קאמי יקירי: ידידותנו לא היתה קלה, אבל היא תחסר לי. אם אתה מנתק אותה היום, אין ספק שדינהּ היה להינתק. דברים רבים קירבו אותנו זה לזה, מעטים הפרידו. אבל גם המעט הזה היה יותר מדי..." "לעורך": אבל הכול ידעו שהיה זה חבר הפונה לחברו הטוב. "אם תנתק אותה": הפילוסוף הנודע של החירות מטיל אחריות על חברו לפני שהוא תוקף אותו במטח של דברי בלע קשים שלמעשה הם אשר שׂמו קץ לידידות. המילים הבלתי-נשכחות הללו, אישיוֹת כל-כך אבל פומביות לחלוטין, כל-כך אמינוֹת אבל נעדרות תום לב, סימנו בעת ובעונה אחת שתי נקודות מִפנה: בידידות אישית ובעידן היסטורי. הידידות בין ז'אן-פוֹל סארטר לאַלבֶּר קאמי היתה בשיאה מייד אחרי שחרור צרפת. השניים, והידידות שנקשרה ביניהם, שיקפו את האופטימיות ללא סייג שהשתררה מייד אחרי המלחמה. למרות חילוקי הדעות הגדלים והולכים, ידידותם החזיקה מעמד שנים רבות על אף הטיהורים שהתחוללו אחרי המלחמה,* אחרי המלחמות של צרפת במושבותיה הקולוניאליות, הפוליטיקה מבית שחזרה לסורה, ומעל לכול, על אף השפעתה הגוברת של המלחמה הקרה והלחץ שנגזר ממנה - לבחור צד. אבל עם התעצמות הסכסוך הסובייטי-אמריקאי ומלחמת קוריאה שבאה עימו, לא היה מקום לעמדת הביניים שעד עתה השניים היו שותפים לה. בסופו של דבר נוצר הקרע בין קאמי לסארטר לא רק כיוון שבחרו בצדדים מנוגדים, אלא גם משום שכל אחד מהם הפך למנהיג המוסרי והאינטלקטואלי של הצד שלו. בוויכוח הציבורי שניהלו שני הקולות המרכזיים בחייה האינטלקטואליים של צרפת אחרי המלחמה, שהתאפיין בלהט פילוסופי ובעוינות אישית, הם שמו לאַל כעשר שנים של ידידות. תחילה בהסתייגות ובהיסוס, ואחר-כך בדחף שנראה שאי-אפשר לרסנו, הרסו סארטר וקאמי את סביבתם הפוליטית, ואיתה כל זֵכר למה שהיתה פעם תוכניתם המשותפת להקים שמאל עצמאי. הדרמה ההיסטורית הגדולה הזאת התחוללה בשדה-קרב בלתי-צפוי: כמה מאמרים מודפסים בצפיפות שפורסמו בכתב-עת פריזאי בעל תפוצה של קצת יותר מ-10,000 עותקים. גיליון אוגוסט 1952 של לה טן מודרן אזל מייד עם צאתו, והמהדורה השנייה אזלה גם היא. בה-בעת הוצגו חילופי הדברים במוסף, על פני שני עמודים, ביומון קוֹמבָּה (Combat), שקאמי היה בעבר עורכו הראשי. קומבה (שממשיכו היום הוא השבועון לֶה נוּבֶל אוֹבְּזֶרוואטֶר), פירסם גם קטעים נרחבים ממכתביהם. הנתק הפך לשיחת היום בפריז, ונדון בלא פחות מתריסר מאמרים בעיתונים או במגזינים. הכותרות היו, בין השאר: "הושלם הנתק בין סארטר לקאמי" (ביומון סָמֶדי-סוּאַר, Samedi-Soir) ו"סארטר נגד קאמי" (בשבועון פראנס אילוּסטרַסיוֹן, France-Illustration). היריבים ותומכיהם כאחד הסכימו שהמריבה טומנת בחובה את מה שפרנסיס זַ'נסוֹן* כינה בביקורת שכתב על האדם המורד של קאמי "הסוגיות הבוערות של תקופתנו". הפילוסוף והעיתונאי רֶמוֹן אָרוֹן, חברו הוותיק של סארטר מתקופת הלימודים, העיר כי העמדות המנוגדות במאמרים האלה "לבשו מייד אופי של עימות לאומי". אחרי שקאמי תקף את ז'נסון וסארטר בגלל הביקורת