"מהר!"
"אתה מוכן להירגע? עוד שנייה זה נגמר."
אֶלי השתופפה בחושך והידקה את שיניה כשהתאמצה לכתוב את האות האחרונה. מארק כרע על ברכיו לצדה והחזיק בידו את הפנס. קולותיהם הדהדו במסדרון הריק, ועיגול האור של הפנס האיר את הכתובת ורטט כשמארק צחק.
קול טריקה פתאומי הקפיץ את שניהם.
מנורות הניאון מעליהם הבליחו ונדלקו, והציפו באור לבן את מסדרון בית הספר.
שני שוטרים עמדו בפתח.
אלי הורידה אט־אט את בקבוק התרסיס בלי להסיר את האצבע מהלחצן, וכך התארכה האות ו' במורד דלת חדרו של המנהל, עד רצפת הלינוליאום המלוכלכת.
"רוץ."
עוד לפני שהמילה בקעה מפיה כבר רצה אלי לאורך המסדרון הרחב, וסוליות הגומי של נעלי הספורט שלה צייצו בחלל הריק של בניין בית הספר. היא לא הסתכלה אחורה כדי לראות אם מארק רץ בעקבותיה. לא היה לה מושג איפה האחרים, אבל היא ידעה שאם הארי ייתפס שוב, אבא שלו יהרוג אותו.
במהירות פנתה שמאלה מעבר לפינה ומצאה את עצמה במסדרון חשוך. בקצה המסדרון הבחינה באורו הירקרק של שלט יציאת החירום.
גל של הקלה ושל כוח שטף אותה כשרצה לעבר החופש. היא תצליח לברוח. היא תצליח לחמוק מעונש.
במלוא התנופה נחבטה בדלת הכפולה ולחצה על מוט הפתיחה בדרך אל החירות הנכספת. אבל כלום.
שום דבר לא זז.
בתדהמה לחצה שוב על המוט, אבל הדלת היתה נעולה.
איזה דבילים, חשבה בלבה, נועלים את דלתות החירום! אם לא הייתי מעורבת בהשחתת רכוש, הייתי מדווחת על השערורייה הזאת לעיתון המקומי!
במהירות סקרה את המסדרון הרחב. היא ידעה שהשוטרים נמצאים אי־שם בינה לבין הכניסה הראשית, ועכשיו התברר שהפתח היחיד בצד הזה נעול.
אבל בטח יש עוד דרך לצאת מכאן.
היא עצרה את נשימתה והקשיבה. הקולות והצעדים הלכו והתקרבו אליה.
היא השעינה את כפות ידיה על ברכיה ושמטה את ראשה בין כתפיה. לא, לא יכול להיות שככה זה ייגמר. ההורים שלה יהרגו אותה. מעצר שלישי בשנה אחת? לא מספיק שהם הכריחו אותה ללכת לבית הספר הדפוק הזה? מי יודע לאן הם ישלחו אותה עכשיו.
היא רצה לעבר דלת אחרת וספרה בלבה את הצעדים.
אחד, שניים, שלושה.
היא לחצה על הידית.
גם הדלת הזאת היתה נעולה.
היא מיהרה אל הדלת בקצה השני של המסדרון.
אחד, שניים, שלושה — ארבעה צעדים הפעם.
גם זאת היתה נעולה.
עכשיו רצה בכיוון ההפוך, לעבר השוטרים, ובדרך ניסתה לפתוח את דלתות הכיתות.
עוד כיתה נעולה. ועוד אחת.
אבל הדלת השלישית נפתחה: חדרון ציוד.
כיתות ריקות נועלים וחדר ציוד משאירים פתוח? מי מנהל את בית הספר הזה, חבורת מטומטמים?
בזהירות השתחלה בין המדפים, שהיו גדושים בניירות, בדליים ובמכשירים חשמליים שלא הצליחה לזהות באפלולית. היא סגרה את הדלת מאחוריה וניסתה להירגע ולנשום לאט יותר.
חושך מוחלט. היא נפנפה את ידה מול פניה, ממש מול עיניה, אבל לא הצליחה לראות אותה. היא ידעה שהיד שלה שם, היא הרגישה אותה; אבל העובדה שלא יכלה לראות אותה ערערה את ביטחונה. היא הושיטה את היד כדי להישען על משהו, ונרתעה בבהלה כשערמת ניירות התחילה להחליק וליפול עליה. היא התאמצה לייצב את הערמה, אף על פי שלא היתה מסוגלת לראות אותה.
