סמי מאת רג'א שחאדה

כל סכסוך יש לו גיבורים נחבאים-אל-הכלים משלו. בפלסטין אלה הם נהגי המוניות. אחרי שחייתי חצי מאה תחת כיבוש, העצבים שלי מתוחים. אני כבר לא מצליח לשאת יותר את החרדה ממה שעלול להופיע בדרך, בין שמדובר בנהגים זועמים שמתכנסים לפקק אחד ארוך בשעה שהם נדחקים לתפוס מקום בתור לאיזה מחסום – מחסום אחד מתוך יותר מחמש מאות החסימות והמכשולים המפוזרים בשטח הקטן של הגדה המערבית – ובין שמדובר באותם נערים פַּתֵטיים שמשליכים את עצמם על המכונית שלך ומעמידים פנים שהם מנקים לך את השמשה הקדמית, ומבקשים כסף. בכל פעם שאני רואה נער כחוש כזה נצמד אל המכונית שלי, אני נקרע: לתת לו כמה מטבעות ובכך לעודד אותו לפשוֹט יד, או להמשיך בנסיעה, מה שאולי עלול לגרום לו פגיעה. המצוקה של הנערים האלה גורמת לי באופן קבוע לשנוא את עצמי, ומאלצת אותי לראות נכוחה עד כמה כָּשְלָה החברה שאני חי בה.

וישנה גם ההשפלה להיות נאלץ לחכות בגלל גחמה של איזה חייל-נער שיסמן לי לעבור או ימנע ממני לעבור ויפקוד עלי "צא מהמכונית, תשאיר את המפתחות בפנים, ותעמוד מול הקיר", או איזשהו עלבון אחר שצץ לו בראש, או לה.

ואולי הסיבה העיקרית שבגללה הפסקתי לצאת עם המכונית שלי מרמאללה היא שהכבישים שבנתה ישראל כדי לקשר את ההתנחלויות היהודיות עם ישראל החליפו את הדרכים הישנות והמוכרות, וגרמו לכל הרשת להיות כל-כך מסובכת ומבלבלת עד שלעיתים קרובות אני הולך לאיבוד. וזוהי ההשפלה הגדולה מכולם: ללכת לאיבוד בארצך-שלך.

לכן התחלתי לבקש מסמי להסיע אותי במונית שלו. סמי – סבלני, מתחשב, עם מזג נוח ונעים – יש לו גם התכונה היוצאת-דופן הזאת, דייקנות. אני פשוט מלא התפעלות איך הוא מצליח להגיע תמיד בזמן למרות כל-כך הרבה מכשולים בדרך. נמוך, עם גוף מוצק ושיער קצוץ, הוא נראה חסון אבל לא מאיים, וחיוך נעים לא מש מפניו אלא לעיתים רחוקות. אני אף פעם לא חדל מלהתפלא איך הוא נשאר כל-כך רגוע ושָלֵו למרות הטרגדיות שפקדו את משפחתו והקשיים שהוא מתנסה בהם בדרכים. נוסף לזה, סמי החביב, עם השׂיפְתוּת הקל שמקרב את השי"ן לסמ"ך, הוא מסַפֵּר-סיפורים נהדר.

נוכחתי לדעת עד כמה הוא באמת מיוחד באותה פעם שהוא שלח במקומו נהג אחר שעובד איתו, עַבּד. באותו היום סמי לא יכול היה להסיע אותי, כי אישתו נסעה להיבדק אצל רופא ישראלי והוא היה צריך להיות איתה כמתורגמן. יכולתי לראות מייד עד כמה סמי, עם ההתנהגות השקטה שלו, שונה מעַבּד החששן והמודאג, שלא הפסיק להודות לאללה כל פעם שעברנו נקודת ביקורת. עַבּד הצליח לבוא אל הבית שלי בזמן, אבל מייד הכריז שהיה לו נורא קשה להגיע מירושלים לרמאללה.

"יותר קל לנסוע לתל-אביב מאשר לרמאללה", הוא אמר בנימה פגועה. "נסעתי לקָלַנְדיה והיה שם חסום לגמרי אז לקחתי סיכון ונסעתי לאל-ג'יבּ. אתמול חבר שלי השתמש במעבר הזה. אחרי שהוא עבר הוא גילה שחיילים הציבו עוד מחסום קצת הלאה. אז הוא נשאר תקוע. הוא לא הצליח להמשיך לרמאללה וגם לא לנסוע בחזרה לירושלים. אבל היום, אלחַמְדוּללה, היה פתוח והצלחתי להגיע בזמן".

