ביום שטוף שמש אחרי הצהריים, בשלהי אוגוסט 1889, איש באמצע שנות השלושים לחייו - גבוה, בעל עודף משקל קל וללא ספק לבוש בהידור מופרז - הוכנס לבית מדורג קטן ברחוב קָאוּלִי, בווסטמינסטר, ליד בתי הפרלמנט. האיש מיהר, והוא לא היה רגיל למהר. פניו היו סמוקות ומצחו הגבוה היה משובץ באגלי זיעה. כשנכנס לבית, ברחוב קאולי 23, הוא חלף על פני האישה שפתחה לו את הדלת, חצה מייד את המסדרון הצר ועלה במדרגות לקומה הראשונה. שם, מולו, מעבר לרחבה נטולת שטיח, היתה דלת עץ. האיש עצר לרגע כדי לחייך, להסדיר את נשימתו, ליישר את המקטורן שלו ולגרוף לאחור בשתי ידיו את שערו הגלי, הערמוני. אז נקש על הדלת ברכּוּת, כמעט בעדינות, ובלי לחכות לתשובה, נכנס לתוך החדר. החדר היה אפל, עמוס וילונות, חם כמו תנור ועם ניחוח קטורת באוויר. כשעיניו של האיש הסתגלו לחשיכה, הוא ראה, לאור שישה נרות מהבהבים, את גופתו העירומה, השרועה על הריצפה לפניו, של נער בן שש עשרה, שגרונו משוסף מאוזן לאוזן. האיש היה אוסקר ויילד, משורר ומחזאי, והסנסציה הספרותית של זמנו. הנער המת היה בילי ווּד, זונה חסרת חשיבות ממין זכר. לא הייתי שם כשאוסקר גילה את גופתו השחוטה של בילי ווּד, אבל ראיתי אותו כעבור כמה שעות, והייתי הראשון לו הוא סיפר מה ראה באותם אחרי צהריים מחניקים בחדר עטוי הווילונות ברחוב קאולי. באותו ערב חברי המפורסם נפגש לארוחת ערב עם המוציא לאור האמריקאי שלו, וקבענו להיפגש אחר כך, בשעה עשר וחצי, במועדון שלו, "אַלְבֶּמַרְל", ברחוב אלבמרל 25, המסתעף מפיקדילי. אני אומר המועדון "שלו", כשבעצם הוא היה גם שלי. בימים ההם המועדון עודד צעירים להצטרף לשורותיו: כן, אפילו גברות צעירות מעל גיל שמונה עשרה! ואדונים בני עשרים ואחת ומעלה. אוסקר רשם אותי למועדון, ובנדיבות האופיינית לו שילם עבורי את דמי ההצטרפות בסך שמונה גיני, ואז, שנה אחר שנה, עד הרגע שבו נכלא בשנת 1895, שילם עבורי את דמי החבר השנתיים בסך חמישה גיני. בכל פעם שנפגשנו ב"אלבמרל", מחירי המשקאות ששתינו והאוכל שאכלנו חויבו תמיד על חשבונו. הוא קרא למקום "המועדון שלנו". מבחינתי, זה היה המקום "שלו". אוסקר איחר לפגישה שלנו באותו לילה, וזה לא היה אופייני לו. הוא שיווה לעצמו נופך של לאות, הוא התחזה לבטלן, אבל בעיקרון, אם הוא קבע פגישה איתך, הוא הגיע. רק לעתים רחוקות הוא ענד שעון, אבל נראה שתמיד ידע מה השעה. "לחברים אני לא אוהב להפר הבטחות," הוא אמר, "וגם לא לתת להם לחכות." כפי שיעיד כל מי שהכיר אותו, הוא היה מופת של התחשבות, איש בעל אדיבות אינסופית. אפילו ברגעי מתח חריף ביותר, נימוסיו נשארו ללא רבב. בסופו של דבר הוא הגיע אחרי 23:15. הייתי בחדר העישון במועדון, לבדי, שרוע על הספה ליד האח. דפדפתי לפחות ארבע פעמים בעיתון הערב, אבל לא קלטתי מילה. הייתי שקוע במחשבות. (זו היתה השנה שבה התפרקו הנישואין הראשונים שלי. אשתי מרתה הסתייגה מהחברה שלי, קייטלין - ועכשיו קייטלין ברחה לווינה! כמו שאוסקר אהב לומר, "החיים הם חלום הבלהות שמפריע