מבוא

 

הדבר האחרון שציפיתי לו כאשר התחלתי את העבודה על הספר הזה, לפני שנים רבות, הוא למצוא כי אין דבר כזה, פילוסופיה. אבל זה פחות או יותר מה שמצאתי, וזה הסביר לי הרבה. החלטתי לשכוח מה שחשבתי שאני יודע, ויצאתי לדרכי לבחון את כתביהם של כל אותם מחברים מלפני 2,600 שנה ואילך, אלה הנחשבים לפילוסופים הגדולים של תרבות המערב. המטרה שלי (שחברַי, בנימוס רב, תיארו אותה כ"אמביציוזית" כשבעצם התכוונו לומר "מטורפת") היתה לגשת אל הסיפור כפי שעיתונאי אמור לעשות: לסמוך רק על מקורות ראשוניים, בכל מקום שאכן נשמרו; לחקור ולשאול בכל עניין שנראה כאילו קיבל כבר מעמד של חוכמה מוּכּרת; ומעל לכל, לנסות ולהסביר את כל העסק עד כמה שאפשר באופן בהיר.

כאשר התחלתי לחרוש את חיבוריהם של הטיפוסים הכל־כך שונים מן המאות השישית והחמישית לפני הספירה, שנהוג לצרף אותם יחדיו כקבוצה של פילוסופים, מסוֹקרטס־אפלטון־אריסטו (מי שלעיתים כה קרובות ארוזים בשבילנו כשלישייה, אבל האם היו אי־פעם שלושה אנשים כה שונים זה מזה?), דרך המטפלים האינטלקטואלים של העידן ההֵלֶניסטי, ומשם אל המיסטיקנים ואנשי תורות־המסתורין של העת העתיקה המאוחרת, ואז אל ההוגים הנוצרים, הנזירים תְאבֵי־הלוגיקה של ימי־הביניים המוקדמים, המדענים והתיאולוגים הימי־ביניימים, אל הקוסמים, החוזים, אנשי הדקדוק והמהנדסים של הרנסאנס, עד אל ההתחלות של הזמן המודרני – הלך ונהרס לנגד עינַי המארג הנפלא של ה"פילוסופיה", אותו מרחב של מה שנחשב לעתיק שבנושאים. והנה, סקירות היסטוריות מסורתיות, המנסות תמיד להבחין בין פילוסופיה ובין מדעי הטבע, מתמטיקה, מדעי החברה והרוח, מפַשטוֹת את העניין באופן מרחיק־לכת. עם הטקסטים מונחים לפנַי, פשוט לא היתה אפשרות שאתחום את מה שבדרך כלל קוראים לו "פילוסופיה" במסגרת נושא יחיד שאותו ניתן יהיה למַקם בצורה מדויקת על המפה האקדמית.

אחת הסיבות לכך נעוצה בכך שבמפה הזאת מתחלפים שמות־המיקוּם לעיתים קרובות. בימי־הביניים, למשל, "פילוסופיה" כיסתה הלכה למעשה כל ענף של הידיעה התיאורטית שלא נחשב לחלק מן התיאולוגיה. הנושא שבו עסק ניוטון היה "פילוסופיה של הטבע" (או "פילוסופיה טבעית", Natural Philosophy) – מונח שנהגו להשתמש בו אז, ועד למחצית הראשונה של המאה ה־19, כשהיה מדובר ברוב העניינים שהיום אנחנו רואים בהם מדע ובחלק מן העניינים שהיום אנחנו חושבים אותם לפילוסופיה. מה שנהגו תמיד לקרוא לו פילוסופיה היה משהו שבאופן טבעי שוטט לו מעֵבר לגבולות שיגרתיים. תאוַות הנדודים הזאת, יחד עם הסקרנות שאינה יודעת שׂוֹבע, הולידו שוב ושוב מחוזות מחשבה חדשים, מה שעוד מוסיף לקושי לקַבּע נתונים ברורים בתרשימים על המפה.