מעבר לדלת שמעה קולות חלושים, רחוקים. עוד כמה דקות הם ייעלמו. רק עוד כמה דקות.
חם. מחניק.
תירגעי.
היא ספרה את נשימותיה הכבדות... שתים־עשרה, שלוש־עשרה, ארבע־עשרה...
אבל לא, היא לא הצליחה לעצור את הבהלה. היא הרגישה כאילו קברו אותה בתוך בטון. היא לא הצליחה לנשום. הלב שלה דפק, והפחד הציף אותה וצרב לה בגרון.
בבקשה תירגעי, אֶלי, התחננה אל עצמה. רק עוד חמש דקות והכול יהיה בסדר. הבנים לא ילשינו עלייך.
אבל זה לא פעל. היא נתקפה סחרחורת. מחנק.
אני חייבת לצאת מכאן!
זיעה זלגה על פניה, הרצפה התנדנדה מתחת לרגליה, והיא הושיטה יד לפתוח את הדלת.
אבל איפה הידית? לא... לא יכול להיות!
מבפנים היתה הדלת חלקה לגמרי.
אלי מיששה בבהלה את הדלת האטומה ואת הקיר שמסביב לה. כלום. לא היתה שום דרך לפתוח את הדלת מבפנים.
היא דחפה את הדלת, שרטה אותה בקצוות, אבל הדלת לא נפתחה בשום אופן. אלי התנשפה מהר יותר ויותר.
איזה חושך.
היא אגרפה את ידיה וחבטה בדלת החלקה, העקשנית.
"הצילו! אני לא יכולה לנשום. תפתחו את הדלת!"
שום תגובה.
"תעזרו לי! בבקשה!"
צליל התחנונים שבקולה עורר בה סלידה. עכשיו התייפחה, הניחה את לֶחיָיה על הדלת, ניסתה לשאוף אוויר והמשיכה לחבוט.
"בבקשה."
לפתע נפתחה הדלת, ואֶלי נפלה קדימה, חסרת אונים, ישר לזרועותיו של השוטר.
הוא הדף אותה בזרוע מתוחה, האיר בפנס לתוך עיניה, הסתכל בשיער הפרוע ובלחיים המרוחות בדמעות וחייך מעל ראשה אל השוטר השני.
ואז ראתה את מארק. הוא עמד בראש מורכן. הכובע שלו נעלם. השוטר השני אחז בזרועו בחוזקה והחזיר חיוך לשוטר שהחזיק בה.
2
בהמולה המתמדת בתחנת המשטרה, האופיינית לערבי שישי בקיץ, שמעה אלי את קולו של אביה מהחדר השני, ממש כאילו עמד מולה. היא הפסיקה לכרוך את קווצת השיער על אצבעה והביטה בדלת בחרדה.
"אני מאוד מעריך את זה. וסליחה על כל הטרחה," שמעה אותו אומר. היא הכירה היטב את צורת הדיבור הזאת: הוא מרגיש מושפל. בגללה. היא שמעה קול גברי נוסף, שלא הצליחה להבין את דבריו, ואחר כך שוב את אביה, שאמר, "כן, אנחנו עושים כמיטב יכולתנו, ואני מעריך מאוד את העצה שלך. אנחנו נדון בזה, ועד מחר נגיע להחלטה."
החלטה? איזו החלטה?
ואז נפתחה הדלת, ועיניה האפורות הביטו בעיניו הכחולות העייפות. לבה התכווץ קצת כשהביטה בו: זיפי זקן מאתמול, בגדים מקומטים. הוא נראה מבוגר יותר. ועייף מאוד.
הוא מסר כמה מסמכים לשוטרת, והיא הביטה בהם ברפרוף והניחה אותם בראש ערמת הניירת. אחר כך פתחה מגירה, שלפה מעטפה גדולה שהכילה את חפציה של אלי, והדפה אותה על השולחן לעבר אביה. היא לא הרימה את מבטה אליהם כשאמרה כמו רובוט, "את משוחררת לחזקת אביך. את יכולה ללכת."
אלי קמה בנוקשות ופסעה בעקבות אביה לאורך המסדרונות הצרים, המוארים באור לבן בוהק, לעבר הכניסה הראשית.
כשיצאו אל אוויר הקיץ הצונן, נשמה עמוק. ההקלה שמילאה אותה כשיצאה מתחנת המשטרה התערבבה בדאגה שחשה כשהביטה בפניו של אביה. הם פסעו בשתיקה לעבר המכונית.
