פריז, 1903

הסדקים הראשונים

פריז, ערב קיץ של יוני 1903. גינה בשדרות קֶלֶרמן ברובע השלושה‑עשר. אור נשפך מן החלון על המדשאה, דלת נפתחת, קולות צוהלים בוקעים, ואז זורמת חבורה קטנה של חוגגים אל שביל העפר, ובמרכזה אישה בשמלה שחורה: הפיזיקאית מארי קירי, בת 36. פניה, שלעיתים קרובות שוֹרֶה עליהן מתח, רגועות ומאושרות הפעם. זוהי מסיבה לרגל קבלת הדוקטורט שלה.

מארי עומדת בפסגת הקריירה שלה. היא האישה הראשונה בצרפת שהוענק לה תואר דוקטור במדעים, ונוסף לכך גם très honorable ‑ בהצטיינות יתרה. והיא האישה הראשונה שמועמדת לפרס נוֹבּל מאז ומעולם.

לצידה של מארי עומד בעלה פּייר, פניו זורחות בגאווה. סביבה עומדים אחותה הגדולה בּרוֹניה, המנחה שלה לדוקטורט, גבּריאל ליפּמן (Lippmann), עמיתיה ז'אן פֶּרֶן (Perrin) ופּוֹל לַנְזְ'וֶון (Langevin) וכמה מתלמידותיה. הפיזיקאי הניו‑זילנדי ארנסט ראתֶרפוֹרד (Rutherford) חוגג איתה גם הוא; הוא ואישתו מרי נמצאים שם לרגל ירח הדבש שלהם, סוף‑סוף ‑ החתונה היתה כבר לפני שלוש שנים. ראתֶרפוֹרד ומארי קירי הם יריבים: שניהם חוקרים את מיבנה האטומים וחולקים זה על זה בלהט. אבל הערב הם יניחו לוויכוח הזה. הערב חוגגים.

הדרך שהוליכה את מארי אל הערב המאושר הזה התחילה הרחק מן הכרך הצרפתי, בוורשה של שנות ה‑1860. פולין היתה מחולקת בין שלוש מעצמות ‑ פרוסיה, רוסיה ואוסטריה ‑ והעיר ורשה היתה נתונה לשלטון הרודנות של הצאר הרוסי. אסור היה אפילו לקרוא למולדת "פולין" בקול רם. בשבעה בנובמבר 1867 נולדה שם מריה סְקְלוֹדוֹבְסְקָה, האחרונה מחמשת ילדיהם של זוג מורים. המשפחה היתה ממתנגדי הכיבוש הרוסי. אביה עשה כל שביכולתו כדי לגדל את בנותיו לעצמאות אינטלקטואלית. כשמַנְיָה ‑ כך קראו למריה בבית ‑ היתה בת ארבע, האֵם השחפנית נמנעה מכל מגע עם ילדיה. היא לא רצתה להדביק אף אחד מהילדים, ולבסוף מתה לאחר מאבק ארוך במחלה, שבאותה עת עדיין לא היה לה מרפא.

מַניה נזקקה ליותר מעשר שנים עד ששבה אליה שמחת החיים. תחילה היא נמלטה אל הלימוד, התחפרה בספרים, ובחריצותה העיקשת היתה למצטיינת המחזור בגימנסיה הקיסרית. בגיל 15 היא לקתה בהתמוטטות עצבים בשל העול שלקחה על עצמה. אביה, שגידל את ילדיו לבדו, שלח אותה להבריא בכפר. שם היא הצליחה לנטוש את הספרים, גילתה את המוזיקה, הלכה למסיבות, פלירטטה ורקדה כל הלילה. היא התחילה ללמוד באוניברסיטה פולנית מחתרתית, שקיבלה לשורותיה גם נשים, ועקפה בהישגיה את כל חבריה לספסל הלימודים. כדי לתמוך כלכלית באחותה בּרוֹניה, שהיתה גדולה ממנה בשנתיים ונסעה ללמוד רפואה בפריז, היא מצאה עבודה כאומנת במשפחה של בעל מפעל לעיבוד סלק‑סוכר ליד ורשה ‑ והתאהבה בבנו בן ה‑23, הסטודנט למתמטיקה קָזִימיר. אביו היה מזועזע מן הקשר ביניהם. קזימיר הפגין תחילה התנגדות מהוססת, אבל מקץ התחבטות ארוכה נכנע לבסוף לאביו וזנח לאנחות את מריה שבורת הלב, שנמלאה זעם על הגברים כולם: "אם הם לא רוצים להתחתן עם בחורות עניות, שילכו לעזאזל!"