"באיזו דרך לנסוע עכשיו?", שאל אותי עַבּד, אובד-עצות.

"אין לי מושג", אמרתי. "תחליט בעצמך".

עַבּד שיחרר נשיפה עמוקה. "אני אסע דרך קָלַנְדיה. היום יום שני, אתה מבין. זה היום הכי גרוע. בתי-הספר פתוחים וכולם בעבודה. אחר-כך אנחנו צריכים לעבור בגשר של שייח' ג'ראח ושם הרבה פעמים יש פקק. אני לא יודע כמה זמן ייקח לי להגיע לירושלים".

למרבה המזל, ביום חמישי שעבר מי שהסיע אותי לנמל התעופה היה סמי ולא עַבּד.

הייתי אמור לטוס ללונדון לשבוע אחד בלבד והטיסה שלי היתה בחמש אחרי-הצהריים. הנסיעה מרמאללה לנמל התעופה לקחה בדרך כלל חמישים דקות. עם כל-כך הרבה מחסומים בדרך, יצאתי מהבית בשתים-עשרה בצהריים, חמש שעות לפני הטיסה.

כשעברנו את המחסום הראשון עצרתי את הנשימה. סמי לא משקר: לא רק שהוא אדיב ומתחשב, הוא גם ישר, אולי יותר מדי ישר בשביל מצב כמו שלנו. לא כמו נהגים אחרים שאיתם נסעתי לנמל התעופה. היושר של סמי מגיע עד כדי כך שהוא אומר את האמת אפילו לחיילים. למרות שהעברית שלו שוטפת ובקלות יכלו לחשוב אותו ליהודי, הוא אף פעם לא משקר שהוא גר באחת מהשכונות של מזרח ירושלים שהן בעצם התנחלויות יהודיות. הוא גם לא מניח אף פעם עיתון בעברית על לוח השעונים של המכונית ולא מנגן מוזיקה ישראלית כדי שהחיילים ינפנפו לו לעבור כי יחשבו שהוא אחד מהם.

מזג האוויר האביבי היה נעים ומרענן בזמן שעברנו בנסיעה דרך הכפר עֵין עַריכּ, היושב בתוך ואדי שידוע בעצי האשכוליות שלו. בכפר יש אוכלוסייה מעורבת, נוצרית ומוסלמית. הגבעות משני צידי הדרך היו מכוסות עצי זית. במהלך הניסיון הארוך שלו בנהיגה ברחבי הארץ, סמי היה עֵד לשינוי-הצורה המעמיק של הנוף, ולעיתים קרובות היה מתקן לי את המחשבות השגויות שלי ביחס לתוכניות הישראליות. היינו בדרך לבית לחם, ונסענו בין הגבעות היפות שמדרום לירושלים. לא היתה לנו אפשרות להשתמש בכביש שמחבר בין שתי הערים, הרחוקות זו מזו רק שבעה קילומטרים, כי ישראל לא מתירה למוניות לעבור דרך המחסום של בית לחם. נאלצנו לנסוע בעיקוף כדי לעבור דרך כביש המנהרות אל בית ג'אלה ומשם לבית לחם.

עינַי נדדו מן הכפרים הפלסטיניים הפזורים על מורדות הגבעות אל ההתנחלויות היהודיות המבוצרות שעל ראשיהן. שמתי לב שאין כאן חומת הפרדה. היה נדמה לי שכל אחד יכול לעבור כאן אם ילך ברגל במורד הגבעה. אבל כשהעליתי את הרעיון באוזני סמי, הוא אמר ששומרים בהתנחלות שעל הפסגה מייד יאתרו את כל מי שרק ינסה. הוא צדק כמובן. היה ברור שהם מתַכננים את ההתנחלויות כך שישמשו נקודת תצפית שמאפשרת מעקב על כל העמק.

בזמן שנסענו דרך ירושלים, ועברנו רמזור על מסילת הברזל שנבנתה לא מזמן, סמי אמר: "אם ישראל היתה בונה קו שמחבר בין ירושלים לרמאללה, כמה זה היה יכול לשנות את המצב בינינו".

