1

 

אֶלי רעדה ברוח הקרה של חודש פברואר. היא נצמדה לעץ האורן הגבוה שמאחוריו הסתתרה והחזירה את הטלפון לכיס.

היא מחכה כאן כבר כמעט עשרים דקות. אם זה ייקח עוד הרבה זמן...

היא בלעה את רוקה במאמץ.

השער הגבוה והמאיים שמולה היה מעוטר ביתדות מתכת מחודדות ושחורות. ככל הידוע לה, זו היתה הדרך היחידה להיכנס ולצאת מאקדמיית קִימֶריָה. את השער המרוחק כקילומטר וחצי מבניין בית הספר, שניצב בקצה שביל גישה ארוך, היה אפשר לפתוח ולסגור רק באמצעות שלט רחוק. רק המנהלת וצוות שומרים שנבחרו בקפידה היו יכולים להפעיל אותו.

מכוניות נראו לעתים רחוקות למדי באקדמיית קימריה. רוב המורים ואנשי הצוות התגוררו במקום. אבל מדי יום יצאו ובאו למקום משאיות אספקה ורכבי דואר, כמו השומרים שעבדו בחברת האבטחה של ראג' פאטֶל. אלי עקבה אחרי כלי הרכב המועטים האלו כבר כמה שבועות, והיא ידעה שרכב האספקה מגיע בדרך כלל קצת לפני ארבע אחר הצהריים. השעה היתה כבר כמעט ארבע. אם יהיה לה מזל, הרכב ייכנס מבעד לשער הזה לפני שיגלו אותה.

המחבוא שלה היה קרוב מאוד למקום שבו היתה כשג'ו נהרגה. זיכרון הלילה ההוא לפני שמונה שבועות ייסר אותה. כשעצמה עיניים הכול חזר אליה — מעטה השלג הלבן, האור הכחול של הירח, הגוף השברירי המוטל כמו בובת סמרטוטים על הכביש... ענן הדם שהקיף אותה כמו עלי כותרת של פרח קטלני.

היא פקחה עיניים.

הלילה זה רק כביש עפר ריק.

היא נשמה נשימה נרעדת.

אני באמת מתכוונת לעשות את זה?

היא שאלה את עצמה את השאלה הזו מאז שהגיעה לשער. היא רצתה לבכות, או לחזור בריצה לחדר שלה. אבל במקום זאת היא נשארה במקום והתכוננה לפעולה.

היא חייבת לצאת מכאן. אם היא רוצה לגלות מה באמת קורה, אין לה ברירה אלא להתרחק מבית הספר הזה ולברר בעצמה.

משב רוח קפוא טילטל את העצים, והם המטירו עליה טיפות גשם קרות כקרח. היא הצטמררה והידקה את הצעיף לצווארה. לרגע ממושך אחד בלעה שאגת הענפים שהתנועעו מעליה את רעש המכונית. כשאלי הבחינה בה, כבר נראו הפנסים באופק.

היא השתופפה הרחק מטווח אלומות האור החזק וחיכתה כשגופה דרוך ומוכן כמו פעם, לפני ההתקפה. כל איבר בגופה הפגוע כאב כשעמדה בתנוחה הזו — במיוחד הברך שלה — אבל היא התעלמה מהכאב. זה לא הזמן להקשיב לגוף שלה. זה הזמן לברוח.

אלי התבוננה בנשימה עצורה מבעד לסורגי הגדר, בלתי־נראית בצללים במעיל ובמכנסי הג'ינס הכהים שלה. היא ציפתה לרכב מסחרי לבן, אבל ראתה מכונית ספורט נמוכה בצבע כהה.

אלי עצרה את נשימתה. אחדים מהשומרים נסעו במכוניות מהסוג הזה. זה בטח אחד מהם.

המכונית המצוחצחת התקרבה לשער באטיות ונעצרה.

אלי החליטה: היא תעשה את זה בכל מקרה. לא משנה מי נמצא במכונית הזו. היא תברח.

היא התכוננה. זו ההזדמנות שלה. אולי ההזדמנות היחידה.

אבל כלום לא קרה. הכאב הפועם בברך הפצועה שלה הלך והחמיר. העמידה בלי לזוז היתה עינוי. היא לא תצליח להמשיך ככה עוד הרבה זמן.

היא עצמה עיניים והפצירה בשער להיפתח, אבל הוא לא זז. משהו בטח קרה.

