ראייה בהירה וחוכמת התבוננות. המנורה

אילן עמית, מחבר הספר המוערך "חידת הנוכחות", היה מהמורים הבולטים ביותר בישראל בתחום העבודה הפנימית. ספרו הראשון "המנורה" רואה אור כעת ובו הוא מאפשר לנו לחוות, איתו ודרכו, את היופי המרהיב והנוגע ללב של עולמו. במה עוסק הספר? הנה ההקדמה שכתב: 

בשוליים

בספר זה אני עומד לתאר פרקים מחיי, כולל דברים שהעסיקו, ועדיין מעסיקים אותי כיום. אין זאת משום שאני אדם מעניין במיוחד, או שחיי בדרך זו או אחרת, חשובים או מאלפים. לחלוטין לא. למעשה, קרוב לוודאי ששנותי המאוחרות פחות מעניינות או מאלפות מאשר חייהם של רבים אחרים, בגלל מגבלותי: בהיותי עיוור במשך 25 השנים האחרונות, אינני מסוגל לשוטט יום או יומיים אי שם בהרים, כשם שהייתי נוהג לעשות כאיש צעיר; או לקחת את מכוניתי — בסתם יום של חול, כשרוב האנשים עוסקים בעבודת יומם — ולנסוע לים המלח או לכנרת, ליהנות מהדרך השלווה המתפתלת ולצפות להופעת האגם שיצוץ אט־אט בעמק שמתחת. למעשה, רשימת הדברים שאינני מסוגל לעשות עתה, אותם נהגתי לעשות כאדם רואה, גדולה מאוד: לקרוא ספרים, לצייר בעיפרון או בעט, לשוטט בחנות “יד שנייה" בחיפוש אחר עותק של ספר נדיר, לעיין במפות ובמדריכים במטרה לתכנן טיול בארץ זרה, ללמוד על גילויים חדשים במתמטיקה או בפיזיקה, או לפענח טקסט עתיק, עברי או אחר.

עם זאת, כמו כל אחד אחר, איני יכול לדון אלא בחיים אותם אני חי כעת. ניסיון להתרפק ולהעצים את העבר או לצייר לעצמי עתיד ורוד שהובטח לי, כביכול, לא ישרת לא את גילי המתקדם ולא את תפיסת עולמי. וכך, מנקודת מבט זו של ההווה, אני מנסה להתבונן בזוטות הנראות לעין המרכיבות את שגרת חיי, במאמץ למצוא מה הן יכולות ללמד אותי על החיים, העולם או על עצמי.

ישנו דבר מוזר, אותו אני נוהג לעשות, כמעט מבלי לדלג עליו, מדי יום ביומו. האם זו ישיבה במדיטציה בה אני פותח את הבוקר המוקדם? או מדיטציה בתנועה — תרגיל בטאי־צ'י? או לפחות, צעידה על גבי ההליכון שבביתי במשך שעה, כדי לשמור על הכושר הגופני שלי? לא, למרות שאני עושה גם דברים אלה לעיתים, ואולי אף לעיתים קרובות, אבל לא באותה תדירות בה אני נוהג לעשות אותה פעילות יומיומית, כמעט מבלי לפסוח עליה. ובכן, זה מה שאני עושה מדי בוקר: בודק את שערי הנעילה של מניה מסוימת בארצות־הברית, אותה קניתי לפני כ־15 שנה. בני עבד בחברה זו עד לאחרונה, והוא עדיין מחזיק בחבילת מניות דומה, אך גדולה מזו שלי. במשך השנים איבדה המניה את רוב ערכה, אך אני אינני מוכר אותה. אולי מתוך רצון לקחת חלק עם בני בנטל החרדה סביב אותה מניה, ואולי מתוך תקווה שמחירה יעלה בסופו של יום, או שנה, או עשור...

ואולם, מדוע אני ממשיך להתעדכן כל יום במחירה של המניה? האם אני עוקב אחריה וממתין לזינוקה כדי לממש רווחים? או שמא אני חושש שאם ארפה יום אחד, היא תרד לטמיון? אף לא אחד מהשניים. אני אומנם נהנה להרוויח כסף ושמח לתחושת הביטחון שהוא מעניק, אבל עולמי אינו חרב עלי ממשבר כלכלי פתאומי ומאובדן רווחים.

