופיות שלכם וברבריוּת לשמה, – משך המשרת בכתפיו. – ואני, אדון, אומַר לך זאת: ברגע שנגיע לפונדק הדרכים, עלינו להזמין מייד קוּרְטיזָנָה בשבילך, שתהיה בהכרח מִדַרגה ראשונה. וגם אחת בשבילי, שיכולה להיות בדרגה שלישית, מצידי. יש פה נשים טובות. גבוהות, שמנות. טובות בהרבה מן היפניות. – עזוב אותי עם ההבלים שלך, – התרגז האיש הצעיר. – לא נעים לשמוע אותם. היפני ניענע בראשו בגינוי: – כמה אפשר להתאבל על מידוֹרי-סאן? להמשיך ולהיאנח בגלל אישה שלא תִראה עוד לעולם, זה מעשה מטופש. אולם אדונו נאנח בכל זאת, וגם שב ונאנח פעם נוספת. לאחר מכן, ככל הנראה בניסיון להסיח את דעתו מן המחשבות העצובות, שאל את העגלון (באותם רגעים הם חלפו על פני מנזר סְטְרַסְטְנוֹי): – ולכבוד מי הקימו את הפסל בַּשׂ..שׂדרה? לא ייתכן שלכבוד הלורד בּיירון? – זה פּוּשְׁקִין, אֲלֶכְּסַנְדֶר סֶרְגֶייֶבִיץ’, – נפנה לעברו העגלון, בהבעת גינוי על פניו. האיש הצעיר הסמיק וחזר לפטפט בלשון נוכרית, בפנותו אל הגוץ המלוכסן. הנהג הצליח להבין רק את המלה "פּוּ-שִׁי-קִין", שחזרה על עצמה שלוש פעמים. 

בית-המלון "דוסו" דמה בכול לטובי מלונותיה של פריז. היו בו: שוער לבוש מדי פאר שניצב ליד הכניסה הראשית; אולם-מבוא רחב-ידיים שהועמדו בו כדים עם אזָלֵיאות ומַגנוֹליות; וגם מסעדה משלו. האורח שהגיע ברכבת הפטרבורגית שכר סוויטה טובה, בשישה רובלים ליום, שחלונותיה פנו אל המעבר תיאַטְרַלְני. משנרשם בספר הקבלה כשמאי קולגיאלי* אֶרַאסְט פֶּטְרוֹבִיץ’ פַנְדוֹרִין, קרב בסקרנות אל הלוח הגדול והשחור שעליו, על-פי הנוהג האירופי, נכתבו בגיר שמות האורחים. מעליהם התנוסס התאריך שנרשם באותיות גדולות ומסולסלות: 25 ביוני, יום שישי – 7 juillet, Vendredi. מעט מתחתיו, במקום המכובד ביותר, היה רשום בכתיבה תמה: הגנרל-אַדְיוּטַנְט, גנרל-חיל-הפרשים מ.ד. סוֹבּוֹלֶב – מס’ .47 – לא ייתכן! – קרא השמאי הקולגיאלי. – איזה מזל! ושאל בפנותו לפקיד הקבלה: – האם הוד מעלתו נמצא בחדרו? אנחנו ידידים מ..משכבר הימים! – אכן, בחדרו. – קד הפקיד. – הוא בא רק אתמול, עם פמלייתו. הם תפסו את כל האגף הפינתי, הנה שם: המסדרון מאחורי הדלת ההיא, כולו שלהם. אבל בינתיים הוא נח ואסור להטרידו. – מישֶׁל? בשעה שמונה וחצי בבוקר? – התפלא פנדורין. – זה לא אופייני לו. אלא שאנשים משתנים לפעמים. תואיל בטובך למסור לג..גנרל שאני נמצא פה, בחדר מספר עשרים. הוא בוודאי ירצה לראות אותי. והאיש הצעיר כבר פנה ללכת, אבל באותו רגע אירע מקרה נוסף, שנגזר עליו להפוך לחוליה השנייה בשרשרת המחוכמת של הגורל. 