בשנת 1891 נסעה מניה בעקבות אחותה לפריז. ברוניה התחתנה בינתיים, ודווקא עם מישהו בשם קזימיר. הוא היה רופא, היא רופאה, ושניהם מלאים אידיאלים קומוניסטיים. כמרפאה שימשה להם הדירה שלהם, ופציינטים נצרכים טופלו בחינם. המהומה היתה רבה מדי בשביל מניה, שכעת כבר קראה לעצמה מארי. היא עברה לגור בעליית גג, שבה קברה את עצמה, פשוטו כמשמעו: בלילות החורף הקרים היא היתה מתכסה בכל הבגדים שהיו לה. כדי לחסוך כסף, היא סחבה למעלה דלי של פחמים רק לעיתים רחוקות, וניזונה אך ורק מפירות, תה, לחם יבש ושוקולד ‑ אבל מה זה משנה, היא חופשייה! אומנם בפריז של מיפנה המאה נשים בהחלט לא היו שווֹת‑זכויות. המילה "סטודנטית" (étudiante) ציינה גם אישה שלומדת באוניברסיטה וגם את בת‑זוגו של הסטודנט. אבל לפחות נשים יכלו ללמוד באין מפריע, ואת זה מארי עשתה במלוא התשוקה. היא העדיפה לבלות את ימיה באולמות ההרצאות, במעבדות ובספריות, ואת לילותיה עם הספרים. היא האזינה להסבריו של אַנרִי פּוּאַנקָרֶה (Poincaré), המתמטיקאי האגדי. ושוב, המאמץ המופרז הכריע אותה, וברגע מסוים היא התמוטטה בספרייה. בּרוֹניה לקחה אותה לביתה, והאכילה את מארי התשושה והמורעבת בשר ותפוחי‑אדמה עד שחזרה לאיתנה. היא מיהרה לשוב מייד אל הספרים שלה, וכשהגיעו בחינות הסיום היתה שוב מצטיינת המחזור.

ומה עכשיו? נשים אומנם היו רשאיות ללמוד, אבל גברים רבים העדיפו שהן לא יעבדו לצידם כחוקרות. למארי היה מזל והיא זכתה במילגה למימון המחקר שלה על התכונות המגנטיות של סוגי פלדה שונים. כשהיא לא הסתדרה עם ציוד המעבדה, מכר שלה המליץ לה על מומחה למגנטיוּת: פְּיֶיר קירי (Curie), גבר בן 35 שנראה צעיר יותר, ביישן ונעים‑הליכות. הוא הראה לה איך לטפל באלקטרוֹמטרים: הרי בסופו של דבר הוא עצמו פיתח מכשירים כאלה. מארי חזרה בה מכוונתה שלא להתאהב שוב לעולם, בעקבות הפרשייה האומללה עם קזימיר: פייר ומארי נעשו בני זוג.

אבל המגנטיוּת של הפלדה לא הלמה את תחושת הייעוד של מארי; יש דברים מרגשים יותר לחקור. ממש באותם ימים, וילהלם קוֹנְרַד רֶנְטְגֶן (Röntgen) גילה במקרה בווירְצְבּוּרג את קרני X המסתוריות, הקרויות כיום על שמו, כשהן יצרו שיקוף של כף ידו בשעה שהחזיק אותה מול שפופרת אלקטרונים. ביום הראשון לשנת 1896 הוא הפיץ בין עמיתיו תצלומים המראים את עצמות כף היד של אישתו, כולל טבעת הנישואים. דבר כזה לא ראה עדיין איש מעולם. תצלומי הרנטגן חוללו סערה מדעית וחברתית.

