האם אינך רוצה בי

השמועה עברה מפה לאוזן כשהגיעו לבית הספר ביום ראשון. מיד אחרי הצלצול נכנס לכיתה סגן המנהל נחמיה.

סגן המנהל נחמיה היה חמור סבר ושחום, בעל פנים רזות ומצח גבוה שמעליו שיער דק, תמיד מסורק לאחור. שתיים מאצבעותיו ביד ימין היו משותקות, ומאחר שזו היתה היד החזקה שלו, ובה כתב על הלוח, האצבעות המשותקות בלטו לעין. סגן המנהל נחמיה ידע שהילדים נלחצים למראה כף ידו, והוא נהנה להשתמש בה.

לפעמים, כששמע מאחורי גבו לחשושים בזמן שכתב על הלוח, הוא היה מסתובב בהפתעה, ובמהירות בליסטית אדירה משגר את הגיר מידו העקומה היישר אל המלחשש. הוא תמיד ידע על מי בדיוק לזרוק את הגיר.

"אולי שמעתם," פתח ואמר סגן המנהל נחמיה באותו בוקר, "שנער טבע אתמול באגם. כוחות חילוץ וצוללנים מחפשים ברגעים אלה את הגופה." עיניו מזרות האימה נדדו הלוך ושוב על פני הכיתה, בעודו מניף את ידו הפגומה.

"אני מתרה בכם," אמר, "לא להתקרב לשם לעולם. הקרקעית בוצית ובולעת את כל מי שנכנס אליה."

הוא שתק. אף אחד לא פצה פה. קרמיט העביר את מבטו על פני הכיתה, עד שנעצר על עיניו של גרשון מָן, שבתגובה הרים גבה מעל המשקפיים שלו. קרמיט כיווץ את העיניים והמשיך לשוטט בהן אל ירכתי הכיתה, עד שמבטו נחת על עיניו הירוקות־מנומרות של שְנַייד, שהביטו בו בחזרה מתחת לתלתליו הג'ינג'יים, ואז פנו וסגרו את המשולש על המשקפיים המלוכלכים של גרשון.

הסכר הגדול עמד בעמק בין שלוש גבעות והר אחד, לא רחוק מירושלים.

על הגבעה הראשונה ניצב הכפר, על השנייה שכן המושב שמעבר לעמק, ועל הגבעה השלישית – חלק מירושלים עצמה – היה בית הספר שבו למדו. מעל הכפר התנשא ההר שבראשו שרידים של מצודה צלבנית, ושם גרו הקסטליאנים, שאותם היו רואים בקו 57, בדרכם לעיר או ממנה.

הסכר הגדול נבנה בשנות החמישים כדי להסיט את מי הגשמים לנחל קרוב. פעם קרמיט כתב עליו עבודה בשיעור טבע וגילה שהסכר לא עשה את מה שהיה אמור לעשות. החוקרים שתכננו אותו התבלבלו, והמים בכלל הגיעו למקום אחר. אבל החליטו להשאיר את הסכר בכל זאת, ובכל חורף מאז, בעמק שבין שלוש הגבעות להר, נוצר אגם גדול ויפה, שבימי החורף קרקעיתו היתה בוצית וטובענית, ובקיץ, רגע לפני שהתייבש, משך נחילי יתושים שפשטו על היישובים מסביבו.

קרמיט תמיד הרגיש שהם אהבו להתנפל במיוחד עליו, כי הוא גר ברחוב הארזים, ממש מול הסכר. היה לו את הנוף הכי יפה בחורף, ואת היתושים הכי רעבים באביב. שלטים חלודים היו מוצבים סביב האגם, ועליהם היתה מצוירת דמות של ילד מבועת, מרים את הידיים ופותח את הפה, המים מגיעים לו עד העיניים, ומעל ראשו כתובת מבהילה באותיות אדומות, "סכנת טביעה – לא להתקרב!" למרות השלטים, הילדים הגדולים בכפר אהבו לשוט באגם ברפסודות, שאותן בנו מסֵנָאדות, קרשים וחביות ריקות, וגם הקטנים היו יורדים בשבתות אל שפת האגם ומתחננים לסיבוב על הרפסודות.

למרות השלטים, בשבת אחת של חורף, שבת עם שמש מנצנצת, מישהו נלכד בבוץ הטובעני, והבוץ משך אותו אליו.

הם יצאו לדרך מיד אחרי הצלצול להפסקה הגדולה, בסוף השעה השנייה. קרמיט הוביל. קרוב מאחוריו, מתנשם באוזנו, הלך גרשון, ואחרון שְנַייד, איטי מחבריו, עם הרבה יותר גוף להזיז. הם עלו בכביש מבית הספר היסודי אל התיכון החקלאי, המשיכו עד קצה הרכס, וצפו אל הסכר. עד אז לא אמרו אף מילה, היתה ביניהם הבנה טלפתית מה יעשו עוד מהרגע שסגן המנהל סיפר על חילוץ הגופה.

עכשיו שנייד ניצל את ההפסקה בהליכה ושאל, "מי מת?"

קרמיט התפלא על השאלה. "מאיפה לנו לדעת?" אמר.

"נחמיה אמר 'נער', לא?" אמר שנייד.

גרשון אמר, "הוא לא אמר 'בנאדם'?" "

לא," אמר קרמיט, "הוא אמר 'נער'.

למה, שנייד?" קרמיט ידע על מה שנייד חושב, ממה הוא מפחד.

"סתם," אמר שנייד, כאילו באדישות. "מה אכפת לי בכלל."

"יאללה, באנו לקשקש או לראות?" חתך קרמיט, "אין הרבה זמן עד סוף ההפסקה."

הם הכירו את ההרים האלה היטב, הלכו בהם הרבה, בשמש ובגשם, בלילה וביום, בחבורות או לבד. ידעו באיזה טרסות נמצאים הקברים העתיקים, איפה שרידי הבונקר הבריטי, ולאן מוביל כל שביל.

מקצה הרכס השתפלה ירידה קלה דרך השיחים, הקוצים והמחטים, שלאחר הגשם נידף מהם ריח חריף.

קרמיט ירד בזריזות ומאחוריו חבריו. מהדרך הבחינו בסרטים האדומים שפרסו השוטרים באתר הטביעה, ולאחר מכן ראו את הצוללנים עם בלוני החמצן וחליפות הגומי השחורות, ובמרחק מה את ניידות המשטרה, קרוב ככל שהצליחו להגיע בדרכי העפר המשובשות.

כשהתקרבו ממש למקום, קרמיט כרע, וגרשון ושנייד אחריו.

"הרגו אותו, או שהוא נפל למים וטבע?" לחש שנייד.

"שנייד, מאיפה לנו לדעת? בוא נסתום עכשיו," ענה קרמיט.

שנייד שפשף את זרועו במרץ. "אוף, נגע בי סרפד," התלונן.

קרמיט וגרשון הפנו אליו מבטים חסרי סבלנות.

פרק ראשון מהספר "האם אינך רוצה בי" מאת אסף גברון