הקדמה

בחודש מאי 1670 התיאולוג הגרמני יאקוֹבּ תוֹמאזיוּס (Thomasius) פירסם ביקורת קטלנית על ספר שראה אור זמן קצר לפני־כן בעילום־שם. תוֹמאזיוּס טען כי זהו "מיסמך מופקר" שיש להטיל עליו איסור מיידי בכל ארצות העולם. עמיתו ההולנדי, רֶנְיֶיה מַנְסְפֶלְט (Mansveld), פרופסור באוניברסיטת אוּטְרֶכְט, תקף אף הוא את הספר החדש וציין כי הוא מזיק לכל הדתות ו"עליו להיקבר לנצח בתהום הנשִייה". וִילֶם וַן בְּלַיֶינְבּוּרְךְ (Blijenburgh), סוחר הולנדי עם נטיות פילוסופיות, כתב כי "הספר האַתֵיאיסטי הזה מלא תועבות ... שיעוררו גועל בכל אדם בעל תבונה". מבקר נסער אחד הרחיק לכת וקרא לו "ספר שחוּשל בגיהינום", כזה שנכתב בידי השטן בכבודו ובעצמו.

במוקד כל תשומת הלב הזאת עמדו חיבור ושמו Tractatus Theologico-Politicus ("מאמר תיאולוגי־מדיני", בתרגומו העברי), ומחברו, יהודי מוחרם מאמסטרדם: ברוך דה שפּינוֹזה. בקרב בני־זמנו של שפינוזה, המאמר נחשב לספר המסוכן ביותר שראה אור אי־פעם. על־פי השקפתם, הוא איים לקעקע את יסודות האמונה הדתית, את ההרמוניה החברתית והפוליטית, ואפילו לחתור תחת המוסר היומיומי. הם האמינו כי המחבר – וזהותו לא נשמרה בסוד לאורך זמן – הוא חתרן נגד הדת ורדיקל פוליטי המבקש להפיץ אַתֵיאיזם וליבֶּרְטיניוּת ברחבי העולם הנוצרי. אין שום ספק: קול הזעקה שעורר עליו המאמר הוא אחד האירועים המשמעותיים ביותר בהיסטוריה האינטלקטואלית של אירופה – בין השאר משום שהתרחש בפתח עידן הנאוֹרוּת. המאמר אומנם הניח את התשתית לחשיבה הליברלית, החילונית והדמוקרטית שבאה בעקבותיו, אבל הוויכוח סביבו חשף – באותה עת ממש – את המתחים העמוקים בְּעולם שכביכול התאושש כבר ממאה שנים ויותר של מלחמות דת אכזריות.

המאמר הוא גם אחד הספרים החשובים ביותר בהגות המערבית שנכתב מעולם. שפינוזה היה הראשון שטען כי התנ"ך אינו דבר אלוהים, פשוטו כמשמעו, אלא יצירת ספרות שנכתבה בידי אדם; כי "הדת האמיתית" אין לה דבר עם תיאולוגיה, עם טקסים ליטוּרגיים ועם דוֹגמוֹת כיתתיות, אלא היא מגולמת כל־כולה בכלל מוסרי פשוט אחד: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ; וכי אין לתת לרָשוּיוֹת הדת שום דריסת רגל בניהולה של מדינה מודרנית. הוא גם טען בתוקף כי "ההשגחה העליונה" אינה אלא חוקי הטבע, כי ניסים (במובן של הֲפָרַת סדר הדברים הטבעי) לא ייתכנו, וכי האמונה בהם אינה אלא ביטוי לבורותנו ביחס לַסיבות האמיתיות של תופעות, וכי הנביאים מן הברית הישָנה היו פשוט אנשים מן השורה, שאומנם היו משִכמם־ומעלה מבחינה מוסרית, אבל ניחנו במקרה גם בדמיון מפותח במיוחד. הפרקים הפוליטיים בספר מציגים קריאה לסובלנות (ובמיוחד "החופש להתפלסף" בלי התערבות מצד הרשויות) ולדמוקרטיה, וכתובים ברהיטות כזאת ששום חיבור עדיין לא השתווה לה.