אביה לחץ על השלָט, והפורד השחורה השמיעה ברכת שלום צייצנית מעבר לכביש. כשהתניע את המכונית, פנתה אליו אֶלי בקול חלוש ובמבט מתנצל.
"אבא..."
הוא הביט קדימה בשיניים חשוקות. "לא, אליסון."
"מה לא?"
"אל תדברי. שבי בשקט. זהו."
הנסיעה עברה בשתיקה. כשהגיעו הביתה יצא אביה מהמכונית בלי לומר מילה. אלי דשדשה בעקבותיו, ותחושת המועקה הלכה ותפחה בבטנה.
אביה לא נראה כועס. הוא נראה... מרוקן.
אלי עלתה במדרגות, פסעה במסדרון ועברה על פני חדרו הריק של אחיה. כשנכנסה לחדרה והרגישה שוב מוגנת, סקרה את עצמה במראה. שערה החלק, שגלש עד כתפיה, היה צבוע בחִינה אדומה בוהקת, ועכשיו היה פרוע לגמרי. על רקתה השמאלית התנוסס כתם של צבע שחור, ומתחת לעיניה נמרחו שאריות של מסקרה שחורה. ריח זיעה ופחד נדף ממנה.
"טוב," אמרה לבבואה שלה, "היה יכול להיות יותר גרוע."
למחרת התעוררה בשתים־עשרה בצהריים. היא יצאה מתחת לשמיכה המבולגנת, לבשה ברישול מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו לבנה, ופתחה בזהירות את הדלת.
שקט מוחלט.
על קצות האצבעות ירדה למטבח. אור שמש ניגר פנימה מבעד לחלונות הגדולים והאיר את דלפקי העץ הנקיים. על אחד הדלפקים היתה מונחת כיכר לחם, ולצדה חמאה שנמסה בחום. ליד הקומקום עמד ספל עם ובתוכו תֵיוֹן.
אלי היתה רעבה מאוד, למרות הכול. היא חתכה פרוסת לחם והכניסה אותה לטוסטר. אחר כך הדליקה את הרדיו כדי למלא את השקט, אבל כעבור רגע כבתה אותו.
היא אכלה במהירות ועלעלה בעיתון של אתמול בלי לקרוא אותו ממש. רק כשסיימה לאכול ראתה את הפתק ליד דלת המטבח.
אלי,
אחזור אחר הצהריים. אל תצאי מהבית.
אמא
בלי לחשוב פעמיים הושיטה יד אל הטלפון כדי להתקשר למארק, אבל שפופרת הטלפון האלחוטי נעלמה מהתושבת שלה ליד המקרר.
אלי נשענה על דלפק העץ, תופפה עליו באצבעות והקשיבה לתקתוק השעון הגדול מעל התנור.
תיק תק, תיק תק.
תשעים ושישה תקתוקים.
למה בעצם אומרים תקתוקים ולא תיקתקים?
"טוב," היא הזדקפה וחבטה בכף ידה על הדלפק. "מספיק עם השטויות."
היא עלתה בריצה לחדרה ופתחה בתנופה את מגירת השולחן כדי להוציא ממנה את המחשב הנייד.
המגירה היתה ריקה.
אלי קפאה במקומה ושקלה את משמעותה של ההיעלמות הזאת. כתפיה נשמטו קצת.
הוריה חזרו מאוחר בערב. היא המתינה להם בחשש (בכל פעם ששמעה דלת מכונית נטרקת ניגשה להציץ מהחלון), אבל בסופו של דבר, כשחזרו, נשארה מכורבלת בכורסת העור הגדולה, עטתה על פניה הבעה אדישה והמשיכה לִצפות בטלוויזיה המושתקת.
אמה הניחה את התיק שלה במקום הקבוע, על השולחן הקטן במבואה, והלכה למטבח בעקבות אביה של אלי. הם הכינו תה, ומבעד לדלת הפתוחה ראתה אלי שאמה מניחה יד מעודדת על כתפו של אביה ואז ניגשת למקרר להוציא חלב.
לא מבשר טובות.
אחרי כמה דקות התיישבו שניהם מולה, על שפת הספה הכחולה. שערו של אביה היה מסורק עכשיו, אבל עיגולים שחורים נראו מתחת לעיניו. הבעת הפנים של אמה היתה שלווה, אבל שפתיה היו מהודקות זו לזו בקו מתוח.
"אליסון..." אמר אביה והיסס לרגע. הוא שפשף את עיניו בעייפות.