הדלת אל המסדרון שאת חדריו תפס האורח רם-המעלה נפתחה פתאום, וקצין קוזאקים בעל בלורית מפוארת, גבות שחורות, אף נשרי ולחיים שקועות וכחלחלות מפאת חוסר גילוח, הציץ בפתח. – איש! – הוא צעק בקול רם, לאחר שנופף בדף נייר בקוצר- רוח. – שְׁלח מישהו לטלגרף, לשגר מברק בהול. הזדרז! – גוּקְמָסוֹב, האומנם זה אתה? – אראסט פטרוביץ’ פרש את ידיו לחיבוק. – שנים, שנים לא התראינו! אתה עדיין משמש כפַּטְרוֹקְלֶס בשירותו של אָכילֶס שלנו? וכבר קיבלת את דרגת יֶסָאוּל. ב..ברכותי! אבל קריאה חברית זו לא עשתה על הקצין שום רושם ניכר לעין, ואם אכן עוררה בו תגובה כלשהי, היתה זו תגובה לא נעימה. היֶסָאוּל שרף את הגנדרן הצעיר במבטן העוין של עיני הצועני השחורות שלו, ובלי להוסיף ולוּ מלה אחת – טרק את הדלת. פנדורין נותר קפוא בתנוחה מטופשת, כשידיו פרושות לצדדים – כאילו החליט לפצוח בריקוד אך נמלך בדעתו. – אמת ויציב, – מילמל במבוכה. – הכול השתנה מאוד, ג..גם העיר וגם האנשים. – התִרצה להזמין ארוחת בוקר לחדרך? – שאל פקיד הקבלה, מעמיד פנים כאילו לא הבחין במבוכתו של השמאי הקולגיאלי. – לא, אין צורך, – השיב הצעיר. – עדיף שיביאו דלי קרח מן המרתף. אפילו לא דלי אחד אלא שניים. 

בחדרו המרווח, שרוהט בפאר, התחיל האורח לנהוג בצורה מוזרה למדי. התפשט לחלוטין, נעמד על ראשו – וכמעט בלי לגעת ברגליו בקיר, השלים עשר כפיפות ידיים. התנהגותו של האדון לא הפליאה את משרתו היפני כהוא זה. לאחר שנטל מידי השרת שני דליים מלאים בשברי קרח, שפך האסיאתי את הקוביות האפורות והחלקות לתוך האמבט, מילא אותו במים קרים מתוך ברז הנחושת, ופנה להמתין עד שהשמאי הקולגיאלי יסיים את התעמלותו המוזרה. כעבור דקה נכנס לחדר האמבטיה פנדורין, פניו סמוקים בשל תרגילי הכושר, ושקע בהחלטיות בבריכת הקרח המאיימת. – מאסה, הוצא את מדי השרד. עיטורים. בתוך קופסאות הקטיפה. אסע להציג את עצמי בפני הנסיך2. הוא דיבר בקצרה, מבעד לשיניים קפוצות. ככל הנראה, הטבילה דרשה מאמץ לא מבוטל של כוח רצון. – בפני הנציב הקיסרי בכבודו ובעצמו, אדונך החדש? – שאל מאסה בנימה רוחשת כבוד. – אם כך, אוציא גם את חרבך. ללא חרב, זה ממש לא יעלה על הדעת. השגריר הרוסי בטוקיו, שאותו שֵׁרַתָּ לפני כן, הוא דבר אחד, שבנוגע אליו היה אפשר שלא לנקוט גינוני טקס רשמיים כל-כך. לעומת זאת, מושלהּ של עיר כה גדולה ובנויה מאבן – הוא דבר אחר לחלוטין. אל תתווכח אפילו. מאסה יצא וחזר במהרה עם חרב-השׂרד הפקידותית, נושא אותה בהדרת קודש בידיו המושטות לפנים. 