באותה שנה גילה אַנְרי בֶּקְרֶל (Becquerel) בפריז ‑ גם זה במקרה ‑ סוג של קרינה שהוא קרא לה rayons uraniques, "קרניים אוּרָניוֹת", כי הן נבעו מאוּרניוּם שהוא הניח באותה מגירה עם לוח צילום. אבל זה הדבר היחיד שבֶּקְרֶל למד על הקרניים האלה. כיצד הן נוצרות הוא לא היה מסוגל להסביר. הוא הניח וקיווה שהן קשורות איכשהו לפוֹסְפוֹרֶסְצֶנְציָה (תופעה שבה חומר בולע קרינה ופולט אותה מחדש באיטיות), כיוון שאת האפקט הזה חקרו הוא וקודמיו זה דורות. הקרניים שלו עוררו הרבה פחות התרגשות מאלה של רנטגן, והתצלומים המטושטשים שלו החווירו בהשוואה לתצלומי רנטגן, שהודפסו על שערי עיתונים והוצגו בירידים.

את מארי קירי, על כל פנים, תגליתו של בֶּקְרֶל ריתקה. היא הבינה כי הניסויים המעטים של בֶּקְרֶל, שלא היה בדיוק מן המשקיענים, בהחלט לא מיצו את הנושא, ולכן פיתחה שיטה חדשה למדידת קרני אורניום, שהסתמכה על האלקטרומטרים של פּייר. והיא העזה לסתור את דברי בֶּקְרֶל הגדול: היא קראה לקרניים שלו radioactif במקום uranique, שכן היתה משוכנעת שהן לא נובעות רק מן היסוד אורניום. כדי לאשש זאת, היא גמרה אומר להוכיח את קיומם של יסודות רדיואקטיביים חדשים, ובמהלך השנים הבאות גילתה שניים כאלה: פּוֹלוֹניוּם ורַדיוּם.

יתרה מזאת, מארי חשבה "שקרינת האורניום המסתורית היא תכונה של האטום", כפי שכתבה בשנת 1898 ‑ אמירה פּרוֹבוֹקטיבית, במצב הידע המדעי של אותם ימים. עם האטומים החוקרים פשוט לא הצליחו להסתדר; היו יותר מדי דברים שקראו להם ככה: היו האטומים של הכימאים, אבני‑בניין חומריות שלא ניתנות לחלוקה ולשינוי, המשתחררים מקשריהם בריאקציות כימיות ומתחברים זה לזה מחדש; לאחרונה היו גם האטומים של הפיזיקאים, שטסים בחלל הריק כמו כדורי ביליארד זערוריים ומתנגשים זה בזה כדי לחולל לחץ וחום בגזים; והיו האטומים של הפילוסופים, שמאז ימי דֵמוֹקריטוֹס היו אבני היסוד הנצחיות של העולם. אלא שבין האטומים השונים האלה לא היה שום קשר תיאורטי, מלבד העובדה שכולם קרויים "אטומים". וכעת מארי קירי חשבה שבתוך האטומים האלה מתרחש משהו.

איך ייתכן דבר כזה? איך יכול לתפקד המנגנון שבאמצעותו אטומים מפיקים קרינה רדיואקטיבית? הניסויים מראים בבירור שהיא לא מושפעת מתהליכים כימיים, מאור ומטמפרטורה, משדות חשמליים ומגנטיים. מה מחולל אותה אם כן? בליבה של מארי קירי ניקר חשד שכמוהו עדיין לא נשמע: שום דבר. התהליך שבאמצעותו מתחוללת הקרינה מתחיל מתוך עצמו ‑ ספּוֹנטנית. במאמר שהכינה לקראת כנס הפיזיקאים הבינלאומי, שנערך לרגל התערוכה העולמית בפריז בשנת 1900, היא כתבה משפט מעורר מחשבה: "הספּוֹנטניוּת של הקרינה היא חידה, היא מושא לפליאה עמוקה". קרינה רדיואקטיבית נובעת מתוך עצמה, ללא גורם. בכך ערערה קירי את יסוד הפיזיקה, את עֶקרוֹן הסיבתיוּת. היא אפילו שקלה לבטל את חוק שימור האנרגיה, כלל הברזל של הפיזיקה, ולפיו אנרגיה אינה יכולה להיעלם או להיווצר יש‑מאין.