הגיבו השניים במאמרים מושחזים (של ז'נסון היה ארוך לעייפה), ואחר-כך שוב לא דיברו קאמי וסארטר זה עם זה לעולם. * * * היחסים בין סארטר לקאמי החלו כשגילו בהתלהבות זה את כתביו של זה - קאמי ב-1938 וסארטר ב-1942. הידידות נקשרה כבר בפגישתם הראשונה, ב-1943. השניים, שהיו קרובים בהשקפותיהם הפילוסופיות והפוליטיות, חָלקו שאיפות דומות ושקלו שיתופי פעולה מגוּונים. אחרי השחרור, כאשר נישא האקזיסטנציאליזם בפי כל, הוזכרו שמותיהם בצוותא. קאמי, שעשה מאמצים רבים שלא להיתפס כנושא-כליו של סארטר, התנער שוב ושוב מן התווית האקזיסטנציאליסטית, בעוד חברו מתייחס אליו כאל דוגמה חיה לתיאוריית המגויסוּת הפוליטית החדשה שלו. השניים היו אינטלקטואלים מיליטנטים שפעלו בדרכים מקבילות - קאמי כעורכו הראשי של קומבה, ביטאון הרֶזיסטאנס שהיה ליומון פריזאי; סארטר כמייסד ומנהל של מה שהיה מייד לכתב-העת הפוליטי והתרבותי החשוב ביותר בצרפת, לה טן מודרן. בעוד ידידותם מעמיקה והולכת, הקיטוב המסתמן בין המזרח למערב העמיד במבחן את מיקומם הפוליטי בשמאל הלא-קומוניסטי. הקיטוב, שנאום "מסך הברזל" של צ'רצ'יל ב-1946 נתן לו גושפנקה רשמית, החל לעלות על סדר היום בחוג של סארטר וקאמי כאשר בא לפריז הסופר האנטי-קומוניסטי ארתור קֶסטלֶר, לאחר צאתם לאור בצרפתית של ספריו אפֵלה בצהריים והיוֹגי והקומיסר. אישיותו ודעותיו של קסטלר הציבו לכל אחד מהם דרישה לנקוט עמדה בעד או נגד הקומוניזם. אירועי השנים הבאות העצימו לחצים כמו אלה והטביעו את חותמם על כתיבתם של סארטר וקאמי ועל התפתחות עמדותיהם הפוליטיות. כמו קודם לכן, אפשר לזהות דו-שיח בכתיבתם. הם אינם מזכירים זה את שמו של זה, אבל בניסוח מחשבותיהם ניכרת התייחסות הדדית. הם עדיין חברים, אף-על-פי שלעיתים הם נוטים לכיוונים מנוגדים, וממשיכים לפעול למען "כוח שלישי" עצמאי כל עוד הם יכולים - הווה אומר, כמעט עד שהתלהטה המלחמה הקרה. בסופו של דבר, בכורח העימות הבין-גושי ובהשפעת התפתחותם האישית, נאלצו השניים לנקוט עמדה בעד או נגד הקומוניזם. ידידותם החזיקה מעמד עד לרגע הפיצוץ ביניהם. לאחר מכן, מנוּכרים זה לזה, המשיכו להתווכח עד מותו של קאמי. זהו סיפור מרתק. מדוע לא סוּפר במלואו עד כה? אומנם תיאור אחד או שניים ראו אור, וקומץ סופרים חקרו את הסוגיות ביחסים בין קאמי לסארטר, אבל סיפורו המפורט של הקשר ביניהם ושל ניתוקו לא סוּפר. מדוע עדיין נחוץ ספר כזה היום, כמעט חמישים שנה אחרי האירועים שהוא מתאר? אחת הסיבות לכך היא שרק בעת האחרונה נוצרו התנאים לכותבו. חומרים רבים המאפשרים הבנה רבה וחדה יותר של ההתרחשויות בין השניים נגישים עתה: ביוגרפיות, מהדורות ביקורתיות של טקסטים, קריאות הגוּתיות של כתבים שונים, מחקרים מעמיקים העוסקים באינספור שאלות ביוגרפיות וכְתבים. עתה אפשר לבחון במבט לאחור את השאלה הזאת של היחסים ביניהם ולהסיט את המסך שמאחוריו העלימו אותה הם עצמם ורוב הביוגרפים שלהם. נראה את עוצמת המשיכה ההדדית ביניהם בראשית