לא היה בעולם כולו אדם אומלל יותר מאָניסי צִבְעוֹנימוֹב. נו טוב, אולי רק אי-שם באפריקה השחורה או, נֹאמר, בפטגוניה, אך ודאי שלא קרוב יותר מזה. שִׁפטו בעצמכם. ראשית כול, השם: אניסי. האם ראיתם פעם אדם מכובד, קאמֶר-יוּנְקֶר1 או לפחות מנהל לשכה, שייקרא אניסי? מייד מרגישים את ריח הקטורת של כנסייה קרתנית: עוד אחד מילדי הכמרים העלובים האלה. ומה תאמרו על שם המשפחה? בדיחה ותוּ לא. השם הארור הגיע מאבי-סבו, שמָּש בכנסייה כפרית. בתקופה שמייסד המשפחה למד בסמינר לכמרים, האב-הרקטור גמר אומר להחליף את שמות המשפחה הגסים של משרתי הכנסייה העתידיים לשמות שינעמו לאוזני האל. למען הפשטות והנוחות, במשך שנה אחת הוא קרא לפרחי-הכמורה אך ורק בשמות חגי הכנסייה, בשנה אחרת – בשמות הפירות; וסבא רבא של אניסי נקלע לשנת הפרחים, שבה אחד הפך ליָקינתונוב, שני – לבוֹשְׂמָתוב, ושלישי לנוּרִיתוב. הסב לא סיים את הסמינר, אבל הוריש לצאצאיו את שם המשפחה המטופש. טוב שעוד קראו לו צִבעונימוב ולא איזה בַּבּוֹנָגוב. אבל מילא השם! ומה עם המראֶה? דבר ראשון, האוזניים: משורבבות להן לצדדים כמו ידית של סיר לילה. אם תחביא אותן תחת כובע מצחייה – הן יתמרדו, ממש ינסו לזחול החוצה ולהזדקר, להפוך לתמוכות לכובע. יותר מדי קפיציות וסחוסיות. בעבר עוד נהג אניסי לעמוד שעה ארוכה מול המראָה. הסתובב פעם הנה ופעם הנה, משחרר את שערו הארוך, שגידל בכוונה, לשני הצדדים על-מנת להסתיר את אוזניו הענקיות – ואז נוצרה איזו מראית עין כאילו יש שיפור כלשהו, לפחות לזמן-מה. אלא שלמִן אותו יום שבו נמלאה כל חזותו פצעונים (זה כבר שנה שלישית), סילק צבעונימוב את המראה לעליית הגג, כי כבר לא נותר בו כל כוח לבהות בפרצופו הדוחה. אניסי נהג לקום לעבודתו השכם בבוקר, ובימי חורף – בלילה ממש. הרי הדרך לשם לא קצרה. הבית שעבר לידיו בירושה מאביו, סגן הכומר, נבנה על אדמת גינות הירק של מנזר פוֹקְרוֹבְסְקי, בתחנת המעבר סְפַּסְקָיָה. מסלול ההליכה לאורך רחוב פּוּסְטָיָה, דרך טָגַנְקָה, לצד שכונת חיטְרוֹבְקָה המסוכנת ועד למקום עבודתו במִנהלת הז’נדרמים,2 גזל מאניסי שעה של צעידה מהירה. ואם, כמו היום, מזג האוויר היה קר והדרך התכסתה קרח, היתה זו בכלל צרה צרורה: הנעליים הקרועות והאדרת הדקיקה לא ממש תרמו לשיפור האווירה. כל הדרך אתה רק משקשק בשיניים ונזכר בערגה בימים הטובים יותר, וגם בנעורים חסרי הדאגות אתה נזכר, ובאמא נוּחהּ עדן. בשנה שעברה, כאשר אניסי קוּדַם לתפקיד סוכן משטרתי, היו חייו קלים בהרבה. המשכורת – שמונה-עשר רובלים, וגם תשלום על שעות נוספות, ועל עבודת לילה, וגם קרו מקרים ששולמו לו אפילו דמי נסיעה. לפעמים הצטבר סכום כולל של עד שלושים וחמישה רובלים בחודש. אבל צבעונימוב, ביש-מזל שכמותו, לא החזיק מעמד במשרה הטובה והרווחית. סגן-אלוף סְוֶרְצִ’ינְסְקִי בכבודו ובעצמו הגדירוֹ כסוכן כושל בפרט וכסמרטוט בכלל. בתחילה נתפס כאשר נטש את עמדת התצפית שלו (וכיצד יכול היה שלא, אם אחותו, סוֹנְקָה, לא אכלה עוד מהבוקר?). ואחר-כך קרה משהו גרוע אף יותר – אניסי הניח למהפכנית מסוכנת להימלט. בעת מבצע