אמה המשיכה במקומו. "שוחחנו בינינו ארוכות, וחשבנו מה אפשר לעשות כדי לעזור לך."
אוי, לא.
"נראה לנו שאת לא כל כך מרוצה מבית הספר הנוכחי שלך." היא דיברה לאט ובהטעמה. מבטה של אלי התרוצץ בין שניהם. "עכשיו, אחרי שפרצת לבית הספר ושרפת את התיק האישי שלך, וריססת על הדלת של המנהל את המילים 'רוס ההומו', לא מפתיע שגם הם לא כל כך מרוצים ממך."
אלי כרסמה את הציפורן בזרת שלה וריסנה את החשק לצחקק בעצבנות. צחקוקים לא ממש יעזרו לה עכשיו.
"זהו בית הספר השני ששולח לנו מכתב מנומס מאוד ומבקש מאיתנו להעביר אותך לבית ספר אחר. ולמען האמת, כבר נמאס לנו לקבל מכתבים מנומסים כאלה."
אביה גחן קדימה, ולראשונה מאז התקרית הביט ישר בעיניה של אלי.
"אנחנו מבינים שאת מגיבה ככה בגלל כל מה שקרה, אליסון," אמר. "אנחנו מבינים שזאת הדרך שלך להתמודד עם הבעיה, אבל אי־אפשר להמשיך ככה: בריחות מבית הספר, השחתת רכוש, כתיבה על הקירות... די. הבנו את המסר שלך."
אלי פתחה את פיה כדי להתגונן, אבל אמה נעצה בה מבט אזהרה. אלי משכה את ברכיה אל חזה וכרכה את זרועותיה סביבן.
אמה נטלה שוב את רשות הדיבור. "קצין המבחן, שיודע עלייך הכול, דרך אגב, רוצה מאוד לעזור לך, ואתמול בערב הוא הציע שנשלח אותך לבית ספר אחר, מחוץ ללונדון. שנרחיק אותך מה'חברים' שלך."
לגלוג ומרירות נשמעו בקולה כשאמרה את המילה "חברים".
"הבוקר ערכנו כמה שיחות טלפון ו..." אמה השתתקה רגע, העיפה באביה מבט מהסס ורק אז המשיכה, "ומצאנו מקום שמתמחה בבני נוער כמוך..."
אלי התכווצה בכורסה.
"...והיום נסענו לבקר שם. דיברנו עם המנהלת..."
"שהיתה ממש מקסימה," התערב אביה.
אמה התעלמה מדבריו. "...והיא הסכימה לקבל אותך עוד השבוע."
"השבוע?" קולה של אלי התרומם בתדהמה. "אבל רק לפני שבועיים התחילה חופשת הקיץ!"
"זאת פנימייה," אמר אביה בקצרה.
אלי בהתה בו בפה פעור.
פנימייה?
המילה הדהדה במוחה.
הם עובדים עלי, אמרה לעצמה.
"לא יהיה לנו קל לממן את הלימודים שם, אבל הגענו למסקנה שאנחנו צריכים לנסות להציל אותך מעצמך, לפני שתהרסי לעצמך את החיים. כרגע אַת נחשבת בעיני החוק רק לעבריינית צעירה, אבל בקרוב כבר לא תוכלי ליהנות מההקלה הזאת." הוא חבט בידו על זרוע הספה, ואֶלי בהתה בו. "את בת שש־עשרה, אליסון. זה חייב להיפסק."
אלי שמעה את פעימות לבה.
שלוש־עשרה, ארבע־עשרה, חמש־עשרה פעימות...
איזה אסון. לא להאמין. ממש נורא. אסון המתחולל לנגד עיניה, בחדר הזה. היא גחנה קדימה בכורסה.
"תשמעו, אני יודעת שפישלתי. אני מרגישה ממש נורא בגלל כל הסיפור הזה. באמת." היא השתדלה שהקול שלה יישמע מלא כנות. שום רגש לא נראה בפניה של אמה, ולכן פנתה בתחינה אל אביה. "אבל אתם לא חושבים שהתגובה הזאת קצת מוגזמת? בחייך, אבא, זה מטורף לגמרי!"
אמה של אלי העיפה עוד מבט באביה — מבט תקיף הפעם. הוא הביט שוב באֶלי והניד את ראשו בעצב.
"מאוחר מדי," אמר. "ההחלטה כבר התקבלה. אַת תעברי לשם ביום רביעי. ועד אז — אין מחשב, אין טלפון ואין אייפּוֹד. ואת לא יוצאת מהבית."
