"זה שחתכתי ת'גרון, זה מה שהביא לי ת'דירה הזאת."

סטיוארט פותח בדחיפה את דלת ההזזה השנייה, המובילה לתוך המסדרון שלו, מכבה את האינטרקום מחריש האוזניים שמגעגע כצופר ערפל בכל פעם שאורח מזדמן מצלצל בפעמון הכניסה, ומשתרך אל המטבח כדי לרחרח את החלב. "קפה או תה, אלכסנדר?"

הוא בחור נמוך, בתחילת שנות השלושים לחייו, והוא נשען על הכיור ומקמר את ראשו כדי להראות לי את הנזק. הצלקת משתרעת כמו תולעת מעוכה, מתחת לקעקועים שעל אוזן אחת ועד מעל לפיקת הגַרגֶרת של סטיוארט.

החוט המאריך של הקומקום החשמלי מתגלה מתחת לאריזה לחה של חטיפי דגים. "בא לך טוסט? כן?"

סטיוארט מותח את ידו אל הקצה השני של המטבח, מחלץ חבילה כפולה של בייקון זול מתוך המקרר ומטביע שש פרוסות בשמן טיגון. "מטוגן קצת או שרוף?"

זו דירה קטנה, צפופה וטחובה. חדר אחד, קומת קרקע. החלון משקיף על שביל של טלאי דשא המוביל אל מעון לנשים עם הפרעות נפשיות.

"היום שקיבלתי את הדירה הזאת זה אחת הפעמים היחידות שהייתי מאושר-מאושר," מחייך אלי סטיוארט. "בגלל זה אני רוצה שתכתוב ספר. זאת הדרך ש'לי לספר לאנשים איך זה היה שם למטה. אני רוצה להודות להם, לכל אלה שהוציאו אותי מזה, כמו לינדה ודניס וג'ון ורות וְוִין, ולאמא ש'לי, לאחותי ולאבא ש'לי, טוב, אני קורא לו אבא ש'לי, אבל בעצם הוא האבא החורג ש'לי, אם להגיד את האמת."

הלחם מתחיל להישרף. סטיוארט לוחץ בכוח שוב ושוב על ידית הטוסטר, ופרוסות הלחם עפות גבוה באוויר.

"כי יש כל-כך הרבה אי-הבנה," הוא מסכם בכעס. "זה הורג אנשים. הפקידים המזדיינים של תשע-עד-חמש שלכם! מישהו צריך להגיד להם! ממש ככה, כל יום, מוות! וכל אחד שמת הוא בן או בת של מישהו! מישהו חייב להראות להם, לספר את זה כמו שזה!"

אני נכנס לחדר המרכזי. יש מיטת יחיד בפינה, שידת מגירות,  שולחן – ריהוט זול וסגפני שנרכש בעזרת הלוואה ממשלתית. יש      גם כיסא-נוח, ואני צונח עליו. הוא לא נוח בכלל, ואני עובר להתמוטט על הספה. ארונית-צד מצופה עץ משנות החמישים, שעליה בקבוקים וצנצנות תרופות, נשענת על הקיר הפנימי, וטלוויזיה עם מסך גדול ניצבת על תיבה בסגנון עתיק מחנות כלי הבית העממית אַרְגוֹס.

סטיוארט אוהב את הטלוויזיה שלו. פעמיים הטיח אותה בקיר והיא עדיין עובדת.

בתמורה למארז של בירות פוֹסְטֶרְ'ס, מסביר סטיוארט מהמטבח, "הבחור מלמעלה הבטיח לעשות לי בסיס למזרון כמו של ג'יימס בונד, שמתקפל אל הקיר, וזה ייתן לי יותר מקום. יהיו שם קפיצים גדולים כאלה מכל צד של הדבר שמזיז את זה, וחיבורים כאלה לרצפה, כי אחרת זה יהיה בּוֹינג, בּוֹינג, ווּוּוּש."

"בוינג, בוינג, וווווש???"

"טוב, אף כּוּסית לא תשמח למצוא פתאום את הפרצוף שלה מרוח על הקיר-גבס, נכון?"