אראסט פטרוביץ’ רק נאנח קלות, כנראה מתוך הבנה ברורה כי אין טעם להתווכח בנסיבות אלו. – אז מה בנוגע לקוּרטיזָנה, אדון? – שאל מאסה, בעודו מביט בדאגה בפניו הכחולים מקור של אדונו. – הבריאות קודמת לכול. – לך לעזאזל. – פנדורין קם, משקשק בשיניו. – מ..מגבת ולהתלבש. – היכנס, יקירי, היכנס. אנחנו מצפים כאן לבואך. ממש ניתן לומר: סנהדרין סודית במתכונתה המלאה, חֶה-חֶה. במילים אלו בירך אדונה הכול-יכול של אמא-מוסקבה, הנסיך וְלָדימיר אַנְדְרֶייֶבִיץ’ דוֹלְגוֹרוּקוֹי, את השמאי הקולגיאלי הלבוש ברשמיות. – אבל למה אתה עומד בפתח? אנא, גש הנה, לכורסה. חבל שטרחת ללבוש מדים וגם חגרת חרב. אלי אפשר לבוא בלי רשמיות מיותרת, במקטורן בלבד. במשך שש השנים שאראסט פטרוביץ’ בילה במסעותיו בארצות ניכר, הגנרל-המושל הזקן נחלש מאוד. תלתליו החומים (ממוצא מלאכותי בעליל) סירבו להגיע לכלל הסכמה עם פניו חרושי הקמטים העמוקים; שׂער השיבה לא נראה, באופן מחשיד, לא בשפמו השמוט ולא בפאות-לחייו המפוארות; ואף יציבתו האיתנה מדי עוררה מחשבות על אודות הימצאותו של מחוך מתחת לבגדיו. כבר חמש-עשרה שנים שלט הנסיך בבירתה העתיקה של רוסיה. הוא שלט בה ברכּוּת, ובה-בעת – בתקיפות רבה, ועל כך כינו אותו שונאיו ’יוּרִי דוֹלְגוֹרוּקִי’ וּ’ווֹלוֹדְיָה’ ’הקֵן-הגדול’, ודורשי-טובתו – ’ולדימיר השמש-האדומה’3. – הנה הוא, האורח שלנו שבא מעבר לים, – אמר המושל בפנותו לשני האדונים החשובים למראה, אחד איש-צבא והאחר אזרח, שישבו בכורסאות ליד שולחן הכתיבה עצום המידות. – הפקיד החדש שלי למשימות מיוחדות, השמאי הקולגיאלי פנדורין. מוּנה אלי מפטרבורג, ולפני כן שירת בשגרירות שלנו שנמצאת בקצה העולם ממש, בקיסרות היפנית. תכיר, יקירי, – פנה הנסיך אל פנדורין. – האוֹבֶּר-פּוֹליצְמייסְטֶר המוסקבאי קָרָצֶ’נְצֶב, יֶבְגֶני אוֹסיפּוֹבִיץ’. עמוד התווך של חוק וסדר. – הוא החווה בידו לעבר גנרל הפמליה האדמוני, בעל מבט שלֵו ואחזני ועיניים חומות ומעט בולטות. – וזהו פֶּטְרוּשָׁה שלי, ובשבילך – פּיוֹטְר פַּרְמֶנוֹביץ’ חוּרְטינְסְקי, יועץ חצר ומפקד מחלקת הסתרים בלשכת הגנרל-המושל. כל דבר שקורה במוסקבה נודע לפֶּטרוּשה מייד, ובו-ברגע הוא מדווח לי על כך. יועץ החצר – אדון שמנמן כבן ארבעים, שתסרוקת ראשו המוארך סודרה בקפידה יוצאת מגדר הרגיל, לחייו השבעות נתמכות בצווארון מעומלן ועפעפיו נראים רדומים למחצה – הינהן בהדרת חשיבות עצמית. – יקירי, לא בכדי ביקשתי ממך לבקר בביתי דווקא ביום שישי, – אמר המושל בלבביות. – דווקא בימי שישי, בשעה אחת-עשרה בבוקר, אני נוהג לדון במיני עניינים סודיים ועדינים. עכשיו, לדוגמה, אנחנו אמורים לגעת בנושא רגיש: מאַיִן משיגים כסף להשלמת ציורי הקיר של הקתדרלה. זוהי מצווה גדולה, צלב שאני נושא כבר שנים רבות. – הוא התווה מעליו את סימן הצלב