לתפיסה של דירת מסתור עמד אניסי בחצר האחורית, ליד כניסת השירות. לכל מקרה שלא יבוא, בתור גיבוי – מפאת גילו הצעיר לא הורשה צבעונימוב להשתתף במעצר עצמו. ולרוע מזלו, צוות המעצר, כלבי ציד מיומנים שכמותם, אמנים אמיתיים בתחומם, החמיצו סטודנטית צעירונת אחת. אניסי מסתכל ורואה – רצה לעברו עלמה במשקפיים, ופניה כל-כך מופחדים, נואשים ממש. אז הוא צעק לה "עצרי!", אך לא אזר עוז לתפוס אותה – ידי העלמה היו דקיקות מדי. והוא עמד כמו איזה פסל וצפה בה מתרחקת. אפילו לא שרק במשרוקית. בגלל כישלון צורב כל-כך רצו להדיח את צבעונימוב משורות המשטרה בכלל, אבל הממונים ריחמו על היתום ורק הורידו אותו בדרגה – לתפקיד שליח. כעת שירת אניסי בתפקיד זוטר, שהיה אפילו מביש בשביל אדם משכיל, בוגר חמש שנות גימנסיה כמוהו. והעיקר, היתה זו משרה משוללת כל סיכוי לקידום. תתרוצץ לך ככה כל חייך, בלי שתשיג כל דרגה אזרחית. לוותר על עצמך בגיל עשרים זו תחושה קשה לכל אדם, אבל העניין אפילו לא קשור לשאפתנות. לכו נסו אתם להתקיים על תשעה-עשר וחצי רובלים בחודש. הוא עצמו אינו זקוק להרבה, אבל הרי אי-אפשר להסביר לסונקה שהקריירה של אחיה הקטן לא הסתדרה. היא, בא לה גם קצת חמאה לפעמים, ולפעמים גבינה לבנה, וצריך לפנק אותה בסוכרייה פעם ב... ומה עם עצי ההסקה לתנור החימום: המֶטר עולה כיום רובל וחצי. אל תראו שסונקה היא מפגרת – גם היא גועה ובוכה כשקַר.    לפני צאתו מן הבית הספיק אניסי להחליף לאחותו את מה שהרטיבה. היא פקחה בקושי את עיני החזרזיר הקטנות שלה, חייכה לאחיה חיוך ישנוני ומילמלה: "ניסי, ניסי." – שבי פה בשקט, טיפשה, ואל תתפרעי, – ציווה עליה אניסי בקשיחות מזויפת, בעודו מזיז את גופה הכבד, החם משינה. הוא הניח על השולחן את עשר הקוֹפּייקות הקבועות לשכנה סִיצִ’יחָה, שטיפלה קצת באומללה, לעס במהירות את פיסת הלחם העבשה, שטף אותה בלגימה מן החלב הקר, וזהו, הגיעה השעה לצאת אל החושך, אל הכפור. בשעה שמיהר לצעוד לאורכו של מגרש מושלג לעבר טָגַנקה, והחליק עליו מדי דקה, צבעונימוב ריחם על עצמו מאוד. לא די בכך שהוא עני, מכוער וחסר כישורים, אלא שבנוסף לכול יש לו סונקה הזאת, עול לכל החיים. אדם מוכה-גורל שכמותו, לעולם לא יהיו לו אישה, ילדים או בית חם. בחולפו על פני כנסיית "כל הדואבים" הוא החווה על עצמו את סימן הצלב, כפי שנהג לעשות תמיד למראה האיקונין המואר של אם האלוהים. אניסי אהב את האיקונין הזה מילדות: הוא אינו תלוי בְּמקום חם ויבש, אלא ישר על הקיר החיצוני, חשוף לרוחות – ורק מכוסה בגגון קטן מפני הגשמים והשלגים, ומעליו – צלב עץ. להבה קטנה, נצחית, בוערת בתוך אהיל זכוכית, רואים אותה מרחוק. זה נחמד, בייחוד כשאתה מביט בה מתוך החושך, הקור ונהמות הרוח. מה זה מלבין שם, מעל הצלב? יונה לבנה! יושבת לה, מצחצחת את כנפיה במקורה, וכלל אינה מוטרדת מן הרוח המקפיאה. אמו המנוחה היתה ידענית גדולה בכל הקשור לאותות ולמופתים, ופה הרי מדובר בסימן-מבשֵׂר בטוח: יונה לבנה היושבת על צלב מסמלת מזל ואושר בלתי צפוי. אבל מאין כבר יבוא האושר הזה? הרוח העיפה פתיתי שלג על הקרקע. אוֹך, כמה קר.