המונח "עולם שלישי" כוּון במקורו כאות של גאווה: ראש ממשלת הודו, גַ’וַוהְרַלַאל נֶהרוּ, טבע אותו לגבי אותן מדינות ששמרו על עצמאותן, וסירבו להזדהות עם המערב או עם ברית‑המועצות. אך במהרה קרסה הכוונה הפוליטית תחת נטל המציאות הכלכלית: הביטוי "עולם שלישי" קיבל משמעות של מקום מפגר, עני, פחות מפותח. והביטוי החל לשמש לא בהקשר של תביעה צודקת אלא של חוסר תקווה. מה ששינה את כל זה היה הגלובליזציה: המעבר של טכנולוגיה והון ממדינות שהשכר בהן גבוה אל מדינות שהשכר בהן נמוך, והצמיחה שהתחוללה בעקבות זאת ביצוא מוצרים עתירי עבודה מן העולם השלישי. קצת קשה להיזכר כיצד נראה העולם לפני הגלובליזציה: הבה ננסה אם כן להחזיר לרגע לאחור את מחוגי השעון, אל העולם השלישי כפי שהיה לפני שנות דור אחד (וכפי שעודנו במדינות רבות). באותם ימים, אף‑על‑פי שצמיחתן הכלכלית המהירה של קומץ מדינות קטנות במזרח אסיה כבר החלה למשוך תשומת לב, מדינות מתפתחות כמו הפיליפּינים, או אינדונזיה, או בֶּנְגְלָדֶש, היו עדיין במידה רבה כפי שהיו מאז ומעולם: יצואניות של חומרי גלם, יבואניות של מוצרי תעשייה. את השווקים המקומיים שירתו מיגזרים יצרניים בלתי יעילים, מוגנים על‑ידי מיכסות יבוא, אך מיגזרים אלה הניבו מקומות עבודה מעטים. בתוך כך, מתוך לחץ האוכלוסייה, נדחקו איכרים נואשים לעבד אדמות נידחות יותר ויותר, או לבקש את מחייתם בכל דרך אפשרית, למשל - הם נטו את אוהליהם על הררי הזבל שנמצאו ליד ערים רבות בעולם השלישי. נוכח מחסור כזה בהזדמנויות תעסוקה, יכולתָ לשׂכור פועלים בגָ’קַרְטָה או במָנילָה תמורת פרוטות. אך באמצע שנות השבעים, לא היה די בכוח עבודה זול כדי לאפשר למדינה מתפתחת להתחרות בשווקים העולמיים למוצרי תעשייה. נראה היה שהיתרונות המבוצרים של המדינות המפותחות - התשתיות שלהן והידע הטכני שלהן, הממדים הגדולים פי כמה של השווקים שלהן וקירבתן לספקים של רכיבי מפתח, יציבותן הפוליטית וההתאמות החברתיות העדינות‑אך‑חיוניות, הנחוצות להפעלה יעילה של הכלכלה - כל אלה גברו אף על פערי שכר של פי עשרה, או אפילו פי עשרים. נראה היה שגם הרדיקלים נואשו מלהפוך על‑פיהם את אותם יתרונות מבוצרים: בשנות השבעים התמקדו התביעות ל"סדר כלכלי בינלאומי חדש" בניסיונות להעלות את מחירי מוצרי הגלם, במקום לשלב את מדינות העולם השלישי בעולם התעשׂייה המודרני. ואז משהו השתנה. איזשהו צירוף גורמים שעדיין איננו מבינים לאשורו - מחסומי מכס נמוכים יותר, טלקומוניקציה משופרת, עליית השינוע האווירי הזול - צימצם את חסרונותיו של הייצור במדינות מתפתחות. כאשר כל שאר הגורמים שווים, עדיין עדיף לייצר בעולם הראשון - נפוצים למדי הסיפורים על חברות שהעבירו את הייצור שלהן למקסיקו או למזרח אסיה, ומאוחר יותר החליטו לעבור חזרה לאחר שחווּ על בשרן את החסרונות הסביבתיים בעולם השלישי - אבל היה כעת מספר ניכר של ענפים שבהם השכר הנמוך העניק יתרון תחרותי למדינות המתפתחות, יתרון שדי בו כדי לפרוץ אל שוּקי העולם. וכך החלו מדינות שעד כה מצאו את מחייתן במכירת יוּטה או קפה, לייצר במקום זאת חולצות או נעלי ספורט. העובדים באותם בתי חרושת לחולצות ולנעלי ספורט משׂתכרים, באורח בלתי נמנע, מעט מאוד, ומצפים מהם לסבול ולהסכים לתנאי עבודה איומים. אני אומר "באורח בלתי נמנע" משום שהמעבידים שלהם לא נכנסו לעסקים למען בריאותם (או בריאות עובדיהם); הם ינסו כמובן לשלם מעט ככל האפשר, ואותו מינימום נקבע על‑ידי שאר ההזדמנויות הפתוחות בפני העובדים. ובמקרים רבים אלה הן עדיין מדינות עניות מאוד. אבל אותן מדינות שבהן היכו שורש ענפי הייצור החדשים, בהן חל שיפור שאין לטעות בו בחייהם של האנשים הרגילים. בחלקו נובע השיפור מכך שתעשׂייה צומחת מוכרחה להציע לעובדיה שׂכר מעט גבוה יותר מכפי שיוכלו להשׂיג במקום אחר שיציע להם זאת כדי לשכנע אותם לעבור. אך חשוב מכך, צמיחת הייצור, והגדלת מספר מקומות העבודה שיצר מיגזר היצוא החדש, היתה להם השפעה גלית שהחלה להתגלגל בכל רחבי הכלכלה. הלחץ על הקרקע נחלש, ועל‑כן עלה השכר בכפרים; מאגר תושבי הערים המובטלים, הלהוטים תמיד אחר עבודה, הצטמק, ועל‑כן החלו בתי חרושת להתחרות זה בזה על עובדים, וגם השכר בעיר החל לעלות. במדינות שבהן נמשך תהליך זה די זמן - למשל, בקוריאה הדרומית או בטייוואן - הגיע השכר לרמה של מדינות מתקדמות. (בשנת 1975 הגיע שׂכר‑השעה הממוצע בקוריאה הדרומית ל‑5 אחוזים בלבד מן השכר המקביל בארצות‑הברית; בשנת 2006 הוא צמח כבר ל‑62 אחוזים.)