הוריה קמו, ואֶלי הביטה בהם כמו נאשם שמביט בשופטיו היוצאים מן האולם לאחר שדנו אותו למוות. בַּריקנות שהותירו מאחוריהם פלטה ברעד את האוויר מריאותיה.
הימים הבאים עברו על אֶלי בערפל של בדידות ובלבול. הוריה פקדו עליה לארוז ולהתכונן לנסיעה, אבל רוב הזמן ניסתה לשכנע אותם לבטל את התוכנית המטורפת.
ובכל זאת לא השיגה שום התקדמות. הם כמעט לא דיברו איתה.
ביום שלישי אחר הצהריים הושיטה לה אמה מעטפה צהבהבה דקה, שעליה התנוסס סמל בצורה של פסגת הר, ומתחתיו המילים "אקדמיית קימֶריה" בדיו שחורה. מתחת לכתובת המודפסת היה כתוב בכתב יד יפה ועגלגל — "מידע לתלמידים חדשים".
בתוך המעטפה היו שני דפים כתובים, והמילים נראו כאילו הודפסו במכונת כתיבה. אלי לא היתה בטוחה בכך — מעולם לא ראתה מסמך שנכתב במכונת כתיבה — אבל כל אחת מהאותיות הקטנות והרבועות השאירה שקע קטן בנייר הלבן העבה. בכל דף היו רק פסקאות בודדות. הדף הראשון היה מכתב ממנהלת בית הספר — איזַבֶּל לֶה פָנוּל. היא כתבה שתשמח לקבל את פניה של אלי בבואה לבית הספר.
באמת תודה רבה לה, חשבה אלי בזלזול והעיפה הצדה את הדף. הדף השני לא היה מועיל יותר: היה כתוב בו שבית הספר יספק לה עפרונות, עטים ונייר, וגם תלבושת אחידה; שעל כל הבגדים שתחליט להביא איתה צריך לרשום בעט בלתי־מחיק ("או לרקום") את ראשי התיבות של שמה; וגם להביא מגפיים ומעיל גשם, כי "בית הספר מוקף בשטח כפרי גדול."
היא רפרפה על המכתב עד סופו כדי לראות אם יש בו אזכור מאיים של "חוקי בית הספר", ובסופו של דבר מצאה כמובן את הנוסח הקבוע, מודגש באותיות עבות:
כללי ההתנהגות החלים על התלמידים יימסרו לך עם הגיעך. יש לקרוא אותם בקפידה ולהישמע להם. כל הפרה של כללי בית הספר תגרור בעקבותיה עונש חמור.
בפסקה הבאה היו בשורות רעות נוספות:
מרגע ההגעה לבית הספר אין לצאת משטחו אלא באישור ההורים או המנהלת. אישור כזה יינתן לעתים רחוקות בלבד.
ידיה של אלי רעדו כשהרימה מהרצפה את הדף הראשון שהשליכה, הכניסה את המכתב בחזרה למעטפה והניחה אותו על השולחן.
מה זה צריך להיות? בית ספר או בית סוהר?
ואז ירדה בהחלטיות למטבח. אמה עמדה שם והכינה ארוחת ערב.
"אני מתקשרת למארק," הכריזה בהתרסה ולקחה את הטלפון האלחוטי, ששב למקומו באורח פלא בכל פעם שהוריה היו בבית.
"באמת?" אמה הניחה את הסכין על הדלפק.
"אם שולחים אותי לכלא, יש לי זכות לשיחת טלפון אחת, לא?" אמרה אלי, וקולה היה מלא כעס והתמרמרות. הם ממש מגזימים.
אמה סקרה אותה רגע, אבל בסופו של דבר משכה בכתפיה, לקחה בחזרה את הסכין וחזרה לחתוך את העגבניות לפרוסות דקיקות.
"אז תתקשרי."
אלי נאלצה לחשוב רגע לפני שחייגה. המספר של מארק היה מתוכנת בטלפון הנייד שלה, ולכן כמעט לא זכרה אותו בעל־פה.
הטלפון צלצל כמה פעמים.
"הלו." קולו היה מוּכּר ונעים כל כך, שאלי הרגישה שהיא עומדת לפרוץ בבכי.
"היי. זאת אלי."
"אלי! בחיי, חזרת מהמתים? איפה היית כל הזמן הזה?" נשמע שהוא נמלא הקלה, בדיוק כמוה.
"בבית סוהר." היא נעצה מבט בגבה של אמה. "לקחו לי את הטלפון וגם את המחשב. ולא נותנים לי לצאת מהבית. מה אצלך?"