חבר אחר ירכיב מדפים, ומחיצה בכניסה למטבח, ויצבע מחדש את הקירות בצבע זהב, במקום הצבעים הנוכחיים (ירוק בחלק התחתון, שמנת בחלק העליון) שמזכירים מוסד לחולי נפש.

האיש בדירונת שלמעלה הוא רוכב אופניים – סקוטי נמוך וממושקף שרגליו בקושי נוגעות בדוושות; בסמוך אליו מתגוררת אשה חירשת שרוקעת על הרצפה בעקבי הנעליים שלה את הלהיטים האחרונים של מצעד הפזמונים; ובקצה השני של מסדרון הכניסה שוכן סַנקי, בן של טייס בחיל האוויר המלכותי, שישן עם מחבט בייסבול עשוי אלומיניום ליד מיטתו.

הבעיה היחידה שיש לסטיוארט בביתו החדש והנחשק היא עובש. העובש מעקצץ את קיר האמבטיה ומזדחל לאורך התקרה באשכולות של כתמים, כך שסטיוארט נאלץ לעמוד על כיסא ולקרצף אותו כאילו הוא מקלף צבע. מדי פעם העובש מרחף לאורך הפרוזדור אל צד מיטתו ואל בגדיו; בימים האלה נודף מסטיוארט ריח כמו ממחסן כלים ממוצע של גינה.

"דרך אגב," הוא קורא מהמטבח, "אני חושב להדביק נייר כסף על החלון הזה. מה דעתך?"

"גם ככה די חשוך פה – למה להחשיך יותר?"

"בשביל שהם לא יוכלו לרגל אחרי."

"אל תדבר שטויות. אף אחד לא מרגל אחריך. מי זה 'הם'?"

"ראיתי אותם אבל לא ראיתי אותם, אם אתה מבין למה אני מתכוון. קטשופ או ברביקיו?"

הוא מתכוון גם לחסום את פתח האִוורור שמעל המקרר, מפני שאולי נשתלו שם מיקרופונים סמויים בין החריצים. "אני לא צוחק, צריך לחשוב על הדברים האלה כשמסדרים את הדירה."

לסטיוארט יש גם רעיון "מבריק" לעבודה. אם הרעיון יעלה יפה,   זו תהיה העבודה ההגונה הראשונה שסטיוארט יצליח להתמיד בה אי-פעם. דירה חדשה, עבודה חדשה, סטיוארט חדש. הוא כבר נרשם לקורס בטכנולוגיות מידע מתקדמות.

"תחשוב על זה, כן? איש עסקים זר שאין לו זמן לבזבז, מה הוא צריך? משרד! בתוך ג'יפ! זאת חשיבה היקפית, הבנת? הוא יורד מהמטוס בַּשדה תעופה, וישר נכנס מאחורה לג'יפ ואני מסיע אותו לפגישות שלו. לא מבזבזים דקה, הבנת? בחורה שנראית טוב – ויודעת קצרנות – פקס, אינטרנט, טלפון נייד. משרד שלם לעצמו, רק בשביל הנסיעה. חוטים וכבלים מסביב לכל הרכב המזדיין. גדול!"

במרכז השולחן של סטיוארט ישנו קלסר חום עם כתב-יד סגול:

 

לימודי תיאוריה בנהיגה

   שאלות ועזרה מעשי

 

רגע אחד מאוחר יותר, סטיוארט עצמו מתיישב אל השולחן. הוא נזכר בפגישה חשובה שקבע עם ידיד שמבין באינטרנט, מוציא את יומנו מתוך תיק פלסטיק (עבודת יד) ומצמיד אותו לשולחן.