לפני שנים הייתי עשיר־לשעה, לאחר שמכרתי חברה שהיתה בבעלותי לחברה אמריקאית תמורת חבילת מניות נאה. אולם, מסיבות שלא יכולנו לצפות מראש, ערכן של המניות ירד מאוד וכשהיה אפשר לממש אותן — נותר בידי סכום כסף קטן מאוד. להפתעתי, נוכחתי אז שההרפתקה הפיננסית הזאת לא השאירה בי רישומים מיוחדים.

אם כך, מה מניע אותי עכשיו לעקוב באדיקות כזו אחרי התנודות של המניה שבידי? או, לחילופין, מדוע אני כל סוף שבוע משקיע זמן יקר בפיתרון תשבץ היגיון, גם על חשבון דברים דחופים אחרים שעלי לעשות? יש טענה, שמאמצים מנטליים כאלה, כמו פיתרון תשבצים מסובכים, מגינים עלינו מפני דמנציה בגיל מאוחר. עם זאת, יש המלצות יעילות רבות אחרות כיצד להתגונן מפני פגיעה קוגניטיבית, שאיש איננו מקיים, אולי דווקא משום שממליצים עליהן. אנחנו נוטים להימנע מרוב הדברים הנחשבים ל"מועילים" עבורנו.

נראה לי, שיש לנו צורך עמוק בטקסים, חברתיים או אישיים. כמו צחצוח שיניים מדי בוקר, שתיית כוס קפה ראשונה, ארוחות בשעות קבועות. אנחנו מקיימים טקסים אלה לאו דווקא משום שהם נחוצים, אלא מכיוון שהם יוצרים מבנה ומשמעות לזרימת הזמן. כמו חמישה ימי עבודה שבועיים ואחריהם שני ימי מנוחה, תפילה עם פתיחת היום, מדיטציה במועדים קבועים — כמו טקסי הקרבת קורבנות בזמנים קדומים.

יום אחד אתה רואה את זה. אתה מבחין בדרך שאתה הולך בה. נכון, אין זה טקס אמיתי; לא תפילה אמיתית. אבל — האם “טקס אמיתי" הוא אמיתי? איזה געגוע מסתתר מאחורי תפילה? מה אנחנו באמת מחפשים בחיים האלה, בעולם הזה, בנו?

איננו יודעים מי אנחנו

פעם, במהלך סדרה של פגישות קבוצתיות, ניסינו לספר את סיפור חיינו. רק שניים או שלושה סיפורים יכלו להיכלל בפגישה אחת. הכרנו את התיאור של אוספנסקי בספרו חיפוש אחר המופלא של התרגיל הזה, שגורדייף נתן בזמנו לתלמידיו. אוספנסקי מספר, שכל אחד בתורו נמנע מלגעת בפרטים מסוימים בחייו, או שעקף אותם. בניסוי שלנו, לעומת זאת, ההיצמדות לעובדות כפי שהן, לא היתה עיקר העניין. בעזרת הסיפורים האישיים הצלחנו לראות אנשים — אותם אנחנו פוגשים דרך קבע במסגרת העבודה בקבוצה — באור חדש. למדנו, שאחדים נושאים על כתפיהם משא כבד שאיש בקבוצה לא היה ער לו קודם לכן. כמו זה שחי שנים ארוכות לצדה של אשה הסובלת מהתקפים חוזרים של דיכאון עמוק; או אחר שסיפר על ילדות עבריינית־כמעט עד לרגע של חוויה טרנספורמטיבית, ושל שינוי כמעט אלכימי באישיותו; והיו מי שחשפו התנסות קשה של הישרדות בשואה בגיל צעיר.