בחרדת קודש. – יש שם תככים בין האמנים, וגם מעילות לא חסר. נשב ונחשוב איך מוציאים מעשירי מוסקבה מיליון אחד לטובת עבודת האל. ובכן, רבותי חורשי הסודות, הייתם שניים – ועכשיו הפכתם להיות שלושה. כמו שאומרים: ’יחד, בעושר ובעוני’. הרי אתה, אדון פנדורין, מוניתָ אלי בדיוק בשביל כל העניינים הסודיים, הלא כן? ההמלצות שלך נפלאות, ממש לא תואמות את גילך הצעיר. ישר מרגישים שאתה אדם עתיר-ניסיון. הוא הישיר מבט בוחן אל עיני העובד החדש, אבל הצעיר עמד במבחן, ואף נראה כי הצליח בכך בלי שנתפס ליראה מיוחדת כלשהי.– ואני הרי זוכר אותך, – דוֹלגוֹרוּקוֹי שב להיות זקן לבבי. – נכחתי בחתונה שלך, ודאי. אני זוכר, זוכר הכול... התבגרת, השתנית מאוד. טוב, גם אנחנו לא נעשים צעירים יותר. שב, יקירי, שב, אינני אוהב גינונים מיותרים... והנסיך קירב אל עצמו, כאילו במקרה, את תיק השירות של העובד החדש. העניין היה בכך שאת שם משפחתו זכר, אבל שמו הפרטי ושם אביו פרחו מזכרונו של דוֹלגוֹרוּקוֹי. והלא ולדימיר אנדרייביץ’ רב-הניסיון ידע כי אסור לטעות בשאלות כאלו. כל אדם נעלב כשמתבלבלים בשמו – ועל אחת כמה וכמה, אין לפגוע ללא צורך ברגשות של פקודיך. שמו של היַפיוּף היה אראסט פטרוביץ’. בהביטו בתיק הפתוח הזעיף הנסיך את מצחו, וזאת מפני שרשימת מעשיו לא היתה טובה. נדף ממנה ריח סכנה. כבר לא פעם ולא פעמיים עבר הגנרל-המושל על התיק האישי של עובדו החדש, והעניין טרם הובהר במידה זו או אחרת. תיק שירות זה באמת נראה מסתורי למדי. נו טוב, בסדר: בן 26, פראבוסלאבי, בעל תואר אצולה שעובר בירושה, יליד מוסקבה. עם כל זה – אין שום בעיה, כמובן. משסיים את הגימנסיה מוּנה, בהתאם לבקשתו ומתוקף הצו של משטרת מוסקבה, לתפקיד פקיד הרישום במחלקת הבילוש, וקיבל דרגה של רשם קולגיאלי. גם זה ברור. אך לאחר מכן מתחילים הניסים והנפלאות להתרחש ברציפות. מה היתה הסיבה שבגללה, כבר כעבור חודשיים, זכה בדבר כזה: "עבור שירות מצוין, מסור ומצטיין, קוּדם, בחסד נעלה, ללא הקפדה על פרק זמן השירות, לדרגת יועץ טיטוּלרי, וצורף לסגל משרד החוץ"? ובהמשך, בסעיף העיטורים, המצב אף גרוע מזה: "עיטור ולדימיר הקדוש מדרגה 4, עבור תיק החקירה %עזאזל₪ (שמור בארכיון הסודי של גֵיס הזַ’נדַרְמים הנפרד)"; "עיטור סְטָניסלאב הקדוש מדרגה 3 עבור תיק החקירה גמביט טורקי (ארכיון סודי של משרד המלחמה)"; "עיטור אנה הקדושה מדרגה 4 עבור תיק החקירה מרכבת היהלום (ארכיון סודי של משרד החוץ)"4. סודות, ותוּ לא! אראסט פטרוביץ’ סקר את ממוניו הגבוהים במבט מנומס ובה-בעת ערני, וסיכם תוך דקה את הרושם הראשוני שנוצר אצלו: רושם טוב, באופן כללי. הנסיך כבר זקן, אך טרם חָלְשָׁה דעתו, ונראה כי לא חסר לו כישרון למשחק. גם הבעת הקושי, שהסתמנה על פניו של הוד רוממותו בזמן שעיין בתיק השירות של פנדורין, לא חמקה מתשומת