•  •  •

המוניטין של פילוסוף מן העבר נתונים לעיתים קרובות לחסדי מה שפופולרי בקרב העוסקים בתחום בכל תקופה. החבורה הנבחרת של פילוסופים קלאסיים, שהליבה שלה אומנם יציבה למדי כבר זמן רב (בדומה לחברים הקבועים במועצת הביטחון של האו"ם), חוותה בעבר לא מעט תוספות והשמטות. ובמשך הרבה זמן – במיוחד בעולם הפילוסופי האנגלו־אמריקאי במחצית הראשונה של המאה ה־20 – שפינוזה לא ממש התקבל למועדון. נכון, הוא המשיך ליהנות ממעמד מכובד כאחד מן הגדולים בהוגי־הדעות במערב, אבל הוא לא נחשב להוגה רלוונטי, והחיבורים שלו נלמדו לעיתים נדירות בלבד, אפילו בקורסי מבוא לתולדות הפילוסופיה. בין הסיבות שגרמו לכך היתה העובדה שגולת הכותרת של יצירתו, אתיקה, אף־על־פי שחוברה ב"סגנון גיאומטרי", היא מאוד בלתי־נגישה (בניגוד לצלילות החשיבה והכתיבה שהפילוסופים האַנָליטיים מעריכים מעל לכל – לפחות להלכה), וכן שהדוקטרינות שהוא מקדם בחיבורו הזה, העיקרי, נראו בעיני רבים כאילו הן גובלות בתחום המיסטיקה.

שיקום מעמדו של שפינוזה במחצית השנייה של המאה ה־20 הלך והתקדם ככל שהמֶטאפיזיקה והאֶפּיסטֵמוֹלוֹגיה השתלטו שוב על הפילוסופיה האקדמית. המֶטאפיזיקה האופנתית לא היתה מן הסוג הבונה־מערכת, כפי שהיה בתקופות מוקדמות יותר – כולל זו של שפינוזה – או מן הסוג האידיאליסטי שהיה חביב על ההֵגֶליאנים החדשים של קיימבּרידג' בסוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20, אלא עסקה בחקירות אַנָליטיות מדויקות שהתעמקו ברוח, בחומר, בסיבתיות, ובמה שנקרא הכוללים (universals). ובמקביל, האֶפּיסטֵמוֹלוֹגים המודרניים, בדומה לאפלטון ולדֶקארט לפניהם, ערכו חקירות על טבע האמונה, האמת, הצידוק, והידיעה האנושית. וכל אלה הם נושאים שבהם, כך הם האמינו, לשפינוזה – למרות יומרותיו השאפתניות יותר – יש משהו מעניין ורלוונטי לומר. יתר על כן, ההשקפה הלא־שמרנית שלו על אלוהים, והגישה המקורית שלו לבעיה של גוף־ונפש, גרמו לו להיראות, מכמה בחינות, פילוסוף מודרני הרבה יותר מאשר עמיתיו בני המאה ה־17, שנטו יותר לעבר הדת.

התוצאה הבעייתית־משהו של כל זה היתה ששפינוזה (שוב, כמו דקארט) התחיל להיחשב כמי שעסק בראש ובראשונה במֶטאפיזיקה ובאֶפּיסטֵמוֹלוֹגיה, ושהתעניין רק בשאלות כמו טבעו של העצם (substance) והבעיה של גוף־ונפש, ובהיענוּת להתקפות על יסודות הידיעה האנושית מצד הספקנים. ההוראה והמחקר התמקדו בשני החלקים הראשונים של האתיקה, שם אפשר למצוא את ההשקפה המוֹניסטית של שפינוזה על הטבע, את התפיסה שלו ביחס לשׂכל ולרצון, ואת רעיון ההקבלה (הפָּרָלֶליזם) גוף־נפש, שבו – כך נטען – נמצאת התשובה שלו לקשיים שעמדו בפני הדוּאַליזם של דקארט. החלקים השלישי, הרביעי והחמישי של האתיקה – התיאוריה של הרגשוֹת (passions) והפילוסופיה המוסרית שלו – כמעט שלא נדונו כלל (ועוד פחות מזה נלמדו באוניברסיטאות). התוצאה היתה תמונה מאוד מטעה ולא‑שלמה של המפעל הפילוסופי של שפינוזה: התלמיד היה עשוי לשאול את עצמו מדוע בכלל קוראים לספר "אתיקה".

החיבור מאמר תיאולוגי־מדיני של שפינוזה זכה ליחס גרוע עוד יותר בתקופה הזאת; לאמיתו של דבר, הוא זכה פשוט להתעלמות כמעט גמורה מצד פילוסופים במאה ה־20. ההזנחה הזאת לא ייחדה רק את העוסקים במֶטאפיזיקה ובאֶפּיסטֵמוֹלוֹגיה; למרבה ההפתעה היא היתה נפוצה גם בקרב חוקרי הפילוסופיה הפוליטית והדת. ספרי מבוא לתולדות המחשבה הפוליטית דנים בשפינוזה לעיתים נדירות, ועבודות בפילוסופיה של הדת כמעט לא מזכירות את שמו. אפילו כיום, לא קל למצוא קורס פילוסופיה שבו מלמדים את המאמר. תחומים אחרים מלבד הפילוסופיה – כמו לימודי יהדות, מדע המדינה, היסטוריה, חקר הספרות – נטו חסד רב יותר לחיבור.