ברור שסיפורים כאלה מסוגלים ללכוד את דמיוננו ולעורר את האמפטיה שלנו. אך בפגישות של עבודה פנימית בולט אספקט אחר, אם כי לא באותה מידה, בכל הסיפורים: אנשים אינם מבחינים מהו הדבר המיוחד בהם. אישית, נוכחתי בתופעה זו בהקשר אחר. שני אנשים נטלו חלק מרכזי בהבאת העבודה הפנימית של גורדייף לישראל. אמנון ויהודה. במשך הזמן, אמנון התחיל להתעמת עם המדריכים הצרפתים שהגיעו לארץ. הוא הקים קבוצות משלו, ללא הסכמתם, אם כי בתמיכה עקבית של דמויות מרכזיות אחרות בעבודה הפנימית ברחבי העולם. במקביל, עדיין המשיך לבוא לקבוצה המקורית שלו בארץ שהונחתה על ידי אותם מדריכים צרפתים. הוא היה פסיכולוג במקצועו, וחברים רבים בקבוצות פנו אליו לעזרה מקצועית.

אני נזכר באחת הפגישות שהתנהלה ללא נוכחות המדריכים הצרפתים, בה עלתה שאלת השלמות של הקבוצה שלנו נוכח הסכסוך שפרץ אז בין המדריכים הצרפתים לבין עצמם, ובעקבותיו גם בינינו. אמנון דיבר בפגישה זו בנימה פייסנית לא צפויה. אמר שהוא רוצה להביא סיפור. עד היום אינני יודע אם היה זה סיפור־עם יהודי או המצאה שאילתר בו במקום.

היה היה מנזר נוצרי ששמו הלך לפניו והוא משך אליו מבקרים רבים וזרם קבוע של פרחי נזירים. במשך השנים פרצו עימותים בין הנזירים ואורו של המנזר הועם. מספר המבקרים פחת ובמקום מצטרפים חדשים, הוותיקים החלו לפרוש. המצב הלך והחמיר עד אשר רק חמישה נזירים נותרו במנזר, וגם הם לא הצליחו להסכים ביניהם מה לעשות עתה. אחד מהם שמע על רב יהודי שגר בקירבת מקום, והציע להיוועץ בו.

הרב הקשיב לסיפור שסיפרו החמישה על העבר המפואר של המנזר ולאן התגלגלו הדברים בהווה, ואז אמר: “אינני יודע מה לייעץ לכם. רק זאת אני יכול לומר — אחד מכם הוא המשיח. רק אחד, ואינני יודע מי מכם הוא האחד". החמישה חזרו מאוכזבים למנזר, מכיוון שהרבי לא יעץ להם מה לעשות. אבל, מאחר שאחד מהם היה המשיח, והוא יכול היה להיות כל אחד מהם, החלו לכבד איש את רעהו והאווירה השתפרה. מבקרים שבו והגיעו למנזר והרשמים החיוביים שהפיצו עודדו רבים אחרים לשוב ולבקר במקום. שמו הטוב של המנזר חזר אליו ופרחי־כמורה חדשים החלו להצטרף לשורותיו. בסופו של דבר, חזרה אל המנזר תפארתו הקודמת.

חודשים ספורים אחרי אותה פגישה צלצל הטלפון בביתי. “אמנון מת", אמר הקול מעברו השני של הקו. המילים נעתקו מפי. אמנון חגג זה עתה את יום הולדתו ה־61. הוא אמר שהוא עייף, שכב לנוח על הספה, ופתאום — לא היה עוד! הוא השאיר אחריו אשה ושתי בנות וחבורה של אנשים צעירים שראו בו מורה רוחני. הכרתי את אמנון מגיל צעיר מאוד ודברים אופייניים לו עדיין חיים איתי: צורת הדיבור שלו המלווה בחיוך המיוחד, הדחף ללמוד דברים חדשים, להכיר מורים חדשים, דרכים חדשות בטיפול פסיכולוגי. פתאום היתה לי כעין הארה: בעוד שאני חוויתי זה עתה רושם מסוים על אמנון, על המיוחד שבו, הוא מעולם לא יכול היה להגיע לרושם דומה על עצמו, אף אם היה עושה מאמצים גדולים לשם כך. אמנון לא ידע שהוא אמנון. גם אני לא מסוגל לדעת מה שאחרים יודעים עלי — מה זה להיות אילן.