מי שהאיר את החידה של קירי היה הפיזיקאי הניו‑זילנדי ארנסט ראתרפורד. הוא פיתח את הרעיון של "תמורות רדיואקטיביות" (radioactive transformations): כאשר אטום מפיק קרינה רדיואקטיבית, הוא הופך מיסוד אחד ליסוד אחר. בכך התערערה עוד דוֹגמה של המדע. טרנספורמציה כזו נחשבת בלתי‑אפשרית, אחיזת‑עיניים של אלכימאים ושרלטנים. מארי קירי עצמה התקוממה זמן רב נגד התיאוריה של ראתרפורד, אם כי בסופו של דבר התברר ששניהם צודקים, קירי עם הספונטניות וראתרפורד עם הטרנספורמציה. הפיזיקה הישנה היא שתצטרך להיכנע.

בני הזוג קירי הקימו את המעבדה שלהם במחסן שעמד בחצר של בית‑הספר הגבוה לפיזיקה וכימיה תעשייתיות (École supérieure de physique et de chimie industrielles), ברובע הלטיני, השכונה האקדמית של פריז. הרוח חדרה פנימה מבעד לחרכים. הרצפה אף פעם לא היתה יבשה לגמרי. בגלגול הקודם של המקום, סטודנטים ביתרו שם גופות ‑ עד שנעשה שם יותר מדי לא נוח. עכשיו, שולחנות הנתיחה פינו את מקומם למכשירים משונים: בקבוקי מעבדה, כבלי חשמל ושפופרות רִיק, מאזניים, מנסרות וסוללות, מבערי גז וכורי היתוך. "הכלאה בין רפת ומרתף תפוחי אדמה" ‑ כך התרשם הכימאי הגרמני‑בַּלְטי וילהלם אוֹסְטוַולְד (Ostwald), שהורשה לבקר במקום "לאחר הפצרות רבות". "לולא ראיתי את המעבדה לכימיה על שולחן העבודה, הייתי חושב שזו בדיחה". כאן, באווירה הזאת של מטבח אלכימאים, הגיעו בני הזוג קירי לכמה מן התגליות החשובות ביותר במאה ה‑20 שזה עתה נולדה. הם עדיין לא ניחשו שבמחסן שלהם, הפרוץ לרוח, הם עתידים להניח אבן‑פינה לתמונת עולם פיזיקלית חדשה.

כאן ביקשו בני הזוג קירי להפיק חומר שרבים מעמיתיהם ראו בו עד לא מזמן הוֹקוּס‑פּוֹקוּס: רדיום טהור. אבל הרי לעשות קסמים הם לא יכלו, והרדיום צריך להגיע מאיפשהו: היה נחוץ להם חומר גלם. במהלך החיפוש הממושך נתקלה מארי במינרל מפיק קרינה ושמו פֶּשְבְּלַאנְד (pechblende), או אוּרָניניט. הם היו זקוקים לטונות של המחצב הזה, אלא שבפריז לא היתה דרך להשיג אותו, ולבני הזוג לא היה כסף. פייר ערך בירורים ברחבי אירופה, וגילה כי במכרות יוֹאָכימְסתַאל, בעומק יערות בּוֹהמיה, שמהם הגיעו גם המתכות למטבעות התאלֶר, מצטבר שפע של פֶּשבְּלאנד כפסולת. הוא הצליח לשכנע את מנהל המיכרה להעמיד לרשותו עשר טונות של החומר. את ההעברה מימן הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, שהיה בעל הון עצום הודות לעסקי הבנקאות של אביו, אבל בעצמו התעניין באמנות, במדע ובסוסים יותר מאשר בפיננסים.

כאשר הובא באביב של 1899 הר של פֶּשבְּלאנד אל חצר הבניין, מארי הרימה חופן של "האבק החום המעורב במחטי אורן" אל פניה. עכשיו אפשר להתחיל.