מעמק עצי האשכוליות עלינו בכביש תלול ומסוכן, דרך הכפק דֵיר איבְּזיע, ומשם ירדנו לעמק נוסף, רק כדי לשוב ולטפס במעלה עוד גבעה. זה היה כמו לרכב על גלים של ים סוער. או שאולי רק הנפש הסוערת שלי היא שעוררה בי את הדימוי הזה לגבעות המוּכּרוֹת האלה?

על גבעה בודדת אחת ניצבה ההתנחלות היהודית דולב, רק תשעה קילומטרים מן המקום שאני גר בו ברמאללה. אבל הכביש מרמאללה לדולב נסגר מזמן לכלי-רכב פלסטיניים. דרך העקיפין שלנו לקחה לנו בערך ארבעים וחמש דקות. המשכנו במורד כביש צר ומתפתל כדי להגיע אל הכביש המהיר המחבר את ההתנחלויות זו לזו. אבל ברגע שהגענו אל הצומת גילינו שהצבא הציב שם חסימה של בֶּטוֹנָדוֹת, למנוע מפלסטינים גישה אל הכביש. ישראל תיכננה את רשת הכבישים החדשה הזאת לפני שלושה עשורים, כדי לאפשר לחיילים לחסום תנועה של פלסטינים בגחמה של רגע, בלי שהדבר ישפיע על תנועת המתנחלים.

בזמן שעמדנו שם והתלבטנו מה לעשות, יכולנו לראות מכוניות ואוטובוסים של מתנחלים טסים וחולפים מול עינינו על הכביש המהיר – כביש דו-מסלולי בנוי כהלכה – בלי שיהיו מודעים לגורל העלוב שלנו. סמי הפטיר: "בדיוק כשאנחנו מוצאים דרך אפשרית לנמל התעופה, הצבא סוגר אותה". והוא לקח את הנייד שלו והתחיל להתקשר לחבר שיגיד לו מה המצב במעבר קָלַנְדיה, לפחות שעה נסיעה משם.

"רע מאוד", אמרו לו. החבר שלו אמר שהחזיקו אותו שם שעתיים. "אל תבוא לכאן. זו מלכודת", אמר החבר. סמי בירר ושמע שאליו המעבר שאנחנו נוסעים, ליד הכפר ניעְלין, נסגר גם הוא לתנועה של לא-מתנחלים.

עכשיו הוא הביט בי במבט מיואש ואמר: "אין לנו ברירה, רק לנסות לנסוע דרך מעבר רַנְטיס". הבעיה היחידה היא שרק לישראלים מותר לעבור שם, ולא סמי ולא אני אזרחים ישראלים. "אם עוצרים אותנו אני עלול להסתבך בגלל ניסיון להבריח אותך פנימה, ויכול להיות שבסוף יעכבו אותך. או, אם הם ירצו להיות נחמדים, הם יכולים פשוט לשלוח אותנו בחזרה. אבל אז לא יהיה שום סיכוי שתגיע לטיסה שלך בזמן. מה אתה אומר? ניקח את הסיכון?"

"אין הרבה ברירה", אמרתי בשקט ועם הכי הרבה ביטחון עצמי שיכולתי לגייס, אף-על-פי שהייתי לגמרי עצבני וחסר ביטחון. "כבר בזבזנו ארבעים וחמש דקות ואני חייב להיות בנמל התעופה שלוש שעות לפני הטיסה אם אני רוצה שייתנו לי לטוס".

"אני יודע", אמר סמי, "אני אעשה כל מה שאני יכול כדי להביא אותך לשם בזמן".

"בוא ניקח את הסיכון". אמרתי את זה בידיעה שאני מסכן כך לא רק את עצמי אלא גם את סמי, כי שנינו לא אזרחים ישראלים, ונהג שמנסה להבריח מישהו שאין לו תעודות מתאימות עלול לעמוד לדין.

עכשיו היינו צריכים למצוא נקודת גישה אחרת כדי להגיע אל הכביש הראשי. סמי התחיל לחייג כדי למצוא נהג אחר שיהיה לו רעיון איפה נוכל למצוא נקודה כזאת, ובדיוק אז באה לקראתנו מונית אחרת. הנהג שלה שם לב שהדרך חסומה והתחיל לפנות לאחור. סמי הבהב לו באורות. המונית נעצרה.

