Should I Stay or Should I Go?

פקקים, פקקים, פקקים. מה יותר נכון: לצאת לטייל או להישאר בבית? מתי תרגישו יותר טוב - כשיצאתם או אם נשארתם?

"כל בעיות האנושות נובעות מחוסר היכולת של האדם לשבת בשקט לבדו בחדרו", כתב בְּלֶז פַּסְקַל בביתו, בחדר העבודה שלו ורולף דובלי מסביר נהדר בפרק 43 של ספרו "אמנות החשיבה הצלולה" איך להתמודד עם השאלות האלה. הנה:

הטיית הפעולה (Action Bias)

במצב של בעיטת 11 (פנדל) בכדורגל לוקח לכדור פחות משליש שנייה להגיע מהשחקן שבועט את הכדור ועד לשער. לשוער אין מספיק זמן לראות את מסלול הכדור. הוא חייב לקבל החלטה לפני שהכדור נבעט. שחקני הכדורגל שבועטים את בעיטת העונשין מכוונים את הכדור שליש מהזמן לאמצע השער, שליש לימין השער ושליש לשמאל. ברור שהשוערים עלו על זה, אבל מה הם עושים? הם מזנקים או לימין או לשמאל. רק לעיתים נדירות הם נשארים לעמוד באמצע - למרות שבערך שליש מהכדורים נבעטים לשם. למה לעזאזל הם מתנהגים ככה? התשובה הפשוטה: רושם. נראה הרבה יותר מרשים ונותן הרגשה פחות מביכה לזנק לצד הלא נכון מאשר להישאר קפוא במקום ולראות איך הכדור חולף ליד. זו היא הטיית הפעולה: תירָאו פעילים, גם אם אתם לא משיגים כך כלום.

המחקר הזה מגיע מהחוקר הישראלי מיכאל בר אלי, שבדק מאות בעיטות פנדל. אבל לא רק שוערים נופלים קורבן להטיית הפעולה. נניח שקבוצת צעירים נכנסים למועדון לילה ומתחילים להתווכח ולצעוק זה על זה בליווי תנועות מאיימות. המצב קרוב להסלים עד לתיגרה כוללת. השוטרים בסביבה, חלקם צעירים, חלקם יותר מבוגרים, פוקחים עין מרחוק על ההתרחשות, ומתערבים רק כשמתחילות הפגיעות הראשונות בגוף. אם אין שוטרים מנוסים בסביבה, המצב הזה מסתיים הרבה פעמים אחרת: שוטרים צעירים, להוטים מדי, נכנעים להטיית הפעולה ומזנקים מייד לתוך המהומה. מחקר גילה שהתערבות מאוחרת, הודות לנוכחות המרגיעה של שוטרים ותיקים, נגמרת בפחות פגיעות גוף.

הטיית הפעולה מודגשת כשהסיטואציה חדשה או לא ברורה. הרבה משקיעים בתחילת דרכם מתנהגים כמו השוטרים הנלהבים מדי מחוץ למועדון הלילה: הם עדיין לא יכולים לאמוד את שוק המניות, אז הם מפצים על כך במעין היפראקטיביות. ברור שזה בזבוז זמן. כמו שצ'רלי מנגר מסכם את גישתו להשקעה: "אנחנו צריכים משמעת כדי להימנע לעשות סתם משהו רק בגלל שאי אפשר לסבול פסיביות".

הטיית הפעולה קיימת אפילו בחוגים מדעיים. אם לא ניתן לאבחן עדיין בוודאות מה המחלה של המטופל, והרופאים חייבים לבחור בין התערבות (כלומר, לרשום מרשם) לבין לחכות ולראות, הם נוטים לנקוט פעולה. להחלטות כאלה אין שום קשר לניסיונות של הרופאים סתם לעשות רווח, אלא יותר לנטייה האנושית לרצות לעשות משהו ורק לא לשבת ולחכות במסדרון של אי הוודאות.
אז מה עומד מאחורי הנטייה הזאת? בסביבת הציידים לַקָּטים הקדומה שלנו (שהתאימה לנו מאוד), הפעולה גברה על מחשבה. תגובות מהירות כברק היו חיוניות להישרדות. דיון היה יכול להיות קטלני. כשאבותינו הקדמונים ראו צללית מופיעה בשולי היער - משהו שמאוד נראה כמו נמר עם ניבים ענקיים - הם לא ערכו ישיבה להרהר מה זה יכול להיות. הם הרימו את הרגליים ורצו, מהר. אנחנו הצאצאים של המגיבים המהירים האלה. בתקופה ההיא היה מוטב לברוח אם צריך ואם לא.

אבל העולם שלנו היום שונה. הוא מתגמל אותנו על מחשבה, גם אם האינסטינקטים שלנו עשויים לרמוז אחרת.
למרות שהיום אנחנו מעריכים יותר התבוננות, חוסר אקטיביות מוחלט נשאר חטא יסודי. אתם לא זוכים לשום כבוד, שום מדליה, שום פסל שעליו השם שלכם חקוק, אם אתם עושים בדיוק את ההחלטה הנכונה ומחכים - לטובת המפעל, המדינה, ואפילו האנושות. מצד שני, אם אתם מפגינים החלטיות ושיפוט מהיר, והמצב משתפר (אם כי אולי במקריות), די סביר להניח שהבוס שלכם, או אפילו ראש העיר, ילחצו לכם את היד. החברה באופן כללי עדיין מעדיפה פעולה פזיזה על פני אסטרטגיה הגיונית של "לחכות ולראות".

לסיכום: בתנאים חדשים או מעורערים אנחנו מרגישים צורך לעשות משהו, כל דבר. אחרי כן אנחנו מרגישים יותר טוב, גם אם החמרנו את המצב בגלל פעולה מהירה מדי או תכופה מדי. לכן, למרות שאולי לא תזכו על כך במדליה, אם המצב איננו ברור, חכו עד שתוכלו להעריך את האפשרויות שלכם. "כל בעיות האנושות נובעות מחוסר היכולת של האדם לשבת בשקט לבדו בחדרו", כתב בְּלֶז פַּסְקַל. בביתו, בחדר העבודה שלו.

צילום:HanserVerlag