למרות כל זה, מחוץ לכותלי האקדמיה ממשיכה הגותו של שפינוזה למשוך תשומת לב רבה מצד הקהל הרחב. וההתעניינות לא מתמקדת דווקא במה שהיה לו לומר על העצם או על יחסי גוף־ונפש – נושאים שאולי רק פילוסופים מקצועיים מסוגלים להתרגש מהם – אלא בהשקפות שלו על אלוהים, על הניסים והתנ"ך, ועל הדמוקרטיה והסובלנות. אנשים שאינם פילוסופים – כאלה שמופיעים בהמוניהם כמעט בכל הזדמנות להרצאה פומבית על שפינוזה – מגלים עניין רב ברעיונות הרדיקליים שלו בסוגיות אלה, במיוחד לאור העובדה מעוררת־הסקרנות ששפינוזה נוּדה מקהל ישראל. לעיתים יש לאנשים האלה איזושהי היכרות אגבית עם מה שהיה לשפינוזה לומר (ואולי גם לא מעט רעיונות תמימים ורומנטיים בעניין הזה), אבל כמעט אף אחד מהם לא באמת קרא את המאמר, אף־על־פי שזו משימה אפשרית הרבה יותר מאשר לקרוא את האתיקה הכבדה והמאיימת.

בשני העשורים האחרונים השתנה מאוד היחס אל המאמר, ולטובה. נכתבו כמה וכמה ספרים חשובים, ומאמרים משובחים רבים, המבהירים את התֵזוֹת ואת הטיעונים שלו, כמו גם את ההקשר ההיסטורי של החיבור. אלא שרוב העבודות הללו הן מן הסוג המתמחה, ועל־פי־רוב מוקדשות להיבט זה או אחר בהגותו הדתית והפוליטית של שפינוזה. גם אם הם מועילים מאוד לשפר את הבנת המאמר, הפירסומים המלומדים הללו מכוּונים לקהל קוראים אקדמי. משום כך, נדמה שהם לא הצליחו להביא אל ציבור הקוראים משהו שיַרווה את הצימאון למידע של ממש על ספר שהם שמעו או קראו עליו שבחים כל־כך יוצאי־דופן.

בספר הזה אני מקווה להביא את מאמר תיאולוגי־מדיני של שפינוזה לקהל מגוּון הרבה יותר. זווית הדיון שלי כאן היא רחבה: המרכיבים, התוכן וההקשר של המאמר. מה בדיוק טען שפינוזה במאמר שזעזע כל־כך את אירופה בתחילת העת החדשה? מה הניע אותו לכתוב חיבור שהתקבל כמשהו כל־כך נפיץ? מה היו התגובות לפירסום הספר, ולמה הן היו מרושעות כל־כך? ומדוע המאמר, כמעט שלוש מאות חמישים שנה אחרי שראה אור, עדיין רלוונטי להפליא?

הספר הזה לא עוסק בַּפילוסופיה של שפינוזה באופן כללי. הוא אפילו לא סוקר את הפילוסופיה הדתית והפוליטית של שפינוזה; התייחסתי לתיאולוגיה הפילוסופית ולנושאים הפוליטיים העולים באתיקה, כמו גם לחיבורו המאוחר והלא־גמור מאמר מדיני, רק כאשר היו רלוונטיים למשימה שלקחתי על עצמי: להבהיר את משמעויותיו של מאמר תיאולוגי־מדיני. בספר הזה אני גם לא מנסה לחקור את ההתקבלות של המאמר – חומר רב וחשוב ביותר – מעֵבר לתגובה המיידית אליו בקרב בני־זמנו של שפינוזה. המורשת של המאמר, משנת 1670 ועד ימינו אנו, היא נושא עשיר ומרתק, הראוי למחקר מעמיק בפני עצמו; ומחקר כזה אכן ערך ההיסטוריון הבריטי ג'ונתן איזְרָאֶל (Israel) בסידרת ספרים מוֹנוּמנטליים שפירסם בשנים האחרונות (ראו על כך ברשימת המקורות).

מה שכן מעניין אותי, זה להבין מה אומר שפינוזה במאמר ולָמה הוא אומר זאת, וכן להראות מדוע הספר עורר עליו תגובת־נגד חריפה כל־כך. שפינוזה ראוי להימנות עם הפילוסופים הדגולים בהיסטוריה. אין ספק שהוא היה הוגה הדעות המקורי, הרדיקלי והשנוי־במחלוקת ביותר בתקופתו, והרעיונות הפילוסופיים, הפוליטיים והדתיים שלו יצקו את היסודות לחלק גדול מכל מה שאנחנו קוראים לו "מודרני". אבל אם לא נקדיש למאמר תיאולוגי־מדיני את תשומת־הלב שהוא ראוי לה, לא באמת נכיר את שפינוזה.