לאדם לישון.") כשהוא נכנס לחדר בסערה, כמעט שכחתי שחיכיתי לו. כשהרמתי את עיני וראיתי אותו משפיל מבט אלי, נדהמתי למראהו. הוא נראה סחוט. מתחת לעיניו העצומות למחצה היו עיגולים כהים, חומים צהובים. ניכר שהוא לא התגלח מאז הבוקר, ובאופן מפתיע מאוד לגבי אדם שמקפיד כל כך על הופעתו, הוא לא החליף בגדים לארוחת הערב. הוא לבש את בגדי היומיום שלו: חליפה שהוא עצמו עיצב, גזורה מאריג צמר כחול, עם אפודה תואמת, מכופתרת עד לקשר הגדול בעניבתו האדומה הבוהקת. לפי אמות המידה שלו, זה היה לבוש שמרני יחסית, אבל יוצא דופן משום שהיה כל כך בלתי הולם בעונה זו של השנה. "זה בלתי נסלח, רוברט," הוא אמר כשקרס על הספה מולי. "אני מאחר כמעט בשעה והכוס שלך ריקה. הוּבַּרְד! שמפניה למר שֶרַרְד, בבקשה. בעצם, בקבוק לשנינו." בחיים יש שני סוגי אנשים: אלה שלוכדים את עינו של המלצר, ואלה שלא. בכל פעם שהגעתי ל"אלבמרל", נדמה היה שעובדי המועדון התפזרו מייד. כשאוסקר הופיע, הם תמיד חגו סביבו בתשומת לב. הם כיבדו אותו. הוא חילק תשרים כמו נסיך והתייחס אליהם כאל בעלי ברית. "היה לך יום עמוס," אמרתי בעודי מניח את העיתון בצד ומחייך אל ידידי. "נדיב מצידך לא להעניש אותי, רוברט," הוא אמר, החזיר לי חיוך, התרווח והדליק סיגריה. הוא השליך את הגפרור לאח. "היה לי יום מטריד," הוא המשיך. "נהניתי מאוד, וסבלתי מאוד." "ספר לי," אמרתי. ניסיתי לומר זאת בקלילות. הכרתי אותו היטב. יחסית לאדם שבסופו של דבר איבד את כל עולמו בגלל חוסר זהירות משווע, הוא היה זהיר בצורה יוצאת מן הכלל. הוא חלק איתך את הסודות שלו, אבל רק אם לא לחצת עליו לעשות זאת. "אני אספר לך קודם כל על ההנאה," הוא אמר. "הסבל יחכה." כשהוברד הביא לנו את היין, השתתקנו. הוא הגיש אותו בטקסיות מתרפסת. (אלוהים, הוא בהחלט לא הזדרז!) כשהלך, ושוב היינו לבדנו, ציפיתי שאוסקר יתחיל בסיפור, אבל במקום זה הוא פשוט הרים את הכוס שלו לכיווני והביט בי בעיניים חלולות, עייפות מן העולם. "איך היתה ארוחת הערב?" שאלתי. "איך היה המוציא לאור שלך?" "ארוחת הערב," הוא אמר, כשהתעורר מן החלום בהקיץ שלו, "היתה במלון ’לֶנְגְהַם’ החדש, שבו גם העיצוב וגם בשר הבקר ממחישים את הכלל ’כל המוסיף גורע’. המוציא לאור שלי, מר סְטוֹדַרְט, הוא איש מענג. הוא אמריקאי, ולכן האוויר סביבו שופע אנרגיה ושבחים. הוא המוציא לאור של הירחון של לִיפִּינְקוֹט -" "והוא נתן לך עמלה חדשה?" ניחשתי. "יותר טוב מזה, הוא הציג אותי בפני חבר חדש." הרמתי גבה. "כן, רוברט, מצאתי לי הערב חבר חדש. אתה תחבב אותו." הייתי רגיל לפרצי ההתלהבות של אוסקר. "אני עתיד לפגוש אותו?" שאלתי. "בקרוב מאוד, אם תוכל להתפנות לזה." "הוא יבוא לכאן?" הצצתי בשעון על האח. "לא, נפגוש אותו בארוחת הבוקר. אני זקוק לעצה שלו." "עצה?" "הוא רופא. וסקוטי. מסָאוּתְסִי." "אין פלא שאתה מוטרד, אוסקר," צחקתי. גם הוא צחק. הוא תמיד צחק מבדיחות של אחרים. לא היה שמץ של רשעות באוסקר ויילד. "למה הוא היה בארוחת הערב?" שאלתי.