כדי להשתלט על מהלך חייו העמוסים לפתע, סטיוארט תיכנן שיטה מיוחדת של קידוד צבעים ליומן: טוש זרחני ירוק למשפחה, צהוב לעניינים חברתיים, כתום להתחייבויות. כתב-ידו אינו מצטיין. אפילו כשצריך לכתוב רק מלה אחת, הוא מציב לפעמים את האותיות הענקיות שלו רחוק מדי מתחילת השורה, ואז נדרש לדחוס את כל השאר בגודל אפונה, כאילו האותיות מתכווצות מרוב פחד לצנוח מהדף. פעמים אחרות צירופי האותיות הם נקיים ואיטיים. האיות שלו פונֶטי בחלקו, ובחלקו האחר מבוסס על ניחושים נועזים: יום שני: אדאנברוקקס. יום שלישי: לבקר שירותי איתנדבוט. לשאול שם וכתובת של אאירגון אוורד.

 

מארס:       לוטו שבת 48 44 20 17 10 5

                7.30 קמ. 2 נפגשים בבניין באת, אם לא אז בבראמבראמ

 

אפריל:      לצלצל לד"ר פ–. לבטל אם בביתמשפט.

                2 בצהריים ללכת לספר של אלכסדר חייב ללכת למרשמ 100200

 

מאי:                 פסטירבל מוזיקה.

                סטיוארט תראה \ תכוון שעון מרוער

                תבדוק ששעון מרוער עובד

                כפתור למעלה לא למטה. כשחלש צריך למעלה.

"אני עדיין לא יודע ת'אלף-בית," הוא צועק בעליזות. "דבר ראשון אני נתקע באות N. אני זוכר את האותיות S T U רק בגלל שזה השם ש'לי, סטו."

דפים ביומן שהתקשו מרוב טיפֶּקס מעידים על פגישות שנקבעו זמן רב מדי מראש, ולאחר מכן בוטלו, מכיוון שאירוע רודף אירוע בקצב מסחרר בחייו של סטיוארט, והוא לעולם לא יכול לדעת בוודאות שגם אם מצב-רוחו מרומם ויש לו שפע תוכניות ליום שני, הוא לא יגיע לבית-הסוהר, או לבית-החולים, עד יום שישי.

"אדאנברוקקס" זה אָדֶנבּרוּקס, מתחם בית-החולים בקצה קיימברידג' שכולל מיטות, ארובות ומחלקות מחקר; הוא משקיף על שדות החיטה ועל מסילת הרכבת ללונדון, כמו משרפה. "בראמבראמ" זה בְּרהאם, כפר השוכן מרחק ארבעה וחצי קילומטרים מקיימברידג'. אפשר היה לחשוב שסטיוארט יידע לאיית נכון לפחות את השם הזה; הרי כל חייו היה בן המקום. "כשחלש צריך למעלה" – מי יודע למה הכוונה. "מרשמ 200 100" מתייחס למִרשם המתאדון שלו. 100 מ"ל זה גבוה. הממוצע לנרקומנים מהרחוב הוא בין 60 ל-80 מ"ל. 200? בחלומות שלו.

"אלכסדר" זה אני. בעל-פה, סטיוארט מקפיד לתת לשמי את מלוא ארבע ההברות המגיעות לו. אבל בכתב, הוא תמיד משמיט את ההברה השלישית: לא אלכס, אלא אלכסדר.

הרעיון מלא ההשראה של סטיוארט, לכתוב את סיפורו מהסוף להתחלה, התגלה כמצוין.

הוא פתר באחת את הבעיה הקשה שבכתיבת ביוגרפיה של אדם לא מפורסם. אפילו כשמדובר בדמות ידועה היטב, זאת יכולה להיות מטלה משעממת, לקרוא חמישים עמודים ראשונים עמוסים בעובדות והשערות על סבא, סבתא, אמא, אבא, וגיבור הספר בגיל שנה, שנתיים, שלוש, שבע, שמונה. אבל הַציגו לקוראים את סטיוארט כפי שהוא היום, דמות שאלוהים-יעזור-לנו, שלמה ומנוסה, ויכול מאוד להיות שהוא יעורר בהם עניין מהרגע הראשון. עד שהם יגיעו לפרקים על ילדותו, הם   כבר ישתוקקו לדעת איך הוא הפך להיות מי שהוא היום. אז אנחנו ננוע אחורנית, מהסוף להתחלה, שלב אחר שלב, נתקדם כמו סירת מפרש נגד הרוח. רצף זמן שיגרתי – תשכחו מזה. מצב-רוח אחיד של הרהורים והגיגים – לא בבית-ספרנו. אצלנו אווירת ההתפוררות וההרס תתחיל מייד בהתחלה.