כפי שנִראה כבר בפרק הראשון, המדע המערבי נוצר כאשר כמה הוגים יוונים – אלה שלימים נודעו כ"פילוסופים" הראשונים – היו סוטים דַיים כדי להתעלם מן הדיבורים הרגילים על אֵלים ובמקום זה לחפש סיבות טבעיות לאירועים. הרבה יותר מאוחר, הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה והכלכלה, ואחר־כך הבלשנות, התפתחו מתוך עבודותיהם של אנשים שבזמנם נקראו אף הם פילוסופים. והתהליך הזה של יצירתיות נמשך גם בימינו. שְׂפות מחשב, למשל, מקורן במה שלאורך דורות נחשב להמצאה הטרחנית ביותר של הפילוסופים, הלוגיקה הפורמלית. דוגמה טיפוסית קטנה של האופן שבו הפילוסופיה מפזרת את ענפיה היא עבודתו של גֵיאוֹרג קנטור (Cantor), מתמטיקאי גרמני גדול מן המאה ה־19. המחקר שלו על מושג האינסוף נתפס מלכתחילה בעיני עמיתיו המדעיים כלא יותר מאשר "פילוסופיה", מפני שנראה להם כל־כך מוזר, מופשט ולא לעניין. כיום מלמדים אותו בבתי־ספר כּתורת הקבוצות, בקורסים למתמטיקה כמובן.

האמת היא שסיפורה של הפילוסופיה הוא יותר הסיפור של סוג חד במיוחד של מוח אנושי מכפי שהוא הסיפור של תחום־דעת מוגדר באופן חד. הדימוי המסורתי שלו כמין מדע הגותי של מחשבה טהורה, מנותק בדרך משונה משאר הנושאים, הוא דימוי שמקורו ביסודו של דבר בהטעיה שיצר אורו של הזמן ההיסטורי. האשליה נוצרת מן האופן שבו אנחנו מסתכלים אל העבר, ובעיקר מן הדרך שבה הידיעה נוטה לקבל את התוויות שאנו מטביעים בה, נגזרת ונארזת, וחוזרת ומקבלת תוויות חדשות. הפילוסופיה, כתחום של עיסוק, הולכת ונדחקת כדרך של שיגרה ובַמקום שהיא תפסה אנחנו מקבלים תחומי־ידע אחרים. תורת המוסר של אתמול נהיית למחרת תורת המשפט – יוּרִיסְפְּרוּדֶנציה – או כלכלת רווחה; ומה שהיה אתמול פילוסופיה של הרוּח (mind), היום הוא מדע קוֹגְניטיבי.

והתנועה בנתיב הזה מתנהלת בשני הכיווּנים: מחקרים חדשים בתחומי ידע אחרים מעלים שאלות חדשות לבעלי הסקרנות הפילוסופית. הכלכלה של מחר תהיה נושא שיעסיק את הפילוסופים של המוסר ביום שלאחר מכן. תוצאה אחת של הגבולות הנודדים הללו היא שאת החשיבה הפילוסופית קל לראות כאילו היא ממש חסרת תועלת, אפילו בשביל פעילות אינטלקטואלית. הדבר הוא כך בעיקרו של דבר מפני שכל נתח בה שרק מתחילים לראות בו משהו שאמור להיות מועיל – במהרה חדֵל להיקָרא פילוסופיה. מכאן גם מראית־העין הזאת – האשליה – כאילו לעולם אין בפילוסופיה התקדמות.

