מדוע השליטה בסיכון היא מושג כל־כך (ואך ורק) מודרני? מדוע חיכתה האנושות אלפי שנים, עד לתקופת הרנסאנס, לפני שהתחילה לשבור את המחסומים שמנעו ממנה למדוד את הסיכון ולשלוט בו?

אין תשובות פשוטות לשאלות האלה. אבל נוכל להתחיל ברמז. מאז ראשיתה של ההיסטוריה המתועדת, ההימורים — עצם מהותה של לקיחת הסיכון — היו בילוי־זמן פּוֹפּוּלרי שהגיע לעיתים לידי התמכרות. משחק מזל הוא זה שנתן לפּסקל ולפֶרְמָה את ההשראה לפריצת הדרך המהפכנית שלהם אל חוקי ההסתברות, ולא איזו שאלה מעמיקה על מהות הקפּיטליזם או חזון כלשהו לגבי העתיד. ובכל זאת עד לאותו רגע, ולאורך כל ההיסטוריה, אנשים הימרו ושיחקו משחקים בלי להשתמש באף אחת מן השיטות למדידת סיכוי שקובעות היום ניצחונות והפסדים. הפעולה של לקיחת הסיכון ריחפה לה בחלל, ללא הבַּקרה של תיאוריית ניהול הסיכון.

ההימורים הילכו תמיד קסם על בני־האדם, כיוון שהציבו אותם פנים אל פנים מול אֵלוֹת הגורל, ללא חציצה. אנחנו נכנסים לקרב המסוכן הזה כי אנחנו בטוחים שיש לנו בעלת־ברית אדירה — גבירת המזל (Lady Luck): היא תעמיד את עצמה בינינו ובין הגורלות (או הסיכויים) כדי להטות את הניצחון לצידנו.

אדם סמית (Smith), החוקר הסקוטי המופלא של טבע האדם, הגדיר כך את המוטיבציה להימורים: "היוהרה השחצנית שהיא מנת חלקם של רוב האנשים על היכולות של עצמם וההנחות המגוחכות שלהם על מזלם הטוב". סמית היה ער בהחלט לכך שהנטייה האנושית לקחת סיכון מניעה את הקידמה הכלכלית, אבל הוא חשש כי החברה עלולה לסבול אם הנטייה הזאת תצא מכלל שליטה. משום כך דאג לאזן בין התחושות המוסריות ובין היתרונות של השוק החופשי. כמאה ושישים שנים אחר־כך, כלכלן גדול אחר, האנגלי ג'ון מֵיינַרְד קֵיינְס (Keynes), העיר בהסכמה: "כשהתפתחות ההון של מדינה הופכת להיות תוצר־לוואי של פעילויות של קזינו, סביר להניח שהעבודה לא נעשתה כהלכה".

עם זאת, העולם עלול להיות מקום מַשמים אילו לא היו לאנשים יוהרה וביטחון במזל הטוב שלהם. קֵיינְס נאלץ להודות כי "אילו הטבע האנושי לא היה חש כל פיתוי לקחת סיכון [...] אולי לא היו נעשות כל־כך הרבה השקעות, אך ורק כתוצאה של חישוב קר". איש אינו לוקח סיכון בציפייה להיכשל. כשהסובייטים ניסו לבטל כליל את קיומה של אי־הוודאות באמצעות תיכנון והתערבות ממשלתיים, הם חנקו בכך את הקידמה החברתית והכלכלית.

 

הימורים ריתקו את בני־האדם במשך אלפי שנים. אנשים הימרו בכל מקום, משוּלי החברה הדחויים ועד למעגלים החברתיים המכובדים ביותר.

חייליו של פּוֹנטיוס פּילאטוּס, מושל יהודה מטעם האימפריה הרומית, הטילו גורל כדי לזכות בגלימתו של ישו בעודו מתענה על הצלב. אל הקיסר הרומי מַרְקוּס אַוּרֶלְיוּס נלווה תמיד איש ההימורים הפרטי שלו. הרוזן מסנדוויץ' המציא את הכריך הנושא את שמו כדי שלא ייאלץ לעזוב את שולחן ההימורים בשביל לאכול. בזמן מלחמת העצמאות האמריקאית, ג'ורג' וושינגטון אירח באוהל שלו משחקי מזל. הימורים הם מלה נרדפת למערב הפרוע, והשיר "מזל, הֲיי גבירה הלילה" (Luck Be a Lady Tonight) הוא אחד השירים האהובים ביותר במחזמר ברנשים וחתיכות (Guys and Dolls) המספר על מהמר כפייתי ועל משחק "הקְרַפְּס המעופף" (floating crap) שלו.