שני הנהגים התייעצו, וסמי שמע מפי הנהג השני שהוא מכיר דרך אחרת שאפשר לנסוע בה כדי לעלות על הכביש של המתנחלים. התחלנו לנסוע אחריו. תמיד הערצתי את רוח הסולידריות החברית השוררת בין נהגי המוניות, שדואגים זה לזה ועושים כל מה שהם יכולים כדי לעזור האחד לשני לעבור את הזמנים המתישים והמתַסכלים האלה.

נסענו דרך כבישים צרים, דרך הרבה מאוד כפרים פלסטיניים נוספים. כולם נראו צפופים ודחוסים, בניגוד להתנחלויות, הפזורות על פני השטח עם הרבה שטחי ירק בין שורות של בתים שרובם מעוטרים בגגות עם רעפים אדומים. כל התנחלות היתה מוקפת חומה או גדר תיל, והכניסה נעשתה דרך שער שמור היטב. אמרתי תודה לכוכב-המזל שלי על כך שלא אני זה שנוהג. אני לא הייתי מצליח למצוא את הדרך. באוזני סמי הודיתי בגילוי-לב שאיבדתי לגמרי את הכיווּנים.

סמי אמר בחביבות: "אתה לא היחיד שמתבלבל בגלל כל הכבישים החדשים והשינויים בנוף. במהלך עיד אל-אַדְחָא האחרון הסעתי מישהו שקיבל סופסוף היתר לבקר בירושלים. זו היתה הפעם הראשונה אחרי הרבה שנים של היעדרות שהרשו לו להיכנס לעיר, למרות שהוא גר רק חמישה-עשר קילומטרים ממנה. כשהוא ראה את מערך הכבישים החדש ואת ההתנחלויות מסביב, הוא פנה אלי והודה ש'אם לא היה שם הפסל הלבן [פסל שהישראלים הקימו בשייח' ג'ראח כסמל לשלום], אני לא הייתי יודע שאנחנו באותה ירושלים שחשבתי שאני מכיר'".

 המשכנו לנסוע עוד כארבעים וחמש דקות, מיטלטלים מכפר פלסטיני אחד לאחר. בסוף מצאנו לצד הכביש איזה פתח שלא נחסם על-ידי הצבא. זו לא היתה כניסה רשמית לכביש הראשי, זאת אומרת שנאלצנו לנסוע על דרך עפר, ואחר-כך להסתכן שיתנגשו בנו מכוניות ממהרות שנסעו בכיווּן ההפוך.

כמה הייתי רוצה להיות פָטָליסט, אחד שאומר לעצמו עשיתי כל מה שיכולתי, עכשיו אני אפקיד את עצמי בידי הגורל. אבל אני לא כזה. אני מתחיל לאכול את עצמי, אפילו מאשים את עצמי על הכיבוש וההתנהגות המרושעת של החיילים שמתַחזקים אותו. ניסיתי להרגיע את עצמי שזה לא יהיה סוף העולם אם לא אצליח להגיע לטיסה. בסך-הכל אני נוסע לשהוּת קצרה בלונדון כדי לתת סידרה של הרצאות על זכויות אדם. שווה לעבור את כל זה בשביל שבוע אחד בלבד? אולי בכלל לא הייתי צריך להיענות להזמנה. הייתי צריך להישאר בבית בלי לזוז ולוותר לגמרי על נסיעות, במקום לשעבד את עצמי לַהתענוּת הזאת. אבל למרות שהנסיעה אמורה להיות קצרה, לוח הזמנים שתוכנן לי עמוס לעייפה. כל יום ויום – כמעט כל שעה ושעה – מלאים פגישות ואירועים שבהם אצטרך לשאת דברים. כל-כך הרבה עניינים הצטברו בתוכנית של השבוע הזה, כל-כך הרבה אנשים מעורבים בה. אני חייב לעשות כל מה שאני יכול ולקחת כל סיכון כדי לא לאכזב את המארחים שלי בכך שלא אצליח להגיע לנמל התעופה בזמן. ככל שחשבתי יותר בכיוון הזה, נעשיתי יותר מוטרד ויותר מיוסר. האם הם יגלו הבנה אם לא אצליח להגיע? אני אשכנע אותם ששיריינתי מספיק זמן כדי להגיע לנמל התעופה. אבל האם יידעו להעריך כמה מסובכים החיים שלנו תחת הכיבוש? אני יודע, מי שרגיל לכבישים נגישים קשה לו להעריך עד כמה האפשרות לנסוע בכבישים של הארץ שלי היא זכות-יתר שלא לכל אחד היא מוקנית. אני שונא את הצורך להתנצל, להגיד שזה בגלל הכיבוש ושבכל זאת זוהי המציאות שאני חי בה ושאני נאלץ לסבול אותה כבר מחצית המאה.

