כילדה, אישתי שנאה את בית-הספר שלה והשתוקקה בכל ליבה לעזוב אותו. שנים רבות לאחר מכן, כשהיתה בשנות העשרים שלה, גילתה את העובדה המצערת הזאת להוריה, ואמה היתה המומה: "אבל למה לא אמרת לנו שום דבר?". תשובתה של לָלָה היא המשפט שלי להיום: "לא ידעתי שאני יכולה". לא ידעתי שאני יכולה. אני חושד – בעצם, אני בטוח – שמסתובבים בעולם הרבה אנשים שחונכו במסגרת דת זו או אחרת והם לא מאושרים בה, לא מאמינים בה, או מוטרדים מן העוולות הנעשות בשמה; אנשים שמרגישים כמיהה עמומה לעזוב את דת הוריהם, רוצים להיות מסוגלים לכך, אך אינם מודעים לעובדה שהעזיבה היא אפשרות של ממש בשבילם. אם אַת או אתה נמנים עם האנשים האלה, הספר הזה נועד לכם. הוא מכוּון לעורר מוּדעוּת – מוּדעוּת לעובדה שלהיות אתיאיסט זו שאיפה בת-הגשמה, וגם שאיפה אמיצה וראויה לשבח. יש ביכולתך להיות אתיאיסט שהוא בה-בעת גם אדם מאושר, מאוזן, מוסרי ונהנה מסיפוק אינטלקטואלי. זהו הראשון מבין המסרים מעוררי-המוּדעוּת שלי. אני רוצה גם לעורר מוּדעוּת בשלוש דרכים נוספות שאגיע אליהן בהמשך. בינואר 2006 הגשתי תוכנית טלוויזיה דוקומנטרית בת שני חלקים, בערוץ 4 של הבּי-בּי-סי. התוכנית נקראה שורש כל הרע? - ומראש לא אהבתי את השם שנתנו לה. הדת איננה שורש כל הרע, ולוּ רק משום שאין דבר אחד שיכול להיות השורש של הכל בשום עניין. אבל אהבתי את הפרסומת שנתן ערוץ 4 בעיתונים. היתה זו תמונה של קו הרקיע של מנהטן, עם הכיתוב: "דַמיינוּ עולם ללא דת". מה הקֶשר? פשוט, מגדלי התאומים של מרכז הסחר העולמי הזדקרו שם (ב-2006!) בצורה בולטת לעין. דַמיינוּ, עם ג’ון לֶנוֹן, עולם ללא דת. דַמיינוּ עולם ללא מתאבדים מתפוצצים, ללא 11.9, ללא 7.7, ללא מסעי צלב, ללא ציד מכשפות, ללא ליל אבק השריפה, ללא חלוקת הודו, ללא מלחמות ישראל-פלסטין, ללא מעשי טבח בין סֶרבּים, קרוֹאַטים ומוסלמים, ללא רדיפת יהודים "הורגי ישו", ללא "מהומות" בצפון אירלנד, ללא רציחות בשם "כבוד המשפחה", ללא מטיפי טלוויזיה אֶוַונְגֶליסטים בחליפות בוהקות ובתסרוקות משומנות, המנקים את קהל חסידיהם השוטים מכל נכסיהם ("אלוהים רוצה שתיתן עד שזה יכאב לך!"). דַמיינוּ שאין טַליבּאן שיפוצץ פסלים עתיקים; אין עריפות ראש בפומבי של מחללי שם שמים; אין הלקאה של עור נשי על החטא של חשיפת סנטימטר ממנו. ואם כבר אנחנו עם ג’ון לֶנוֹן, עמיתי דֶזמוֹנְד מוֹריס מספר לי כי שירו הנפלא Imagine מבוצע לעיתים באמריקה כשהמילים "וגם בלי דת" (’and no religion too’) מצונזרות ואינן מושמעות. ויש גם גירסה שבה הן מוחלפות – איזו חוצפה - במילים "וגם דת אחת" (’and one religion too’). אולי נדמה לכם שאַגְנוֹסטיציזם הוא עמדה מתקבלת על הדעת, אבל אַתֵיאיזם הוא