הפסיכולוג ויליאם ג'יימס, מאבות הזרם הפְּרַגְמַטיסטי בפילוסופיה האמריקאית, תיאר פעם "פילוסופיה" כ"מאמץ מוזר ועיקש לחשוב בבהירות". ההגדרה הזאת די יבשה, אבל היא יותר קרובה לָאמת מכל הגדרה אחרת שאני מכיר. נכון, בהירות היא לא ממש הדבר הראשון שיש לאנשים בראש כשהם חושבים על פילוסופיה. אי־אפשר להתכחש לעובדה שהניסיונות של פילוסופים לחשוב בבהירות אכן נגמרו לא פעם במפח־נפש (כל תחום־מחשבה שאחראי לכך שקם לנו מין הַיידֶגֶר, למשל, חייב לָעולם התנצלות). ואף־על־פי־כן, ויליאם ג'יימס צדק כשתיאר את הפילוסופיה בדרך הזאת. גם האפלים שבין אלה שהפכו את הפילוסופיה לעיסוקם העיקרי נאבקים ומנסים להבהיר דברים, והמאמץ הזה הוא שעושה אותם לפילוסופים. לפעמים המאמץ לא משתלם, אבל לעיתים קרובות הוא כן.

לכנות חשיבה פילוסופית בתואר "עיקשת" הוא רעיון מוצלח במיוחד. בּרטרַנד ראסל תיאר אותה פעם כ"קְשַׁת־עורף באופן בלתי־רגיל", מפני שהדבר האחד שמבחין אותה מסוגים אחרים של חשיבה הוא הסירוב לקבל תשובות שיגרתיות, גם כאשר לא לקבל אותן נראה ממש סוטה מנקודת המבט המעשית. זוהי הסיבה לכך שהרבה פעמים פילוסופים משמשים דמויות כל־כך נהדרות כשרוצים קצת ללעוג. ההיסטוריונים היוונים הקדומים של הפילוסופיה הבינו את זה יותר טוב מכפי שאנחנו מבינים את הדבר היום, וכך אנו מוצאים שהחיבורים שלהם מנומרים באַנֶקְדוֹטוֹת מלאות גיחוך, וגם אם רק חלק מהן היו אולי אמיתיות, הרי גם אלה שללא ספק הומצאו היו ממש לעניין. מי שלא מסכים לקבל את הקריקטורות של כל אלה שממש מתחננים להיות נושאים להלעגה פשוט פיספס את הבדיחה שבליבה של הפילוסופיה. פילוסופים, כעניין שבשיגרה, ידעו לצפצף על עניינים שנחשבו לקוֹמוֹנְסֶנְס בזמן מסוים; ואז, בבוא העת – ההפתעה: הקוֹמוֹנסנס הזה, החוכמה המקובלת, הוא מה שפתאום מתברר כבלבול של ממש. כמובן, לפעמים הבדיחה לא באמת מצליחה, והפילוסוף הוא מי שיוצא המטופש, אבל הסיכון הזה הוא חלק מהותי של הג'וֹבּ.

הניסיון לדחוף את החקירה הרציונלית בקשיות־עורף כזאת אל עבר גבולותיה שלה חייב לפעמים להיכשל, ואז חלום התבונה, המניע את החשיבה הפילוסופית, נראה לא יותר מאשר חזיון־שווא. ובפעמים אחרות, בכל זאת, החלום הזה מביא בכנפיו הצלחה מפוארת, ואז הוא מתגלה לנו במלוא תפארת ההשראה. הספר שלפנינו מנסה להראות את שני הצדדים של החלום הזה, חלום התבונה, כפי שעלה מן המורשת המערבית מן המאה השישית לפני הספירה ועד הרנסאנס.

במהותו העיקרית, ובבחינה חסרת־פניות של מה שנותר ממנו, הסיפור של אלפיים השנים האלה הוא סיפור צמיחתו של עץ הידע המודרני מן השורשים המסועפים וההשׂתרגויות המגוּונות. המשכו של הסיפור הזה, מן הרנסאנס ועד סוף המאה ה־18, מסופר בכרך השני הנקרא חלום הנאורות, ועתיד לזכות להשלמה בכרך שלישי שיגיע עד ימינו.