באנו לעולם כיחידים, אבל לא כיחידים נפרדים לגמרי. אנחנו חלק ממשהו, מאחדות אחת גדולה. וככאלה, אין לנו גבולות ברורים. אנחנו חדורים זה בזה רוחנית ורגשית. עם זאת, נולדנו כיחידים וכך גם נמות. לשם מה באנו לעולם? איזה צורך עלינו למלא? איננו יודעים את התשובות. נראה, שכל אחד מאיתנו מביא איתו לעולם משהו המיוחד רק לו, שלא היה לפניו ולא יהיה אחריו. אולי תו בודד, או צליל יחיד, הלוקחים חלק בתזמורת העצומה של החיים. עם זאת אישית, אנחנו לא מכירים את התו או את הצליל הזה שלנו. איננו מסוגלים להכיר את ההיבט הייחודי של עצמנו. אחרים — יכולים; אנחנו — לא.

אחת הסיבות לעודד אנשים לספר את סיפור חייהם היא האפשרות לעזור להם לזהות את הקול הייחודי שלהם, את התרומה המיוחדת שלהם להוויה. האם זה אפשרי? קרוב לוודאי שלא. המונגולים של ג'ינגיס חאן מעולם לא התרחצו. בגדיהם ספגו את ריח גופם. בקרב אצולת המונגולים, אחת הדרכים להביע הוקרה למישהו היתה להעניק לו את מעילך, עם ריח גופך המיוחד. אבל — האם אתה עצמך מסוגל לזהות את ריח גופך־שלך? כתיבת ביוגרפיה נראית גם היא כניסיון חסר סיכוי לזהות את ריחך־שלך, אם כי זהו מאמץ מרתק.

על הספר

הספר הזה נכתב פחות או יותר בסדר כרונולוגי. פותח ברשמים מילדותי המוקדמת, וממשיך בתיאור מפגשים שלי עם מורים בראשית דרכי ועם אנשים אחרים משמעותיים, שהשאירו עלי את רישומם כבוגר צעיר. מכאן אני עובר לתיאור גרעין יובָל — הניסיון לממש את האידאלים המוקדמים שלנו, ואנשים אחרים שהיתה להם השפעה גדולה עלי או שהפגישו אותי עם מורים אחרים ועם תורתם. הקשר שלי עם הקבוצות של גורדייף מתואר בשני הפרקים הבאים (7 ו־8). פרק 9 דן בעיוורון שלי, ואחריו בא פרק נוסף על העבודה הפנימית בקבוצות. בפרק שלפני האחרון אני מתאר את התפיסה וההבנה הנוכחית שלי לגבי קבוצות, תרגילים, מדיטציות וכדומה. ולבסוף, בפרק האחרון (12) אני מתייחס בעיקר ללקחים מתוך החיים המקצועיים שלי, ומסיים אותו במעין סיכום.

תיאור זה של מהלך “חלק", ממוקד וזורם של הדברים מטעה במקצת, מאחר שיש בספר סטיות רבות לנושאים צדדיים, שאינם קשורים לנושא המרכזי של הפרק. אני מקווה שהם מוסיפים עניין וצבע לספר ומסייעים לקורא למצוא אותו צליל מיוחד או גוון של ריח, שכפי שאמרתי, אני עצמי מתקשה למצוא.

לבסוף אני רוצה להודות למספר אנשים על תרומתם, עזרתם ועידודם בכתיבת ספר זה. אני חש תודה עמוקה למורים השונים שלי, המוזכרים בגוף הטקסט, שחלקם עדיין בחיים. אשתי אילנה היתה מעורבת בכל השלבים של כתיבת הספר ותרמה לו תרומה משמעותית. אווה כרמל עשתה עבודת עריכה מעולה, בעיקר לאור העובדה שהספר הופיע במקורו באנגלית, שאיננה שפת־האם שלי. את הרעיון לכתוב ביוגרפיה “רוחנית" קיבלתי ממר סיבולד טראמפ מהוצאת “יוריקה", המוציא לאור של ספר זה באנגלית, שהמשיך להעניק לי תמיכה ועידוד לאורך כל התקופה. פרופ' ערן ישיב ומר אילי בר קראו גרסאות מוקדמות של כתב היד והעירו הערות מועילות. לכולם נתונה תודתי.