ליבו של השמאי הקולגיאלי. פנדורין נאנח בחמלה. אף-על-פי שלא קרא את תיקו האישי, עדיין היה מסוגל לתאר לעצמו מה כתוב בו. אראסט פטרוביץ’ ניצל את האתנחתה שנוצרה והתבונן בפני הפקידים שהיו אמורים, מתוקף תפקידם, לפקח על כל סודותיה של מוסקבה. חוּרטינסקי הֵצֵר את עיניו בחיבה וחייך בשפתיו בלבד, לכאורה בסבר פנים יפות, ובכל זאת נוצר רושם שחיוכו לא כּוּוַן אליך אלא לאי-אלה משאות-נפשו, פרטיים ומרוחקים. אראסט פטרוביץ’ לא החזיר חיוך ליועץ החצר: הוא הכיר טוב מדי את סוג-האנשים הזה, ומאוד לא חיבב אותו. האוֹבּר-פּוֹליצמייסטר, לעומת זאת, מצא חן בעיניו, ופנדורין חייך קלות לעבר הגנרל – אם כי, ללא שמץ חנופה. הגנרל השיב לו בהנהון אדיב, אך – מה מוזר! – במבטים ששלח לעבר הצעיר היה גם קורטוב רחמנות. אראסט פטרוביץ’ גמר אומר לא לשבור את ראשו בתהיות – הכול יתבהר עם הזמן – וחזר להביט בנסיך. גם דוֹלגוֹרוּקוֹי לקח חלק פעיל ביותר בטקס ההתבוננות הדומם הזה, אשר יחד עם זאת לא חרג מגבולות הנימוס. במצחו של הנסיך נחרש קמט עז במיוחד, אשר העיד על שקיעתו בהרהורים עמוקים ביותר. המחשבה העיקרית שהעסיקה כעת את הוד רוממותו היתה כזאת: ’הייתכן שנשלחת אלי בידי הקָמָרִיָה, עלם חמודות? האם יכול להיות שהוטל עליך לחתור תחתי? נראה שכן. כאילו חסר לי את קָרָצֶ’נצֶב.’ ואילו מבטו המרחם של האוֹבּר-פּוֹליצמייסטר נבע מסיבות אחרות. בכיסו של יבגני אוסיפוביץ’ נח מכתבו של מפקדו הישיר – מנהל מדור המשטרה הארצי פְּלֶבאקוֹ. ויאצֶ’סְלאב קוֹנְסְטַנְטינוֹביץ’, ידידו הוותיק ופטרונו, שלח לו מכתב פרטי וכתב בו כי פנדורין הוא אומנם איש נבון ורב-פעלים, אשר נהנה בזמנו מאמונם של הקיסר המנוח, ובייחוד – של מפקד הז’נדרמים לשעבר; אלא ששנות שירותו בחוץ-לארץ גרמו לו לפגר אחר הפוליטיקה הגדולה, ובשל כך נשלח למוסקבה, כי לא נמצא לו שימוש בעיר הבירה הקיסרית. במבט ראשון, יבגני אוסיפוביץ’ חיבב את האיש: צעיר חד-עין, השומר על כבודו. אלא שהמסכן אינו יודע כי בחלונות הגבוהים כבר העבירו קו על שמו וּויתרו על שירותיו. סיפחו אותו לזקן המתפורר שנועד להיזרק בקרוב למגרש הגרוטאות. כזה היה סוג המחשבות שפקד את הגנרל קָרָצֶ’נצֶב. ועל מה חשב פּיוֹטר פַּרְמֶנוביץ’ חוּרטינסקי, רק האל יודע. היה זה גבר בעל הילוך-מחשבה מסתורי מדי. הקץ לסצינה אילמת זו בא עם הגעת הדמות החדשה שהופיעה חרש אי-משם ממעמקי חדריו הפרטיים של המושל. היה זה זקן גבוה וצנום, לבוש מדי משרתים משופשפים, ולו גולגולת קירחת ונוצצת ופאות-לחיים מסורקות ובוהקות. הזקן נשא בידיו מגש כסף, ועליו – צנצנות וכוסות כלשהן. – הוד רוממותך, – אמר המשרת בקול נרגן. – הגיע הזמן לשתות את החליטה נגד עצירוּת. אתה בעצמך תתלונן אחר-כך שפְרוֹל לא הכריח אותך. כבר שכחת איך רטנת ובכית אתמול? אז זהו זה. בוא, פתח את הפה.