ההרהור על האפשרות שלא תהיה לי ברירה אלא לחזור הביתה ולפרוק את התרמיל שלי, שאותו ארזתי כל-כך בתשומת-לב, גרמה לי להיווכח עד כמה גזל ממני הכיבוש את ההנאות הפשוטת ביותר. היו זמנים שבהם הייתי מתרגש מן המחשבה על נסיעה לחוץ לארץ. עכשיו כל הכיף נעלם. אני כבר לא נהנה יותר לנסוע דרך הגבעות היפהפיות שלנו, אפילו לא בעונת האביב, כשהן בשיא יופיין.

הכיבוש נעשה כמו ענן כבד וקודר המרחף מעל פני האדמה, כמו גוש שתקוע בגרון. לפעמים הוא יורד ומאיים להחניק כליל. אחר-כך הוא מתרומם לזמן-מה, אבל אף פעם לא לגמרי. שום אדם שחי תחת צילו לא שוכח אף פעם את הכיבוש המדכא.

פעם, כשנתנו לנו לחכות במשך שעות בנקודת ביקורת אחת לפני שאיפשרו לנו לעבור, שמעתי את סמי אומר: "לפעמים אני לא מסוגל לסבול את זה, אבל יש לי משפחה שצריך להאכיל. אם אני אפסיק, מי ידאג להם? זה הדבר היחיד שמכריח אותי להמשיך".

ככל שהתקרבנו יותר לרַנְטיס, כך הרגשתי יותר חרד. כל כמה שניסיתי להרגיע את עצמי, זה לא עזר. אני מכיר את עצמי, ואני יודע שאני לא מסוגל שלא להתייסר בגלל מעבר דרך מחסומים, וההתייסרות, מצידה, גורמת לי להיראות אשם, כאילו אני מבריח איזו פצצה או יוצא למשימה אלימה. רק המחשבה על איך אני נראה כשאני מתייסר גורמת לי להיות עוד יותר מודאג ולהגדיל את הסיכוי שיעצרו אותי.

המשכתי לומר לעצמי שאני חייב לנסות להירגע: אחרת, עד שנגיע לרַנְטיס, אני כבר אהיה במצב כזה שיגרום לחיילים בנקודת הביקורת להיכנס לכוננות, ואז בטח יעצרו אותי ויגלו שאני אחד שמנסה לחצות מַעבר ששמור רק לאזרחים ישראלים. אבל איך אני יכול להירגע? החצי-שעה הקרובה, כך ידעתי, הולכת להיות התמודדות של ממש.

אחרי שהסיע אותי כל-כך הרבה פעמים בעבר, סמי כבר הכיר אותי טוב. הוא ידע לקרוא את מצב-הרוח שלי. הוא ראה כמה אני מתוח. אבל הוא היה יותר מדי מנומס בשביל להתייחס לאי-השקט הנפשי שאני נתון בו ולומר לי לקחת את הדברים בקלות. במקום זה, תוך כדי נהיגה, הוא ניסה להסיח את דעתי ולהעביר לי את הזמן, וסיפר לי סיפור ועוד סיפור ועוד סיפור. הוא היה מסַפר-סיפורים מעולה; אבל רוב הסיפורים שסיפר לי היו על מחסומים, מוֹטיב סיפּוּרִי פלסטיני שכמעט אי-אפשר להתחמק ממנו. ככל ששמעתי ממנו יותר סיפורים, החרדה שלי הלכה וגברה.

