החדר עורר תחושה של קרקעית קבר. הוא היה טחוב, בלי חלונות, עם תקרה נמוכה, ובערב הניו-יורקי הגרום הזה - צונן ומנוכר כמבטו של שוטר.

            בחוץ, ברחוב פְּרינס שבלב שכונת איטליה הקטנה, התלכסן טפטוף דק, שנקווה בין ערימות האשפה המרקיבה הפזורות בצד הכביש והותיר את אבני המרצפות חלקלקות ובוגדניות. בפנים, מתחת ללוח מודעות ועליו פרסומת לבירה לָגֶר, השתרע בתוך קרביו של בית דירות מטונף בר פועלים זול וחסר ייחוד. בשעה מאוחרת זו - אחרי שלוש לפנות בוקר ב-14 באפריל 1903 - הבר היה מוגף ודומם. אבל בין הצללים שבקצהו הרחוק של הבר עמדה דלת מהוקצעת בגסות וסגורה היטב. בחדר שמאחורי הדלת הזאת ישב בֶּנֶדֶטוֹ מָדוֹניָה ואכל את סעודתו האחרונה.

            בשלטים תואר המקום כמסעדת ספגטי, אבל לאמיתו של דבר זה היה מזנון מהסוג הבסיסי ביותר. תנור ישן נדחק באחת הפינות ופלט אדי ריח. מחרוזות שום עבשות הידלדלו מן התקרה וניחוחן התערבב בריח הירקות המתבשלים. מלבד זאת כלל הריהוט כמה שולחנות גסים ונמוכים, קומץ כיסאות עתיקים וכיור ברזל מחליד שהזדקר מאחת הפינות. מנורות גז הקיאו אור חרדלי, ועל קרשי הרצפה החשופים פוזרה נסורת מעץ ארז, שבסופו של יום עמוס נקרשה בתערובת סמיכה של רוק, קליפות בצלים ובדלי סיגרים איטלקיים כהים.

מָדוֹניָה החל לאכול ברעבתנות את נזיד השעועית, הסלק ותפוחי האדמה - תבשיל איכרים מזין ממחוז הולדתו, פָּלֶרמוֹ. הוא היה גבר חסון וממוצע קומה, נאה לפי מושגי העת ההיא, בעל מצח גבוה, עיניים בגוון ערמוני ובלורית סמיכה של שיער חום. שפם גדול, שקצותיו חודדו בקפידה בדונג, איזן את השיפוע החד של חוטמו הרומאי. לבושו היה מהודר בהשוואה לרוב האנשים העובדים: חליפה, צווארון גבוה, עניבה ונעליים עם סוליות טובות - כל אלה העידו על מידה מסוימת של רווחה. אבל היה קשה לדעת כיצד בדיוק הרוויח את כספו. כששאלו אותו, טען מדוֹניָה שהוא סתת. אבל לא נדרש יותר ממבט חטוף כדי לראות שזה לא היה גבר המורגל בעבודת כפיים. גופו בן הארבעים ושלוש כבר גילה סימני רפיסות, ועל כפות ידיו הרכות - שציפורניהן עשויות בקפידה - לא היה שום זכר ליבלות של בעל מלאכה.

אחרי זמן מה בא הסועד הבודד על סיפוקו, הדף את הצלחת הצידה והעיף מבט אל צידו האחר של החדר, לעבר קבוצה קטנה של ידידים שנשענו בעצלתיים על אחד הקירות. כמוהו דיברו גם הם סיציליאנית - ניב כה משופע במילים שמקורן בספרדית, ביוונית ובערבית עד שאפילו איטלקים אחרים יתקשו להבינו - וכמוהו גם הם היו עדויים ולבושים בצורה שלא עלתה בקנה אחד עם מקצועותיהם המוצהרים: פועל, חוואי, גהצן. אבל לא היה מקום לטעות - מדוניה לא היה שייך לכאן. אף שכל הנוכחים במסעדה היו מהגרים, האחרים כבר הפכו לניו-יורקים והרגישו לגמרי בבית ברחובותיה השוקקים של המושבה האיטלקית. מָדוֹניָה, לעומתם, הגיע לראשונה למנהטן שבוע בלבד קודם לכן, ולא הכיר את העיר. העיקה עליו העובדה שנזקק למלווה כדי למצוא את דרכו ברחבי איטליה הקטנה. גרוע מזה, הוא נחרד במידה גוברת מן האופן שבו הגברים הללו, שבקושי הכיר, הסתודדו יחדיו בקולות מהוסים ודיברו בלשון כה תמציתית וחידתית עד שלא הצליח לתפוס את משמעות דבריהם.

מדוֹניה לא קיבל הזדמנות לפתור את התעלומה הזאת. רק סיים את ארוחתו וכבר, בנקישה שהדהדה בקול רם בכל רחבי החדר, נפתחה לרווחה דלת הכניסה היחידה למסעדה וחבורה שנייה של גברים הופיעה בפתח. לאור הבהובן החיוור של מנורות הגז הצליח מדוניה לזהות את פרצופו של מישהו שהכיר: טוֹמָזוֹ פֶּטוֹ, גוש שרירים מאיים בעל פני בֵּיצה, שחזהו הרחב, זרועותיו החזקות ושכלו המוגבל זיכו אותו בכינוי "השור". מאחוריו הגיחה דמות נוספת, שצילה הוטל לרגע על אחד מקירות הבר. זו היתה צללית של גבר דק גוף וממוצע קומה, שעיניו שתי טיפות זפת, חורים שחורים שנקדחו בגולגולתו. פניו של האיש שנכנס היו כחושים וחסרי הבעה, עורו מחוספס, סנטרו ולחייו לא מגולחים. שפמו היה מרופט כשל שודד דרכים.

השור פסע אינסטינקטיבית הצידה, והניח לדמות הדקה להיכנס לחדר. עם כניסתו פשטה צמרמורת של חרדה בקרב יתר הנוכחים במסעדה. היה זה מנהיגם, והם קיבלו אותו ביראת כבוד חדורת פחד. איש מששת האנשים האחרים שנכחו במקום לא העז להביט בחזרה היישר בעיניו.

מדוניה עצמו לא היה חסין מפני האימה שהטיל האיש שחור העיניים. כשהאיש דיבר היה קולו צרוד, תנועותיו מאופקות ומזעריות. מעל לכל בלטה הדרך המטרידה שבה עטף את הצד הימני של גופו בצעיף חום שופע. הזרוע שהסתיר - ידע מדוניה - היתה מעוותת בצורה מחרידה. אמת היד לא צמחה כל צורכה, ואורכה לא עלה על מחצית מזו של אדם רגיל. גרוע מזה, כף היד לא היתה אלא טלף. מלידה חסרו בה האגודל ושלוש האצבעות הגדולות. נותרה רק הזרת, חסרת תועלת כשלעצמה, כמעין בדיחה אכזרית של אל אדיש. שמו של שחור העין היה ג'וּזֶפֶּה מוֹרֶלוֹ, אבל סרח העודף המעוות שלו זיכה אותו בכינוי "הצבת" או "יד הצבת".