העבודה היתה שוחקת, פשוטו כמשמעו: מארי סחבה דליים כבדים, יצקה לתוכם נוזלים, בחשה במוטות ברזל כורי היתוך מבעבעים. היה צריך לשטוף את הפֶּשבְּלאנד עם חומצה, מלחים אַלְקָליים, ועשרות אלפי ליטרים של מים. כדי להפיק את הרדיום פיתחו בני הזוג קירי טכניקה בשם פְרַקְציוֹנַציָה (הַקְטָעָה). הם הרתיחו את החומר פעם אחר פעם, והניחו לו להתקרר ולהתגבש. יסודות קלים מתגבשים מהר יותר מיסודות כבדים, וכך הצליחו בני הזוג להעשיר רדיום, טיפין‑טיפין. נדרשו לשם כך מדידות מדויקות וסבלנות רבה, אבל למרות העבודה המתישה והחדגונית שניהם היו מאושרים. בשעת ההליכה הלילית שלהם מן המעבדה הביתה הם פינטזו יחד על רדיום טהור ואיך הוא עשוי להיראות. תערובת הרדיום שלהם נעשתה טהורה יותר ויותר, והאור שזרח בלילות מבקבוקי הזכוכית שבמעבדה הלך והתחזק. לבסוף הושגה המטרה בקיץ של 1902, והם החזיקו בידיהם כמה עשיריות גרם של רדיום. מארי קבעה מה משקלו האטומי של היסוד החדש ונתנה לו את המספר 88 בטבלה המחזורית.

רק אחת לא היתה מרוצה: אירֶן, בתם של בני הזוג קירי, שבאה לעולם שנתיים לפני תחילת העבודה בצריף. היא בקושי זכתה לראות את אבא ואמא, וכשההורים כבר הגיעו הביתה הם היו מותשים. סבא אֶזֶ'ן הוא שטיפל באירֶן, שהפגינה את כל סימני ההיכר של ילדה עם חרדת נטישה. כשאמא מארי יצאה מן החדר, היא היתה נצמדת אליה לחצאית ובוכה. יום אחד היא שאלה את סבא שלה מדוע אמא נמצאת שם לעיתים רחוקות כל‑כך. סבא נתן לה יד והביא אותה אל צריף המעבדה. אירֶן היתה מזועזעת מן "המקום העצוב‑עצוב הזה". טוב, נו, ילדה שמתגעגעת לאמא שלה. שלושים שנה מאוחר יותר עתידה אירֶן ז'וֹליוֹ‑קירי לזכות בפרס נובל ‑ האישה השנייה שזכתה בו, אחרי אמא שלה ‑ על מחקריה בתחום הרדיואקטיביות. וגם בתה הֶלֶן תהיה פיזיקאית גרעין.

באותו ערב של יוני בשדרות קלרמן, מארי קירי עדיין לא ניחשה דבר מן האסון העומד להתרגש על משפחתה. במיוחד למסיבה היא הזמינה לעצמה שמלה שחורה, שעליה לא רואים בבירור את הכתמים מן המעבדה ‑ וגם לא את ההתעגלות של בטנה. מארי היתה בהיריון בחודש השלישי. כעבור כמה שבועות היא יצאה עם פייר לטיול באופניים. הם אהבו לדווש מחוץ לעיר, וגם בירח הדבש שלהם רכבו על אופניים. אבל כעת היתה מארי בחודש החמישי, וגופה לא הצליח לשאת את חיבוטי האופניים על דרכי העפר המשובשות. היא הפילה. כדי להימלט מן היגון היא שיקעה את עצמה יותר ויותר בעבודה, עד ששוב עברה התמוטטות עצבים. היא לא היתה מסוגלת לנסוע לסטוקהולם לטקס הענקת פרס נובל, שהיא ופייר זכו בו במשותף עם אנרי בֶּקְרֶל על גילוי הרדיואקטיביות, והבמה בסטוקהולם היתה כולה של בֶּקְרֶל הגנדרן. הוא עלה עליה במקטורן ירוק רקום חוטי זהב, על חזו עיטורים צבאיים וחרב על ירכו.

באותו ערב של קיץ של מסיבת הדוקטורט, כשמארי ופּייר יצאו שלובי זרוע מדלת הסלון אל הלילה הקיצי, הרימו האורחים את הכוסיות לכבודה. הזוג צעד כמה צעדים אל מחוץ לאור, ולרגע אחד היו שניהם לבד. תחת הרקיע הזרוּע כוכבים גישש פּייר בכיס חזייתו ושלף בקבוקון זכוכית ובו רדיום בְּרוֹמיד. הזוהַר האיר את פניהם המאושרות והחכליליות מיין, ואת העור הצרוב על אצבעותיו של פייר, שהיה חרוש סדקים. זה היה אות מבשר רע למחלת הקרינה שמארי עתידה למות ממנה בסופו של דבר, ורמז ראשון למלוא חשיבותו של הידע שאחריו הם תרים.