אולי הם יודעים. אולי זו מלכודת וראג' כבר שלח את השומרים שלו לתפוס אותי. אולי הם באים לתפוס אותי ברגע זה ממש.

הפה שלה התייבש. היה לה קשה לנשום.

ואז היטלטל שער המתכת הגדול והתחיל להיפתח בקול חריקה מתכתי.

השפתיים שלה נעו בדממה. אלי ספרה שמונה שאיפות ונשיפות עד שהשער נפתח לגמרי ונעצר. הכביש שמאחוריו התפתל לתוך היער האפלולי. באור הדמדומים הדועך היה נדמה שהוא נעלם ממש מעבר לשער — כאילו העולם שבחוץ כבר לא קיים.

אלי שלפה את הטלפון מכיסה וזרקה אותו על האדמה. היא ממש לא רצתה לעשות את זה, אבל יוכלו לאתר אותה בעזרתו — הוא כבר לא יביא לה תועלת. היה עליה לסמוך על מארק שיפעל על פי הסיכום ביניהם.

עכשיו צריך רק לחכות שהמכונית תיכנס מספיק עמוק לשטח בית הספר, כדי שהיא תוכל לחמוק החוצה מבלי שהנהג יבחין בה.

אבל גם אחרי שעבר עליה רגע ארוך ומענה, המכונית עדיין לא זזה. המנוע שלה טירטר כמו חתול מגרגר המשחק בטרפו. מהמקום שבו כרעה, אלי לא ראתה את הנהג.

אוף, מה הבעיה שלך? התחשק לה לצעוק מרוב תסכול. אולי תיסע כבר?

בדיוק כשהיה נדמה לה שראו אותה, התחילו הצמיגים של מכונית האאודי השחורה לגרוס את החצץ של שביל הגישה. המכונית התחילה לנוע באטיות לעבר בניין בית הספר.

השער התחיל להיסגר כמעט מיד, אבל אלי לא העזה לזוז. המכונית עדיין היתה קרובה מדי — הנהג עלול לראות אותה במראה שלו.

היא חיכתה בשרירים מתוחים וכואבים ומיקדה את מבטה בשער, מתפללת שהמכונית תצא כבר מטווח ראייה. אבל זאת התקדמה באטיות מכוונת, כמעט כאילו הנהג חיפש מישהו.

המחשבה עוררה בה בחילה. היא נשמה עמוקות כדי להרגיע את עצמה.

אל תאבדי את זה עכשיו, אלי, היא אמרה לעצמה. תתרכזי. אם הוא היה יודע שאני כאן הוא היה יוצא מהמכונית.

בזמן שצפתה בסגירתו האטית של השער, ספרה אלי שלוש נשימות. ארבע.

חמש.

השער כמעט נסגר עכשיו. המכונית עדיין היתה בטווח ראייה אבל כבר לא היתה לה ברירה — אם לא תצא עכשיו ייתכן שכבר לא תצליח לצאת לעולם.

וזה פשוט לא בא בחשבון.

היא זינקה ממקום מחבואה בין העצים כשרגליה שועטות קדימה, ברכיה כואבות ונשימותיה צורבות בריאותיה. הרווח שבין השער לגדר נראה קטן. קטן מדי. יכול להיות שהיא טעתה בחישוב? יכול להיות שכבר מאוחר מדי?

ואז היא הגיעה, ידיה תפסו בחוזקה בסורגים הקרים כאילו יש ביכולתה להאט את התקדמותם. אבל השער היה אוטומטי — בלתי־ניתן לעצירה. הוא נע בקצב אחיד. אדיש.

אלי לא היססה — היא עברה במהירות ברווח הצר בעוד הסורגים אוחזים במעיל שלה כמו אצבעות גרומות, ודחפה את כתפיה חזק קדימה תוך שהיא מתנשמת בשיניים חשוקות בניסיון להדחיק את הכאב.

בצעקה חנוקה היא השתחררה מהסורגים ונפלה על האדמה בצדו האחר של השער שנסגר בטריקה.

היא יצאה לחופשי.

2

 

בבוקר של אותו היום אלי לא תיכננה לברוח מבית הספר. היא תיכננה להבריז מהשיעור.

היא עשתה את זה הרבה בזמן האחרון.

הלימודים כבר לא נראו קשורים לחיים שלה. אז בשביל מה לטרוח בכלל?