צורת ההימורים המוקדמת ביותר המוכרת לנו היתה מין משחק קוביות ששיחקו אותו עם אַסְטְרָגָלוּס, או עצם מיפרק. העצם הזאת, האֵם הקדומה של הקובייה בת־זמננו, היתה עצם מרובעת שנלקחה מקרסולו של כבש או צבי, עצם מלאה וקשה, ללא מח, שהיה כמעט בלתי אפשרי לשבור אותה. אַסְטְרָגָלוּסים התגלו בחפירות ארכיאולוגיות בחלקים רבים של העולם. ציורי קברים מצריים מתארים משחקים באַסְטְרָגָלוּסים בסביבות 3500 לפני הספירה, וכדים יווניים מראים גברים צעירים הזורקים את העצמות הללו לתוך מעגל. למרות שהמצרים נהגו להעניש מהמרים כפייתיים, החפירות הוכיחו כי הפרעונים עצמם לא רק שיחקו, אלא גם לא בחלו בשימוש בקוביות מזויפות, כאלה שהוסיפו להן משקל בצד מסוים אחד. הקְרַפְּס, המצאה אמריקאית, מקורו במיגוון משחקי קובייה שהביאו הצלבנים לאירופה בשובם ממסעי הצלב. המשחקים הללו כונו לרוב hazard, שם שמקורו במלה הערבית לקוביות: א־זַהְר.{C}{C}[1]

משחקי הקלפים התפתחו באסיה מן הצורות העתיקות של הגדת עתידות, אבל הם נעשו פּוֹפּוּלריים באירופה רק לאחר המצאת הדפוס. הקלפים היו במקורם גדולים ומרובעים, ללא פינות מעוגלות, וללא דמויות מזהות או סימנים כמו לב, תלתן וכדומה. קלפי משפחת המלוכה — נסיך, מלכה ומלך — היו מודפסים עם ראש אחד בלבד במקום עם שני ראשים, כך שהשחקנים נאלצו לזהות אותם גם כשראשם כלפי מטה, שכן הפיכת הקלף היתה מגלה ליריב שמדובר בקלף מלוכה. הפינות המרובעות איפשרו לשחקנים לרמות בקלות, כי היה באפשרותם לתלוש חתיכות קטנות מן הפינות כדי לזהות מאוחר יותר את הקלפים בתוך החפיסה. רק במאה ה־19 החל השימוש בקלפים עם פינות מעוגלות וראשים כפולים.

כמו קְרַפְּס, הפּוֹקר הוא גירסה אמריקאית לצורת משחק קדומה יותר. זהו משחק שגילוֹ רק כ־150 שנה. דייוויד הַיַאנוֹ (Hayano) תיאר את הפּוֹקר כ"מזימות סודיות, שקרים אדירים, אסטרטגיות מחושבות ואמונה יוקדת בתבניות עמוקות ובלתי נראות [...] משחק שצריך לחווֹת אותו ולא די להתבונן בו". לדברי הַיַאנוֹ, כ־40 מיליון אמריקאים משחקים פּוֹקר על בסיס קבוע, וכולם משוכנעים שהם מסוגלים להערים על יריביהם.

נדמה שהצורות הממכרות ביותר של ההימורים הן משחקי המזל הטהורים, שמשחקים אותם בבתי הקזינו הפושטים היום ברחבי העולם כאש בשדה קוצים, גם במדינות שהיו בעבר שמרניות למדי. מאמר בניו יורק טיימס מ־25 בספטמבר 1995, דיווח כי ההימורים הם התעשייה הצומחת הכי מהר בארצות־הברית, "עסק של 40 מיליארד דולר שמושך יותר לקוחות ממגרשי בּייסבּוֹל או מבתי קולנוע".{C}[2] הטיימס מצטט מרצה מאוניברסיטת אילינוֹי שהעריך כי הממשלות של מדינות ארצות־הברית משלמות שלושה דולר בעלויות למוסדות סוציאליים ולמערכת המשפט הפלילי על כל דולר של פידיון של בתי הקזינו — שיעור שאותו אדם סמית היה אולי יכול לחזות.

באַיוֹוָה, למשל, שעד 1985 אפילו לא היה בה מפעל פַּיס, כבר היו עד 1995 עשרה בתי קזינו, וכן מסלול מרוצי סוסים ומסלול מרוצי כלבים עם מכונות מזל הפועלות 24 שעות ביממה. המאמר מציין ש"כמעט תשעה מכל עשרה תושבי אַיוֹוָה אומרים שהם מהמרים". 5.4 אחוזים מהם מדווחים שיש להם בעיית הימורים, לעומת 1.7 אחוזים בלבד לפני חמש שנים. וזוהי מדינה שבה כומר קתולי נשלח לכלא בשנות ה־1970 באשמת ניהול משחק בּינגוֹ. כנראה שא־זהר בצורתו הטהורה ביותר נמצא עדיין איתנו.