דוֹגְמָטי לא פחות מאמונה דתית? אם כך הדבר, אני מקווה שפרק 2 ישנה את דעתכם, וישכנע אתכם ש"ההשערה בדבר אלוהים" היא היפּוֹתֵזה מדעית בדבר היקום, ויש להעמיד אותה לניתוח באותה מידה של ספקנות כמו כל היפּוֹתֵזה אחרת. ייתכן שלימדו אתכם כי פילוסופים ותיאולוגים העלו נימוקים טובים לאמונה באלוהים. אם אתם חושבים כך, אולי תיהנו מקריאת פרק 3 על "טיעונים בזכות קיומו של אלוהים" – הטיעונים מתגלים שם כחלשים להדהים. ושמא אתם סבורים כי מובן מאליו שאלוהים קיים, אחרת איך יכול היה העולם להיווצר? ואיך ייתכן שיש בו חיים, ועוד חיים עם עושר כזה של גיווּן, שבהם כל מין נראה כאילו "תוכנן" להפליא? אם מחשבות מעין אלה מעסיקות אתכם, אני מקווה שתשכילו מקריאת פרק 4 על "מדוע כמעט ודאי שאין אלוהים". מראית-העין של התיכנון בעולם החי, לא זו בלבד שאינה מצביעה על מתכנן, אלא היא מוסברת בחסכנות גדולה הרבה יותר, ובאלגנטיות מהממת, על-ידי הברירה הטבעית הדרווינית. הברירה הטבעית, אף כי היא כשלעצמה מוגבלת להסבר עולם החי בלבד, מעוררת את מוּדעוּתנוּ לסבירותם של "עֲגוּרָנים" בעלי כושר הסבר דומה, שיוכלו לסייע להבנתנו את היקום עצמו. כוחם של מנופי הסבר כגון הברירה הטבעית הוא מעורר-המוּדעוּת השני מבין הארבעה שאני מדבר עליהם. אולי אתם חושבים שחייב להיות אל, או כמה אלים, כי האַנְתְרוֹפּוֹלוֹגים וההיסטוריונים אומרים שבכל תרבות מתרבויות האדם המאמינים הם בעלי ההשפעה הרבה ביותר. אם הטיעון הזה נשמע לכם משכנע, פְּנוּ בבקשה לפרק 5, על "שורשי הדת", הפרק המסביר מדוע האמונה הדתית כל-כך שכיחה בעולם כולו. ואולי אתם סוברים כי האמונה הדתית הכרחית כדי להצדיק את עקרונות המוסר? האם אין אנו זקוקים לאלוהים כדי להיות טובים? קִראוּ בבקשה את פרקים 6-7 כדי להיווכח מדוע הדבר אינו כך. האם יש לכם בליבכם פינה חמה לדת, כדבר שהוא טוב לעולם באופן כללי, גם אם אתם עצמכם איבדתם את אמונתכם? פרק 8 יזמין אתכם להרהר על צדדים שבהם הדת אינה דבר כל-כך טוב לעולם. אם אתם חשים לכודים בדת שאליה התחנכתם, כדאי לכם לשאול את עצמכם איך קרה הדבר. התשובה נעוצה בדרך כלל בצורה זו או אחרת של חינוך שיטתי ומתמשך להשרשת האמונה בדת במהלך הילדות. אם אתם מחזיקים בדת כלשהי, יש סבירות גבוהה מאוד שדתכם היא גם הדת של הוריכם. אם נולדתם במדינת אַרְקַנְסוֹ בארצות-הברית ואתם חושבים שהנצרות היא אמיתית והאיסלאם שקרי - אף-על-פי שברור לכם כי אילו נולדתם באפגניסטאן הייתם חושבים בדיוק להיפך - הרי אתם קורבנות החינוך שקיבלתם בילדותכם, שהוא צורה של שטיפת מוח. וכך היה הדבר גם אילו נולדתם באפגניסטאן. כל הסיפור של דת וילדות הוא נושאו של פרק 9, המכיל גם את מעורר-המוּדעוּת השלישי שלי. ממש