בדרך כלל כשסמי מסיע אותי, בהתחלה אנחנו משוחחים קצת ואחר-כך ממשיכים לנסוע בשקט. הוא יודע כמה אני אוהב שקט, כמה אני מנסה ליהנות כשאני מביט סביב על הנוף ושוגה בחלומות. ברוב הפעמים אני מהרהר עד כמה הייתי מעדיף לשוטט ברגל על הגבעות האלה שאנחנו עוברים ביניהן במקום לחלוף לידן בנסיעה. אבל הפעם סמי עבר מסיפור אחד אל הסיפור שבא אחריו, כמעט בלי להפסיק. יכול להיות שגם הוא מתוח, חשבתי לי? הרי סמי היה ונשאר האיש הכי רגוע שאני מכיר.

"תאר לעצמך", הוא אמר. "פעם נסעתי לגשר אלנבי. היה נורא חם והיתה הַמְתנה ארוכה במעבר הגבול. כשהתור שלי סופסוף הגיע, חייל אחד ניגש אלי ושאל אם אני נוסע לעיתים קרובות בדרך הזאת. עניתי שכן".

"'ואתה גם תחזור בדרך הזאת?', הוא שאל.

אמרתי שכן.

'אז על תעמוד בתור. סע ישר קדימה, כי אני רוצה לדבר איתך'".

"בדרך חזרה לא דילגתי על כל התור כמו שהוא אמר לי לעשות. כשהגעתי לנקודה שבה הוא עמד, הוא שאל אותי: 'למה לא עשית כמו שאמרתי לך?'. אמרתי שאני תמיד מחכה בתור. ואז הוא שאל מה מספר הטלפון שלי, כי הוא רוצה לדבר איתי. נתתי לו מספר. הוא צלצל אליו מייד ולא נשמע שום צלצול. 'נתת לי מספר לא נכון', הוא אמר. הסברתי לו שיש לי שני מספרי טלפון, אחד לעבודה ואחד בשביל להשתמש בו ביום שישי, כשאני לא עובד. 'אז תן לי את המספר של הטלפון שלך בעבודה', הוא דרש. נאלצתי לתת לו אותו. הוא ניסה להתקשר, וזה צלצל. הוא היה מרוצה, ואמר: 'אני אתקשר אליך יותר מאוחר'".

"ובאמת, כשהגעתי הביתה הוא צלצל והציע לי להיפגש איתו. ידעתי מה הוא רוצה ואמרתי לו שאני לא בן-אדם מהסוג הזה. הוא אמר שהוא יכול לעזור לי ככה שאני לא אצטרך יותר לחכות בתור, ואוכל לעבור ישר. תמורת זה, הוא רצה שאני אספר לו מי אלה שמתסיסים בשכונה הירושלמית שאני גר בה, והוא יתַגמל אותי. אמרתי לו שאני לא צריך את העזרה שלו וניתקתי".

רצף הסיפור של סמי נקטע מדי פעם בשיחות טלפון מן הלקוחות שלו, ולכולם הוא ענה מייד. איזה שינוי עצום חולל הטלפון הסלולרי בשביל נהגים כמוהו. במשך הרבה שנים ישראל לא היתה מוכנה להרשות התקנת טלפונים במכוניות. אבל הטלפון הנייד איפשר לנהגים לבדוק את מצב הכבישים ומעברי הביקורת. יש אפילו אפּליקציה מיוחדת שמעדכנת את הנהגים על התנועה בכבישים ועל הצפיפות במעברים. המכונית של סמי היתה בשבילו כמו משרד. הוא ניהל את לוח הזמנים שלו במיומנות רבה.

תמיד שאלתי את עצמי למה סמי, בחור אינטליגנטי שכמותו, לא המשיך בלימודים. פעם אחת, כששאלתי אותו על כך, הוא אמר לי שבבית-הספר הוא היה טוב במדעים ולמורה שלו היו תקווֹת גדולות בקשר אליו. הוא נרשם וגם התקבל לאוניברסיטה בירדן, וכבר עמד לנסוע ולהתחיל בלימודים, ואז האח הגדול שלו, מג'יד, נרצח בידי מתנחל אמריקאי. המתנחל העמיד פנים שהוא נוסע רגיל, וביקש ממג'יד להסיע אותו במונית למלון הולילנד. לפני שהספיקו להגיע לשם, הוא תקע למג'יד כדור בראש, השאיר אותו במכונית והסתלק מהמקום.