אחרי שהכריחו אותה לבוא לשיעור כמה פעמים, בניגוד לרצונה, היא התחילה להתחבא בכל מיני מקומות כדי להימנע מהאפשרות הלא נעימה הזו. בבניין הוויקטוריאני רחב הידיים של בית הספר היו המון גומחות ומחבואים שהתאימו למטרתה — היא אהבה במיוחד את החדרים שלא היו בשימוש ואת גרמי המדרגות ששימשו פעם את המשרתים, שם אף אחד לא העלה בדעתו לחפש. המרתף, הכנסייה... היו לה אינספור אפשרויות.

היום, אחרי שהשתתפה בכמה שיעורי בוקר מעיקים, היא יצאה מבעד לחלון חדר השינה שלה, טופפה על קצות האצבעות לאורך מדף האבן הצר עד למקום שבו השתפל הגג ועלתה אל ראש הגג, שם רקדה פעם ג'ו בטירוף עם בקבוק וודקה ושם הצילו אלי וקרטר את חייה.

היא ישבה על הגג במשך שעות בקור, לבד עם הזיכרונות, וצפתה בתלמידים ובצוות המורים על האדמה שמתחתיה. הפתיע אותה שאף אחד מהם לא הביט למעלה. מהגג הזדקרו כל מיני ארובות וקישוטים עשויים ברזל מחושל, כך שהיה לה קל לצפות במתרחש מבלי שיבחינו בה; היא היתה ממש פסל חי.

וכך חמק היום מבין אצבעותיה, כמו ימים רבים בזמן האחרון, עד ששמעה קולות מוכרים קרובים להפתיע. היא נדרכה מחשש שגילו אותה. לקח לה רגע להבין שהקולות בוקעים מחדר השינה שלה ומגיעים אליה מבעד לחלון הפתוח שנמצא ממש מתחת למקום מושבה על הגג.

אלי החזיקה במרזב המעוצב להפליא בדמותו של דרקון, ורכנה מעל קצה הגג כדי להקשיב.

"אז לא מצאתם אותה עדיין?" קולה של איזבל היה מתוח.

"לא." דיבורו של ראג' היה כה שקט, שהיה על אלי להתאמץ כדי לשמוע אותו. "הצוות שלי מחפש אותה בשטח עכשיו."

הם לא ימצאו אותה. הם אף פעם לא מצאו אותה. המחשבה העניקה לה סיפוק מסוים. היא אולי כישלון מוחלט כשמדובר בהצלת חיים, אבל היא מסוגלת להערים על שומרים שנחשבים לטובים בעולם.

ואז איזבל דיברה שוב — קולה נשמע עכשיו קרוב עוד יותר. אלי תיארה לעצמה שהיא עומדת ליד החלון ומביטה באותו נוף שבו היא מביטה.

"מה שלומה... לדעתך?" שאלה המנהלת בהיסוס. "רייצ'ל אמרה משהו?"

אנחה.

"יותר טוב?" אמר ראג', "יותר גרוע? קשה לדעת. אולי אותו הדבר. רייצ'ל דואגת לה. היא עדיין נפגשת עם ד"ר קַרטְרייט?"

אלי הזעיפה פנים. ד"ר קרטרייט היה הפסיכולוג שאיזבל הביאה לבית הספר אחרי כל מה שקרה.

"כבר לא," ענתה איזבל. "בהתחלה היא נפגשה איתו, אבל אחר כך הוא אמר שהוא לא ממש מצליח לתקשר איתה. לדבריו היא 'לא מגיבה'."

הם לא צריכים לדבר על זה, חשבה אלי בכעס. זה אמור להיות עניין אישי.

היא חשבה על הסיוטים ועל המחשבות האיומות — הדברים המעטים שבהם שיתפה את ד"ר קרטרייט לפני שנאטמה אליו.

היא לא רצתה שהם יֵדעו את זה.

"איך אני מסוגלת לחזור ללימודים אחרי שחברה שלי מתה לי מול העיניים?" היא שאלה אותו באחת הפגישות הבודדות שבהן נכחה. "איך אני יכולה להתעניין בפעלים בצרפתית, או בכיבוש הספרדי?"

"אין ברירה," אמר הפסיכולוג. "את מניחה רגל אחת לפני השנייה בכל בוקר. ואת מנסה. את ממשיכה לנסות."

"בולשיט," השיבה אלי בארסיות.

הוא לא יכול לדעת איך זה לפחד להירדם בגלל סיוטים איומים. הוא בכלל לא יכול לתאר לעצמו.

אף אחד לא יכול.