כשם שפמיניסטים מזעיפים פנים לשמע "הוא" במקום "הוא או היא", אני רוצה שכל אחד מאיתנו ייעמד על הרגליים האחוריות בכל פעם שאנחנו שומעים את הצירוף "ילד קתולי" או "ילד מוסלמי". דַבּרוּ על "ילד להורים קתוליים", אם אתם רוצים; אבל אם אתם שומעים מישהו אומר "ילד קתולי", הַפסיקוּ אותו והָעירוּ לו בנימוס שהילדים הם צעירים מכדי להביע את דעתם בעניינים מעין אלה, כשם שהם צעירים מכדי לחַווֹת דעה בענייני כלכלה או פוליטיקה. דווקא משום שמטרתי היא לעורר מוּדעוּת, אני לא אתנצל על כך שאני מעלה את העניין הזה כאן, בפתח הדבר, וחוזר עליו בפרק 9. אף פעם לא מיותר לחזור על כך. ואוֹמַר זאת שנית: הילד הזה אינו ילד מוסלמי, אלא ילד להורים מוסלמים. הוא צעיר מכדי לדעת אם הוא מוסלמי או לא. אין דבר כזה, ילד מוסלמי. אין דבר כזה, ילד נוצרי. פרק 1 ופרק 10, בפתח הספר ובסיומו, מסבירים בדרכים שונות איך הבנה נאותה של נפלָאוּת העולם האמיתי – שאף פעם אינה הופכת בעצמה לדת – יכולה לשמש מקור השראה, תפקיד שהדת תפסה עליו חזקה לאורך ההיסטוריה, ועשתה זאת באורח ממש בלתי מספק. מעורר-המוּדעוּת הרביעי שלי הוא הגאווה האַתֵיאיסטית. אין שום סיבה להתנצל על היותך אתיאיסט. להפך, זהו דבר שיש להתגאות בו, בעמידה זקופה ובמבט בוטח אל האופק, שהרי אתיאיזם מעיד כמעט תמיד על עצמאות בריאה של הנפש, ולאמיתו של דבר על נפש בריאה. ישנם אנשים רבים שיודעים בסתר ליבם כי הם אתיאיסטים אך אינם מעיזים להודות בכך בפני משפחותיהם, או אפילו, במקרים מסוימים, בפני עצמם. בחלקו, הדבר הזה הוא תוצאה של התדמית שנבנתה בחריצות רבה למילה "אתיאיסט" כתווית של משהו איום ומפחיד. פרק 9 מצטט את סיפורה הטראגי-קומי של הקומיקאית ג’וּליה סְוויני, כיצד גילו הוריה, מתוך קריאה בעיתון, שהיא אתיאיסטית. מילא, לא להאמין באלוהים, את זה הם יכלו עוד לסבול איכשהו, אבל להיות אתיאיסטית! אתיאיסטית?! (קולה של האם נהפך לצווחה). בנקודה זו עלי לומר משהו המופנה במיוחד לקוראים האמריקאים, שכן דתיוּתה של אמריקה-היום היא משהו מיוחד באמת. עורכת הדין וֶנדי קַמינֶר הגזימה רק מעט כשהעירה כי להתבדח על דת הוא מעשה מסוכן כמעט כמו לשרוף דגל באולם של "הלגיון האמריקאי" (Kaminer 1996). מעמדם של האתיאיסטים באמריקה היום דומה למעמד שהיה להומוסקסואלים לפני חמישים שנה. עתה, לאחר שקמה תנועת הגאווה, הומוסקסואל יכול - גם אם לא בקלות - להיבחר למישרה ציבורית. משאל גאלוֹפּ שנעשה בשנת 1999 שאל אמריקאים אם היו מצביעים למען אדם שיש לו כישורים מתאימים מכל בחינה - אם האדם היה אישה (95 אחוזים ענו בחיוב), קתולי (94 אחוזים ענו בחיוב), יהודי (92 אחוזים), שחור (92 אחוזים), מוֹרמוֹני (79 אחוזים), הומוסקסואל (79 אחוזים), או אתיאיסט (49 אחוזים). ברור אפוא כי לפנינו עוד דרך ארוכה. אבל מספרם של האתיאיסטים גדול הרבה יותר מכפי שחושבים, והוא גדול בעיקר בקרב האֶליטות המשכילות. זה היה נכון כבר במאה ה-19, וכבר אז ג’ון סטיוארט מיל יכול היה לומר: "העולם היה מתמלא תדהמה אילו ידע כמה רבים מן היפים בתכשיטיו, אלה הזוכים לכבוד רב מאוד אפילו בעיני העם על חוכמתם ומידותיהם הטובות, הם ספקנים מוחלטים בענייני דת". כיום הדבר ודאי נכון עוד יותר, ואני אף מציג עדויות לכך בפרק 3. הסיבה לזה שכל-כך הרבה אנשים אינם מבחינים באתיאיזם נעוצה בעובדה שרבים מאיתנו אינם נוטים "לצאת מהארון". החלום שלי הוא שהספר הזה יעזור לאנשים לצאת משם. בדיוק כפי שקרה עם תנועת הגאווה, ככל שאנשים רבים יותר ייצאו ממחבואם, יהיה קל יותר לאחרים להצטרף אליהם. ייתכן שנדרשת מאסה קריטית כדי להתחיל תגובת שרשרת כזו. משאלים אמריקאיים מעידים כי מספרם של האַתֵיאיסטים והאַגְנוֹסטים עולה בהרבה על מספר היהודים הדתיים, ואפילו על מספרם של חברי רוב הקבוצות הדתיות. אבל שלא כמו היהודים, שגלוי וידוע כי הם אחת מקבוצות הלחץ הפוליטיות היעילות ביותר בארצות-הברית, ושלא כמו הנוצרים האֶוַונגֶליים, שכוחם הפוליטי גדול עוד יותר מזה של היהודים, האתיאיסטים והאגנוֹסטים אינם מאורגנים, ולכן השפעתם כמעט אפסית. למען האמת, הרעיון לארגן אתיאיסטים הושווה פעם לניסיון להוביל חתולים בעדר, משום שהם נוטים לחשוב באופן עצמאי ואינם מקבלים מרות. אולם בניית מאסה קריטית של אלה שרוצים "לצאת החוצה" עשוי להיות צעד ראשון מוצלח, שיעודד אחרים לנהוג באותו אופן. גם אם אי-אפשר להוביל אותם בעדר, חתולים במספר גדול די הצורך יכולים להקים רעש כזה שאי-אפשר יהיה להתעלם ממנו. אם הספר יפעל כפי שאני מקווה, קוראים שהם דתיים בתחילת הקריאה יהיו אתיאיסטים לאחר שיניחו אותו מידיהם. איזו אוֹפּטימיוּת עזת-מצח! כמובן, מאמינים מושבעים, אלה שהאמונה זורמת בעורקיהם, חסינים לכל טיעון; עמידותם נבנתה בשקידה במשך שנים של חינוך שוטף-מוח בימי ילדותם, תוך שימוש בשיטות שהתפתחו והבשילו מאות שנים (בין אם בדרך של אֶבוֹלוּציה או בתיכנון תבוּני). אחד מן היעילים ביותר מבין אמצעי החיסון הללו הוא האזהרה האיומה לא לפתוח ספר כמו זה, שבלי כל ספק הוא מעשה ידי השטן. אבל אני מאמין שישנם הרבה אנשים עם מחשבה פתוחה; ששטיפת המוח שקיבלו בילדותם אולי לא היתה מאוד מתוחכמת, או שלא "תפסה" מכל מיני סיבות; או שהאינטליגנציה הטבעית שלהם חזקה די הצורך כדי להתגבר עליה. לנשמות חופשיות מעין אלה נחוץ מעט עידוד כדי להשתחרר כליל מאחיזת הצבת של הדת. לכל הפחות, אני מקווה ששום אדם שיקרא את הספר שלי לא יוכל לומר "לא ידעתי שאני יכול".