השָׂפָם הזה חָשוּב לי! בוקר אחד, כשעָבַדְתי לי בשקט ובשַלווה גמורה בַּמִשְׂרָד שלי... כן, בַּמִשְׂרָד שלי. אתם יודעים אֵיפֹה המשׂרד שלי, נכון? מָההה? אתם לא יודעים? באמת??? טוב, אז אני אַסְבּיר לכם. המשׂרד שלי נמצא ברחוב רַבְיוֹלי 13, בעיר עַכְבָּרִיָה, הלא היא עיר העַכְבָּרים! אני המְנַהֵל והעוֹרֵךְ הראשי של קול המכרסם, העיתון הכי מוּכּר ונָפוֹץ בכל אי העַכְבָּרים. עכשיו הֵבַנְתֶם מי אני, נכון? נכון, זה אני בִּכְבוֹדי וּבְעַצְמי, גֶ'רוֹנימוֹ סְטילְטוֹן! טוב, אֵיפֹה הָיינוּ? כן, כּמוּבן, סיפַּרְתי לכם שעָבַדְתי לי בשקט ובשַלווה גמורה כְּשֶלְפֶתַע הדלת נִפְתְחָה לִרְוָוחָה... ולַחדר נִכְנְסָה אחותי טֶאָה, הֲלֹא היא השְליחָה המיוּחֶדֶת של קול המכרסם. "גֶ'רוֹנימוֹ!", היא צִיְיצָה. "אתה יודע שאתה ממש, אבל ממש, חיוֵור?" מִלְמַלְתי תחת השָׂפָם: "כמובן שאני חיוֵור! חורף עכשיו!" היא הִתְקָרְבָה אלי ותָקְעָה בי מבט בְּריכּוּז רב ומִלְמְלָה: "אני מִתְכַּוֶונֶת שאתה חיוֵור, חיוֵור נורא, אפשר לומר שזה חיוָורוֹן... חוֹלָני, זהו!" נָהַמְתי משהו והִצְבַּעְתי בכף-רגלי על הַר של נְיָירוֹת שנֶעֱרָם על שוּלחן הכּתיבה שלי. "טֶאָה יקירתי, איכְפַּת לך לְהָניחַ לי ולָתֵת לי לַעֲבוֹד בשקט? אני מאוד עסוק! תִרְאי כמה כִּתְבֵי-יָד הִצְטַבְּרוּ לי על השולחן! אֶת כל אלה אני עוד צָריךְ לִקְרוֹא!"   אחותי הִתְקָרְבָה אלי כדי לִבְחוֹן את החוֹטֶם שלי, ואז מִלְמְלָה בקול דְרָמָטִי: "מְמְממ ... אני מוּדְאֶגֶת, מאוד מוּדְאֶגֶת בגללךָ! עכשיו אני מבינה למה אין לך בת-זוג. עם פַּרְצוּף כזה..." הִפְסַקְתי אותה: "תודה רבה על ההִתְעַנְיְינוּת, אבל טוב לי ככה, הֲכִי טוב שרק יכול להיות! ואני לא צריך בת-זוג וגם לא אֲרוּסָה!" אבל היא, בלי שום אַזְהָרָה מוּקְדֶמֶת, תָלְשָׁה פתאום שַׂעֲרָה מן השָׂפָם שלי. "אַייייי!" צָוַוחְתי. "מה את עוֹשָׂה? השָׂפָם הזה חָשוּב לי!" "אני לוֹקַחַת את השַׂעֲרָה הזאת מִיָיד לַמַעְבָּדָה של פּרוֹפֶסוֹר רֶסְטוֹ רַאטוֹר, כדי שיבדוק אותה מִכָּל הַצְדָדים. לפי דעתי, בַּמַצָב הַקָשֶה שלך, מה שאתה זָקוּק לו יותר מִכֹּל זו חוּפְשָה, אולי אפילו שַיט בספינת תַעֲנוּגוּת. למשל... בים הדרומי". אמרה והִסְתַלְקָה. שַׂמְתי לֵב שמֵהַתיק שלה הֵציצָה פִּרְסוֹמֶת צִבְעוֹנית לחופשות שַיט. "מְמְממ, מוזר מאוד!!!!"