בבוקר ההוא של יום רביעי השניים באוקטובר בשנת 1958, הצליח לכתוב שלוש מאות ושבעים מילים, ובצהריים שחה, בלי לספור בריכות, כדי שלא יתבייש במספרים המגוחכים שהשיג עתה, הרחוקים כל כך מהקילומטר וחצי היומי שהיה גומא שלוש או ארבע שנים קודם. אחרי ארוחת הצהריים הורה לנהג לקחת אותו לקוחימר כדי לשוחח עם חברו הוותיק רוּפֶּרטוֹ, הקברניט של "פּילאר", ולבשר לו על כוונתו להפליג למפרץ בסוף השבוע הבא, בחיפוש דגים טובים ומנוחה נחוצה למוחו הסחוט. הוא התגבר על דחפיו הקדומים וחזר הביתה בערב בלי לעצור בדרך בבר "פלורידיטָה", שאף פעם לא הצליח לעצור בו למשקה אחד בלבד. הוא אכל בתיאבון גדול שתי מנות של דג חרב צלוי, מכוסות בפרוסות בצל לבן, מתקתק ומבושם מאוד, וצלחת גדולה של ירקות מתובלים רק במיץ ליים ובשמן זית ספרדי, ובתשע ביקש מראול שיפנה מהשולחן ויסגור את החלונות, וכשיסיים, שילך לביתו. אבל קודם שיעלה ויביא לו בקבוק קיאנטי שקיבל בשבוע הקודם. עם הארוחה העדיף יין וַלדֶפֶּנייַס קל ופירותי, וחיכוֹ שכבר התעורר דרש עכשיו את טעמו היבש והגברי של היין האיטלקי. כשקם מהשולחן קלט תנועה בשביל הכניסה וראה את ראשו הכהה של קַליקְסְטוֹ מופיע שם. תמיד השתאה על כך שאף שהיה מבוגר ממנו ושהה חמש‑עשרה שנה בכלא, לא היתה לקַליקְסְטוֹ אף לא שערת שיבה אחת. "אני יכול להיכנס, ארנסטו?" שאל האיש, והוא השיב לו בתנועת יד. קליקסטו ניגש אליו והסתכל בו. "מה שלומך היום?" "בסדר. נראה לי שבסדר," והצביע על הבקבוק הריק שנשאר על השולחן. "אני שמח." קליקסטו היה העובד שנמצא בכל מקום בחווה, שכן מילא מגוון גדול של תפקידים: הוא עבד עם הגנן וגם מילא את מקומו של הנהג כשהלה יצא לחופשה, עזר לנגר או צבע את קירות הבית. אבל בימים האלה, על פי דרישתה של מיס מרי - כך קרא לגברת המינגוויי, כמו כולם, בעקבות בעלה - הופקד על השמירה על החווה בלילות, כדי שבעל הבית לא יישאר לבדו בנחלה העצומה. אם הפקודה הזאת אינה ההוכחה לכך שרואים בו זקן, מהי כן, לעזאזל? הוא וקליקסטו הכירו זה את זה כבר שלושים שנה, מהזמנים שהאיש עסק בהברחת משקאות בצוק הוּאֶסוֹ, וג’ו ראסל רכש אותם ממנו. פעמים רבות שתו יחד ב"סלוֹפּי ג’ו" ובביתו שבצוק, והוא אהב לשמוע את סיפוריו של הקובני החסון שעיניו שחורות משחור, שבתקופת היובש צלח יותר ממאתיים פעם את מפרץ פלורידה כדי להחדיר רום קובני לדרום ארצות הברית ולהסב אושר לאנשים רבים. אחר כך חדלו להתראות, וכשהוא החל לבקר בהוואנה ולשוטט ברחובותיה, נודע לו שקליקסטו נאסר על שהרג אדם בקטטת שיכורים בבר בנמל. כשיצא מהכלא, ב‑1947, נפגשו במקרה ברחוב אוֹבּיספּוֹ, וכשנודע לו שקליקסטו נתון בקשיים, הציע לו עבודה, בלי שהעלה בדעתו במה יוכל להעסיק אותו. מאז התהלך קליקסטו בנחלתו, נחוש בדעתו לעשות משהו מועיל כדי להצדיק את שכרו ולגמול על הטובה שחב לידידו הסופר. "אני הולך לשתות קפה. לעשות גם לך?" שאל קליקסטו והחל ללכת למטבח. "לא, לא היום. אני אמשיך עם היין." "אל תגזים, ארנסטו," אמר האיש מהמטבח. "לא אגזים. ולך לעזאזל עם העצות שלך, של שיכור שנגמל..." קליקסטו חזר לסלון עם סיגר דלוק בין שפתיו. הוא חייך כשדיבר אל אדונו. "בימים הטובים בצוק הוּאֶסוֹ תמיד נתתי לך נוק אאוט. עם הרום והוודקה. או שכבר שכחת?" "אף אחד כבר לא זוכר את זה. בטח לא אני." "רק עם הג’ין היית מנצח אותי. אבל זה משקה של מתרוממים." "כן, זה מה שהיית אומר כשהיית משתין במכנסיים מרוב שתייה..." "טוב, הלכתי. אני לוקח איתי כוס קפה," הודיע. "לעשות את הסיבוב?" "לא, אני מעדיף לעשות אותו." "נתראה אחר כך?" "כן, נתראה אחר כך." אילו היתה מיס מרי בבית, אחרי הארוחה והשיחה הוא היה קורא עמודים ספורים מתוך איזה ספר - אולי העותק שהגיע זה עתה של הכבד ומחלותיו מאת אחד בשם ה"פ הימסוורת’, שפירט באכזריות את מחושי כבדו ואת תוצאותיהם המדכאות - בעודו שותה את הכוסית המותרת, לרוב מהיין שנשאר מהארוחה. מיס מרי היתה משחקת קלפים עם פֶרֶר ועם ולרי והוא היה מתענג בשתיקה על צדודיתה של הבחורה הזאת שמיס מרי המנוסה לקחה איתה לנסיעה בטענה שהיא זקוקה לעזרתה בהליכים חוקיים ובנקאיים שעליה לבצע בניו יורק. בסופו של דבר, גם אריה זקן נשאר אריה. אחרי שהיה שותה את היין וקורא מעט, הוא לא היה נשאר ער זמן רב: עד מהרה היה אומר לילה טוב, ומשאיר את פרר, את ולרי ואת מיס מרי בסלון, שכן הכל ידעו שכעת התרגל לשכב לישון באחת‑עשרה, עם או בלי סיבוב בחווה... כל השיגרה הזאת, הפעולות שחזרו ונשנו, המנהגים שסיגל לו, המעשים הצפויים, כל אלה היו לו עדות ניצחת לזיקנה שקפצה עליו בטרם עת, ולכן נהנה לרמות את עצמו ברגש אחריות כלפי הספרות, שלא ידע מאז שנותיו הרחוקות בפריז, כשלא היה לו מושג מי יפרסם את ספריו ומי יקרא אותם והוא נאבק בכל מלה כאילו חייו תלויים בכך.