ראג' פלט צחוק נטול הומור שהעיד על כך שגם הוא חושב שאלי "לא מגיבה".

"הוא הרגיש שהיא לא משלימה עם מותה של ג'ו — שהיא מחפשת אשמים," אמרה איזבל. אלי רכנה עוד יותר, להוטה להאזין למידע הפנימי הזה. "הוא אמר שתחושת האשמה היא סוג של קביים, שמאפשרים לך להאריך ללא גבול את שלב הכעס שבתהליך האבל. עד שהיא תתגבר על הכעס, היא לא תצליח להשלים ולהתמודד עם מה שקרה."

מה שתגידי, חשבה אלי בחוסר סבלנות מוחלט. יש לי סיבה לכעוס. בגללך.

ובכל זאת, מבעד לכעס שלה היא ידעה שיש אמת בדבריה של איזבל, והדבר הטריד אותה.

מתחתיה, איזבל עדיין דיברה. "אבל אז אלי החליטה שהוא לא מוצא חן בעיניה. הם היו אמורים להיפגש היום אחר הצהריים ו..." אלי כמעט הצליחה לראות את משיכת הכתף המיואשת של איזבל, "בדיוק כשמגיע הרגע היא נעלמת בלי להשאיר סימן."

קולו של ראג' התחזק — גם ממקומה על הגג שמעה אלי את הכעס שלו. "אי־אפשר להמשיך ככה, איזי. את חייבת לעשות משהו. כל האנשים שלי מחפשים אותה עכשיו, במקום להגן על בית הספר. אנחנו עדיין לא יודעים מה נתניאל מתכנן. הוא עלול לפגוע בנו בכל רגע. היא מבזבזת לנו את הזמן. אנחנו לא יכולים להמשיך ככה. אלי מתנהגת כמו..."

"כמו שהיא היתה מתנהגת פעם," אמרה איזבל וקטעה את דבריו. "ככה בדיוק היא התנהגה אחרי שאחיה נעלם. היא פשוט כועסת ואני לא ממש מאשימה אותה. גם אני כועסת. אבל כיוון שאני לא בת שש־עשרה אני יודעת לתעל את הכעס שלי. אלי לא."

שיחתם נקטעה בשל דפיקה על הדלת.

מי זה יכול להיות?

אלי התאמצה לשמוע ורכנה עוד יותר למטה, עד שראשה וכתפיה הציצו מעבר לקצה הגג. אבל ראג' ואיזבל הלכו כנראה לפתוח את הדלת. היא שמעה מלמול קולות, אבל הם היו רחוקים מכדי שתוכל לפענח את מה שנאמר.

לאחר רגע נטרקה הדלת בהחלטיות. ואז... שקט.

הם הסתלקו.

אלי המאוכזבת משכה את עצמה והתרחקה למקום בטוח יותר על הגג, ותוך כדי כך הפנתה את מבטה למטה.

שניים משומריו של ראג' עמדו על הארץ מתחתיה. הם הביטו בה ישירות.

הלב של אלי צנח לתחתונים.

אוי, לא.

מרוב פאניקה היא מיהרה להסתתר מהם, והנעליים שלה החליקו על הרעפים הרטובים. כשהיה לה נדמה שכבר לא רואים אותה, היא רכנה קדימה מספיק כדי להציץ למטה. מתחתיה סימנו השומרים למישהו שהיא לא ראתה שיצטרף אליהם. לאחר רגע הגיע ראג' ונעמד לצדם. הם הצביעו על מיקומה של אלי על הגג. ראג' שילב את זרועותיו ומבטו המאשים הצטלב במבטה.

אלי בלעה את רוקה במאמץ.

הגיע הזמן למצוא מחבוא חדש, היא חשבה.

היא קמה בקפיצה על רגליה, חצתה בריצה את הגג למקום שבו הוא השתפל מטה והחליקה על ישבנה במדרון. החצאית הקצרה המשובצת שלה, שלא התאימה לפעילות מהסוג הזה, התקמטה מתחתיה ומים מהגג הרטוב נספגו בגרבונים שלה. היא לפתה את המרזב בקצות האצבעות והחליקה לאורך מדף האבן לתוך החלון הפתוח של החדר שלה, ואז קפצה ממנו אל שולחן הכתיבה שלה.

כשהיתה בפנים היא התיישרה בתחושת ניצחון, ואז גילתה את איזבל עומדת מולה בזרועות משולבות.

המנהלת לא חיכתה שהיא תמציא תירוצים.