הדרך; עד כמה היו מסלוליהם קרובים זה לזה ועד כמה הִפרו זה את זה; כיצד הגיבו זה על זה בכתיבתם, כולל הערות ישירות ועקיפות של כל אחד מהם על עבודתו של האחר; כיצד עסקו כתביהם באותן שאלות; כיצד חפפו תוכניותיהם הפוליטיות, הספרותיות והאינטלקטואליות; ולאחר מכן נראה כיצד החלו שני הסופרים להתנגד זה לזה במפורש. יתר על כן, כיצד המשיכו להתגושש אחרי הניתוק, להגיב ולקרוא תיגר זה על זה. אבל לא רק איסוף החומר עיכב את הסיפור. סיבה יסודית אף יותר מנעה מלשפוך אור על הקשר בין השניים: המלחמה הקרה. גזֵירתה של המלחמה הזאת, שהכול יבחרו צד בְּמאבק ללא פשרות של הטוב נגד הרע - שסארטר וקאמי היו קורבנותיה, כל אחד בדרכו הייחודית - הפכה את סכסוכם למחזה-מוּסר. אם צָדק האחד - שגה האחר בהכרח, ומכאן שהסיפור נעדר גוונים, ועלילתו נצבעה רק בשחור ולבן. לא פלא שאיש לא מצא לנכון לסַפרו במלואו. כיוון שהיחסים בין סארטר לקאמי היו חלק בלתי-נפרד מן המלחמה הקרה, לא היה אפשר להתייחס אליהם אלא כתומך או כמתנגד. כך, זמן רב אחרי הניתוק, לא יכלה בת זוגו לחיים של סארטר, סימוֹן דֶה בּוֹבוּאַר, להתייחס לקאמי בלי לשפוט אותו. לדבריה הביע קאמי בקומבה "יהירות וקוצר רוח" ונטה ל"התפרצויות זעם אלוהיות" ול"מוסריות"; הוא "לא היה מסוגל להתפשר", והפך יותר ויותר ל"נושא בשורת הבורגנות"; והאנטי-קומוניזם האובססיבי שלו הפך אותו לחסיד קנאי של "עקרונות גדולים" מפוקפקים. אם בחירותיו של סארטר היו נכונות ושל קאמי שגויות, אזי (בגירסת בובואר) הטובים ניצחו והרעים הובסו. גירסה זו היתה תקֵפה כל ימי חייהם של סארטר ובובואר. כשהתחוללה התמורה בהשקפת העולם בתום המלחמה הקרה נשמעה דעה אחרת. לדברי תומך של קאמי, "סארטר... הכריז על ברית ללא סייג עם הסטליניסטים, קאמי סירב להצטרף לאנשי השיק הרדיקלי שצידדו ברוצחים; מסיבה זו לעגו לו תומכיו של סארטר והשפילו אותו - וכמעט כולם תמכו אז בסארטר." עם נפילת הקומוניזם מאפשרת לנו הפרשנות החדשה הזאת לבטל את גזר דינה של ההיסטוריה ולשנות את ההערכה בנוגע לקאמי, ש"חזונו הפוליטי היה ללא רבב". אלא שחוויית ההיסטוריה וראייתה כמחזה-מוּסר פוסלות כל אפשרות לחוות את אי-הבהירות ואת הטרגדיות המקופלות בה ולהבחין בהן. המונח "טרגדיה" מעורר תחושה של אובדן עמוק, ואכן נראה שהסיפור של סארטר וקאמי מסתיים רע מן הבחינה האישית וההיסטורית כאחת. אומנם כשהסתיימה הידידות נראה סארטר כאילו אין זה נוגע לו, ולימים הקל ראש ביחסים ובפרידה, אבל באחד מראיונותיו החושפניים ביותר אמר על קאמי, "הוא היה אחרון ידידַי הטובים." הדבר אינו מפתיע בהתחשב בדמיון הרב בין כמה מנקודות ההתחלה שלהם, בכיוונים המקבילים של משימותיהם אחרי המלחמה, בקלות הרבה שבה התמודדו, כך נראה, עם הניגודים החדים ברקע ובאופי שלהם - שלא לדבר על ההנאה הרבה שאותה שאבו זה מחברתו של זה. עם זאת, בהעדר כל עדות ישירה אחרת של סארטר, אפשר רק לתהות על המחיר שהסכסוך אולי גבה ממנו. אבל אין ספק שהסכסוך השפיע