"אה, כרגיל." הוא צחק. "ההורים שלי חמים עלי, בבית ספר חמים עלי, אבל אל תדאגי, הם יתקררו."
"ומעיפים אותך מבית הספר?"
"לא, מה פתאום! מה, אותך מעיפים?"
"מתברר שכן. ההורים שלי שולחים אותי למחנה כפייה שהם מתעקשים לקרוא לו בית ספר. איפשהו בחלל החיצון."
"ברצינות?" הוא נשמע ממש מרוגז. "איזה בלגן! למה הם כבדים כאלה? הרי לא קרה כלום בסך הכול. אף אחד לא נפגע, והמנהל יתגבר על זה. אז ברור שאני צריך לעשות עבודות שירות, להתנצל לפני כולם, ואז אני חוזר לגיהינום הרגיל של בית ספר. למה ההורים שלך מתנהגים כמו בימי הביניים? אני לא קולט."
"גם אני לא. תקשיב, הסוהרים שלי אומרים שאני לא אוכל להתקשר אליך מרגע שאני אכנס לַבית סוהר הזה, אבל אם תרצה למצוא אותי, קוראים לזה אקדמיית..."
השיחה התנתקה. אלי הרימה את מבטה וראתה שאמה מחזיקה את תקע הטלפון ששלפה מהקיר. פניה היו חסרי הבעה.
"עד כאן," אמרה אמה. היא שלפה את הטלפון מידה של אלי וחזרה לחתוך את העגבנייה.
אלי קפאה על מקומה ובהתה בה, המומה לגמרי. במשך חצי דקה הרגישה שפניה מחווירים ואחר כך מסמיקים, כשהתאמצה לא לפרוץ בבכי. בסופו של דבר הסתובבה ויצאה בסערה מהמטבח.
"אתם... התחרפנתם... על... כל... הראש!" המשפט התחיל בשקט אבל נהפך לצרחה עם כל מדרגה שעלתה. היא טרקה את דלת חדרה, עמדה באמצע החדר והביטה סביבה, מבולבלת לגמרי.
המקום הזה כבר לא נראה לה כמו בית.
בוקר בהיר וחמים עלה לבסוף ביום רביעי, ואלי הופתעה לגלות שהיא מרגישה הקלה ניכרת: לפחות השלב הזה של העונש הסתיים סוף־סוף.
במשך חצי שעה הביטה בארון הבגדים הפתוח וניסתה להחליט מה ללבוש. בסופו של דבר בחרה במכנסי ג'ינס שחורים צמודים ובחולצה לבנה, ומעל הכול לבשה וֶסט שחור ארוך, שהמילה "בלגן" משורבטת עליו בנצנצים כסופים. היא סירקה את שערה האדום והשאירה אותו פזור.
אחרי שסקרה את עצמה במראה הגיעה למסקנה שהיא נראית חיוורת ומבוהלת.
אני יכולה להיראות טוב יותר.
היא צבעה את שולי העפעפיים בשכבה עבה של תוֹחֵם עיניים נוזלי, ועל הריסים מרחה הרבה צבע שחור. אחר כך התכופפה והוציאה מתחת למיטה את הנעליים שלה — נעלי דוקטור מַרטֶנס אדומות וכבדות, שהגיעו לה עד הברך. היא תחבה את שולי הג'ינס לתוך הנעליים וקשרה את השרוכים מעליהם. כשירדה במדרגות כעבור כמה דקות הרגישה כמו כוכבת רוק. הבעת פניה היתה מרדנית.
אמה הביטה בתלבושת שבחרה, נאנחה בדרמטיות אבל לא אמרה דבר. ארוחת הבוקר עברה בשתיקה קפואה, ואחר כך השאירו אותה הוריה לבדה כדי שתגמור לארוז. היא שמה את כל הבגדים בערמה על המיטה, ואחר כך התיישבה ביניהם, משכה את ברכיה אל חזה, הניחה עליהן את המצח וספרה את הנשימות שלה, עד שהרגישה רגועה יותר.
בצהריים, כשיצאו אל המכונית, עצרה אלי לרגע והסתכלה אחורה אל הקוטג' שלהם, כאילו היא מנסה לחקוק אותו בזיכרונה. המבנה לא היה מפואר במיוחד, אבל תמיד ראתה בו בית, עם כל הרגשות היפים שהמילה הזאת מעוררת.
אבל עכשיו הוא נראה כמו סתם עוד בניין ברחוב.