האם זה יעבוד? האם אפשר לפרק כך היסטוריה של אדם? האם החיים אינם סך כל עברם? ואולי הגישה של סטיוארט אפשרית רק עם סטיוארט, שתחושת הקיום שלו ממילא שבורה לרסיסים.

סוף-סוף מגיע הטוסט המובטח, נוטף מרגרינה וקטשופ, ופרוסת הלחם העליונה יצוקה בצורת כף היד של סטיוארט.

סטיוארט קלייב שורטר – בפעם הראשונה שראיתי אותו, בשנת 1998, הוא היה מצונף בפִתחהּ של חנות זולה למיסגור תמונות, סמוך לקולג' סידני סאסֶקס בקיימברידג'. הוא ישב על ריבוע הקרטון שלו באופן מעוות ומוזר, כאילו מחצית מִגַפּיו עשויה מגומי. עור בצקי חיוור, ז'קט צבאי ירוק, נעלי התעמלות קרועות, שערו קצוץ ועל פניו זיפים כבני שבוע; פניו, שצידם השמאלי היה מלא חיים יותר מצידם הימני, היו כמעט מונגולואידיים. אחדות משיניו היו חסרות; פיו היה מוצף רוק.

נאלצתי לרדת על ברכי כדי לשמוע אותו מדבר.

"בהזדמנות הראשונה שתהיה לי אני הורג ת'עצמי," לחש.

הוא חיטט בסוליית הנעל. הקעקועים על ידיו היו חובבניים. FUCK ענק התחיל בקיבורת זרועו הימנית והסתיים רק מעל מִפרק כף היד.

"כן, אני הורג ת'עצמי, וזה צריך להיראות כאילו מישהו אחר עשה את זה. תגיד, אם אתה לא מתכוון לתת לי כסף, איכפת 'ךָ לזוז?"

רגליהם של היוצאים לקניות חג מולד ושל אנשי עסקים שנתקעו בפקקים חלפו על פנינו בחיפזון. קליפ, קלופ, קליפ, קלופ – זוג נעלי עקב גבוהות מיהר קדימה, ונשמע כמו נקישות פרסה. יש משהו מנחם, עלה בדעתי לפתע, בלהיות בגובה הזה: עולם של שישים סנטימטר, שאותו אפשר לחלוק עם כלבים וילדים. קולות בוגרים טיפטפו למטה, שברי שיחות מנותקים מהקשרם וצלילים מודגשים של עיצורים שורקים. ריחו של הרחוב המטונף, עם משב הרוח ותחתוניהם המיוזעים של העוברים ושבים, לא היה בלתי נעים, קצת כמו נקניק סלאמי. מישהו עצר והשליך מטבע; מישהו אחר זרק לעברנו קופסת גפרורים. עובר-אורח שלישי הצהיר כי הוא מוכן לקנות לסטיוארט סנדביץ', "אבל אני לא אתרום כסף. אתה תוציא את זה על אלכוהול וסמים." סטיוארט בחר בבייקון וגבינה.

בערב חג המולד בקיימברידג', פושט יד יכול להרוויח כ-70 עד 120 לירות שטרלינג.

"אבל איך תגרום להתאבדות להיראות כמו רצח?" שאלתי את סטיוארט.

"אני אציק לכל השיכורים שייצאו מהפאב עד שלא תהיה להם ברירה והם יהיו מוכרחים להרוג אותי אם הם ירצו קצת שקט." הוא דיבר לא ברור; זה נשמע כאילו המילים הסתבכו לו בתוך השפתיים. "אחי התאבד במארס. אני לא רוצה שאמא שלי תעבור את כל זה עוד פעם. אבל אם זה יהיה רצח אז לא יהיה לה כל-כך איכפת."