אבא של סמי הפציר בו לנסוע ללימודים למרות זאת, אבל סמי לא הסכים. הוא אמר: "ראיתי טוב מאוד כמה אבא שלי שפוף, ולא רציתי לעזוב אותו. החלטתי להישאר ולהיות נהג מונית פוּל-טַיים".

במשך שתים-עשרה שנים המשטרה לא הצליחה לפענח את הרצח. גרוע מזה: הם רמזו אפילו שסמי עצמו הוא זה שרצח את אחיו. הייתי עם סמי במונית שלו כשהוא קיבל סופסוף את הידיעה שציפה לה יותר מעשר שנים: מצאו את האשם ברצח. האיפוק של סמי באותם רגעים הרשים אותי ביותר. הוא אפילו לא מצמץ, הוא פשוט המשיך לנהוג. רוב הפלסטינים למדו לדכא את הזעם שבקרבם, לשלוט ברגשותיהם, לחסוך כוחות לקראת המעמסה ארוכת-הימים – חיים שלמים של קשיים ומצוקות על פתחו של הר געש שעלול להתפרץ בכל רגע. כמה הייתי רוצה להיות כזה גם אני.

עכשיו, במונית, סמי התחיל לספר סיפור אחר. הוא סיפר לי איך הסיע פעם אישה נכה צעירה דרך עמק הירדן והם נעצרו בנקודת ביקורת. השומרים בַּמקום גרמו לאישה הצעירה הרבה עוגמת נפש. הם דרשו מסמי להוציא את כיסא הגלגלים שלה מתא המטען. אבל סמי, שהוא לא פראייר, אמר להם שהעבודה שלו זה לנהוג, ואם הם רוצים לעשות חיפוש על הכיסא הם יכולים להוציא אותו בעצמם. "אנחנו, הערבים, סלחנים", הוא הוסיף לי פרשנות על הסיפור. "אנחנו מוכנים מהר לשכוח ולסלוח. אבל הם לא כאלה".

בכל פעם שסמי היה מוריד אותי על-יד הבית שלי, הייתי חושב על זה שבשבילי החרדה הסתיימה עכשיו, ואילו סמי צריך עדיין לעבור דרך מחסום קָלַנְדיה בדרך הביתה לירושלים. וזה נעשה יותר גרוע כשהבנים שלו היו מתקשרים ושואלים כמה זמן ייקח עד שאבא שלהם יחזור הביתה. זה גרם לי תמיד רגשי אשמה.

במהלך נסיעה אחרת שאלתי אותו למה הוא לא מחפש מקום מגורים מחוץ לעיר, באחת השכונות בצד הפלסטיני של המעבר. הוא אמר לי שכבר יש לו בית בכּוּפְר עַקַבּ. בית עם גינה. הוא קנה אותו בזמן שהאזור היה בתוך הגבולות של "ירושלים הגדולה". "ואז יום אחד", הוא אמר, "ראיתי מישהו מורח בצבע X גדול על הגדר שלי. שאלתי אותו מה הוא עושה, והוא אמר שזה בשביל לסמן שהבית הוזז אל מחוץ לאזור ירושלים. תוך לילה אחד העיפו אותי מהעיר. מצאתי דירה בשכונת א-תוּר, באזור צפוף עד כדי כך שאיש אחד התלונן שהשעון המעורר של השכן שלו מעיר אותו".

סמי התחיל עוד סיפור במטרה להסיח את דעתי.

"יום אחד", הוא פתח, "לקחתי את שני הבנים שלי לירושלים מהבית שלנו בכּוּפְר עַקַבּ. כשהגענו לקָלַנְדיה קיבלתי טלפון מלקוח שרצה הסעה. הורדתי את שני הבנים שלי במחסום וטילפנתי לאחי שיבוא לקחת אותם בצד השני. בזמן שחיכיתי לראות אותם עוברים את המחסום ברגל, ראיתי חייל נותן מכה לאחד מהם. ניגשתי לשם. שאלתי את החייל למה הוא עשה את זה.

'הבן שלך שיקר לי. הוא אמר שאין לו תעודת זהות'.

'אבל זה נכון. בגלל זה הוא לוקח איתו את תעודת הלידה שלו. הנה היא. אתה יכול לראות שהוא עוד לא בן שש-עשרה ואין לו אפשרות להוציא תעודת זהות'".