 

 

צריך להבדיל בין משחקי מזל לבין משחקים שבהם מה שקובע זו המיומנות. העיקרון שפועל ברוּלטה, בקוביות ובמכונות מזל הוא זהה, אבל העיקרון הזה מסביר רק חלק ממה שמעורב במשחקים כמו פּוֹקר, הימורים על סוסים ושש־בש. בעוד שבקבוצה הראשונה של המשחקים התוצאה נקבעת בידי הגורל, בקבוצה השנייה נכנס לתמונה מרכיב של בחירה. כדי להמר במשחק מזל צריך לדעת רק את הסיכויים לזכות, אבל דרוש הרבה יותר מידע כדי לחזות מי ינצח ומי יפסיד במשחק שבו התוצאה תלויה גם במיומנות וגם במזל. ישנם מהמרים של משחקי קלפים ושל מסלולי מירוץ שהם מקצוענים של ממש, אבל איש אינו יכול להפוך את זריקת הקוביות בקְרַפְּס למקצוע מוצלח.

משקיפים רבים רואים בשוק המניות עצמו לא יותר מאשר קזינו להימורים. האם זכייה בשוק ההון היא תוצאה של מיומנות מעורבת במזל, או רק הימור מוצלח? נחזור לשאלה זו בפרק 12.

רצף של הפסדים או של ניצחונות מתרחש לעיתים קרובות במשחקי מזל, כפי שהם קורים בחיים האמיתיים. מהמרים מגיבים לאירועים האלה בצורה לא־סימטרית: מהם שפונים לחוק הממוצעים כדי להביא לסיום מהיר של רצף הפסדים, ומהם שמבקשים מאותו חוק ממוצעים להשעות את עצמו כדי שגל הניצחונות יימשך עוד ועוד. חוק הממוצעים אינו מטה אוזן לאף אחת משתי הפניות. בסידרת ההטלות האחרונות של הקוביות אין שום דבר שיכול לתת מידע על תוצאת ההטלה הבאה. הקלפים, המטבעות, הקוביות וגלגלי הרוּלטה — אין להם זיכרון.

המהמרים אולי חושבים שהם מהמרים על אדום, או על שבע או על רביעייה, אבל לאמיתו של דבר הם מהמרים על השעון. המפסיד רוצה שרצף קצר ייראה ארוך כדי שעדיין יישארו לו סיכויים. המנצח רוצה שהרצף הארוך ייראה כרצף קצר כדי שהסיכויים יושעו. הרחק משולחן ההימורים, מנהלי חברות הביטוח עושים את העסקים שלהם בדרך דומה. הם קובעים את הפּרמיות כדי לכסות את ההפסדים שיספגו בטווח הארוך, אבל כשרעידות אדמה, שריפות והוּריקנים מתרחשים בעת ובעונה אחת, הטווח הקצר עשוי להיות מכאיב מאוד. שלא כמו מהמרים, חברות הביטוח מחזיקות הון ושומרות מאגרים בצד כדי להשתמש בהם באותם רצפים בלתי־נמנעים של מזל רע.

הזמן הוא הגורם המכריע בהימורים. סיכון וזמן הם שני צדדים מנוגדים של אותו מטבע, שכן אילו לא היה מחר גם לא היה סיכון. הזמן משנה את מהותו של הסיכון, ואופק הזמן מעצב את טבעו: העתיד הוא מגרש המשחקים.

הזמן משמעותי במיוחד כאשר ההחלטות הן לא־הפיכות. ובכל זאת הרבה החלטות לא־הפיכות נעשות בהכרח על בסיס מידע חלקי. מיגוון עצום של החלטות — למן הבחירה לנסוע ברכבת תחתית במקום במונית, ועד לבניית מפעל מכוניות בברזיל, החלפת מקום עבודה או הכרזת מלחמה — הן החלטות שאי־ההפיכוּת היא מאפיין מכריע שלהן.

אם אנחנו קונים מניה היום, תמיד נוכל למכור אותה מחר. אבל מה נעשה אחרי שהקופאי בשולחן הרוּלטה קורא "לא מהמרים יותר!" או אחרי שההימור בפּוֹקר הוכפל? אין דרך חזרה. האם עלינו להימנע מפעולה בתקווה שהזמן החולף יטה את המזל או את ההסתברויות לטובתנו?