עמוקות על קאמי. הוא השתיק אותו. הוא היה עננה שריחפה מעליו בשנותיו האחרונות. קאמי הביע כאב, תחושה של נבגדות, ואפילו כלימה, בגלל מה שחווה כהשפלה פומבית. תחושות אלו ניכרות בספרו הנפילה. בדברי ההספד שכתב סארטר לאחר שקאמי נהרג בתאונת דרכים, ב-1960, נאמר כי הספר הוא "אולי מן היפים ביותר" שכתב קאמי, "ומן הספרים שהובנו פחות מכולם". אני משתמש במונח "טרגדיה" כדי להבין את הסכסוך בין סארטר לקאמי מעבר לנקיטת העמדות המקוטבות של עידן המלחמה הקרה, שטבעה בו את חותמה כמו בדברים רבים אחרים. אני מתכוון לתאר את שני היריבים מתוך הבנה ואהדה, אבל גם מתוך ביקורת, וכפועל יוצא - לכבד את הלגיטימיות היסודית של שני הצדדים בסכסוכם. הדחף שהרחיק את סארטר וקאמי זה מזה לא ניזון מתכונות אישיות. הם התפצלו, כניסוחו של סארטר לימים, משום ש"גילמו" את העימות העולמי ההיסטורי בין שתיים מן האידאולוגיות היריבוֹת המרכזיות של המאה העשרים. אף-על-פי שקאמי מעולם לא תמך בקפיטליזם וסארטר לא היה מעולם קומוניסט, מצאו את עצמם שני היריבים מייצגים כוחות גדולים מהם בהרבה. שנים רבות התאמצו למנוע את הפיצול המסתמן, אך בה-בעת המשיך כל אחד מהם להתפתח ולהגיב על אירועי התקופה בדרכים שקירבו את הפיצול. אומנם סארטר וקאמי נמנעו מלחזור על הקלישאות הסטריליות ונעדרות תום הלב של הקומוניזם והקפיטליזם, אבל בכוח ההיגיון ההיסטורי שהזין את הוויכוח ניסחו בבהירות את הטיעונים הבסיסיים שהביאו אנשים חושבים, אינטלקטואלים שהיו מחויבים לחופש במובנו הרחב ביותר ולצדק חברתי, לידי תמיכה בקומוניזם או לידי התנגדות לו. אחרי הפיצול ביניהם נכפה על השמאל לבחור צד באופן נחרץ. זה היה כורח עגום: תמיכה בתנועות ובממשלות מהפכניות גזרה הסכמה לרמיסת החירות; תמיכה בחירוּת גזרה התנגדות לתנועה החשובה היחידה הקוראת תיגר על הקפיטליזם. במובן עמוק יותר מדובר בתבוסת השמאל במאה העשרים, בניתוץ התקוות שנתלו בו. מדובר בסיכול תקוותו של דור להתקדם בעת ובעונה אחת אל הסוציאליזם ואל החירות. אנשים אולצו לבחור בחירה בלתי-אפשרית: בין הריאליזם הדיאלקטי והאכזרי של סארטר (הקומוניזם הוא גם הדרך היחידה לשינוי איכותי וגם פניו המכוערים של שינוי כזה) לבין דחייתו העקרונית של הקומוניזם על-ידי קאמי, המייצג שמאל אחר (מה שלא איפשר לו להזדהות עם כוח חשוב כלשהו הנאבק למען שינוי חברתי). סארטר וקאמי ביטאו את חצאי האמיתות וחצאי השגיאות של מה שהפך לטרגדיה של השמאל, לא רק בצרפת אלא בעולם כולו, לפחות בדור הבא. כמשתקף במחזותיהם הצדיקים והשטן והאלוהים הטוב, טענו קאמי וסארטר בסופו של דבר כי יש רק שתי אלטרנטיבות: האדם המורד של קאמי והמהפכן של סארטר. אבל בחירתם בחופש הקפיטליסטי או בסוציאליזם הקומוניסטי היתה למעשה לא רק נקיטת עמדה זה נגד זה, אלא גם התכחשות לעצמם. בבחירה שעשו, אף אם עשו אותה בדרכם הם, ויהיו טיעוניהם אשר יהיו, בגדו סארטר וקאמי, הם ובני דורם, גם בעצמם ובערכים הנעלים ביותר שדגלו בהם. שקירבה אותם ב-1944.