ולי סמי העיר על הסיפור: "הם רוצים לשבור את הצעירים שלנו. זו המטרה שלהם".

ועוד אני מנסה לעכל את ההתנהגות המרושעת של הצבא, סמי, כמעט בלי רגע הפסקה, המשיך בסיפור שלו.

"תאר לך מה ראיתי יום אחד כשנכנסתי למלא דלק ברמאללה בתחנה שליד ההתנחלות בית-אל. לא רחוק, המוני שוטרים פלסטינים עמדו שם בפריסה של מסדר. שאלתי אותם למה, והם אמרו שאבו מאזן, הנשיא הפלסטיני, מתכוון לאכול ארוחת צהריים במסעדת דארְנָה והם מחכים לו. ממש בזמן שאנחנו מדברים, טנק ישראלי התגלגל ברעש אל תוך התחנה, ואחריו ג'יפ צבאי ונגמ"ש. הם חנו בתחנה, וכמה חיילים עלו אל הקומה העליונה של הבניין. כשהם ירדו בחזרה הם הובילו איתם בחור צעיר עם אזיקים על הידיים. הם קשרו לו את העיניים, זרקו אותו אל תוך הג'יפ, והסתלקו. השוטרים הפלסטינים פשוט הסתכלו הצידה, וחיכו לקחת את הנשיא שלהם, את הראיס, לארוחת צהריים.

"בזמן החגיגות לציון ארבעים ותשע שנים לאיחוד ירושלים", המשיך סמי, "המשטרה סגרה את הכבישים שמובילים לחלקים במזרח ירושלים שבהם גרים פלסטינים, על-ידי זה שהציבה אוטובוסים לרוחב הכביש וחסמה את הדרך. הייתי צריך לקחת את הילדים שלי מבית-הספר שליד מלון אַמֶריקן קוֹלוֹני. נאלצתי לנסוע בדרך עוקפת ארוכה, להחנות את המכונית במלון אַמְבָּסָדוֹר, לרדת ברגל למטה כדי לקחת אותם, ואחר-כך לנסוע את כל הדרך סביב ההתנחלויות החדשות לכפר א-זְעֵים ולעלות בחזרה מאחור אל א-תוּר. יש כאלה שנאלצו להשאיר את המכוניות שלהם וללכת ברגל. המשטרה לא עושה שום חשבון מה יכול לקרות אם יהיה איזה מקרה חירום רפואי. הם פשוט סוגרים את השטח לערבים, וזה ביום שחוגגים בו את איחוד ירושלים. אצלנו קוראים ליום ירושלים הזה 'היום האדום'".

"למה באמת?", שאלתי.

"במזרח ירושלים המשטרה משתמשת בסרט אדום בשביל לסגור רחובות. כל-כך הרבה רחובות היו סגורים ביום הזה בסרטים אדומים, שהתחלנו לקרוא לו היום האדום שלנו. זו הסיבה שהבנים שלי מחפשים כל הזדמנות לברוח אל הבית בכּוּפְר עַקַבּ".

"בלילה האחרון הזמזום הבלתי-פוסק של המסוקים לא נתן לי לישון", אמר סמי. "החיילים באו לעצור מישהו, והצעירים התחילו לזרוק עליהם אבנים. אז הם השתמשו בגז מדמיע. היינו צריכים לסגור את כל התריסים כדי לא לתת לגז לחדור לתוך הבית. המסוקים עוזרים הרבה מאוד לצבא", הוא הרהר בקול רם. "הם רואים הכל מלמעלה" .

"בזמן החג האחרון שלנו, המשטרה הישראלית לא נתנה למתפללים להגיע למסגד אל-אקצא. אחר-כך הם שפכו ברחובות מי ביוב כדי שלא נוכל להתפלל בהם. הם יודעים שלמוסלמים מותר להתפלל רק במקום נקי. פעם המשטרה התנהגה אחרת. היינו הולכים אליהם להתלונן ומצפים לקבל עזרה. עכשיו כבר לא. היום אם אתה מתקרב לשוטר אתה מסתכן שיירו בך. היום הם גזעניים".

היתה לי תחושה שנימה מסוימת של מרירות לא-אופיינית הסתננה לדברים האלה של סמי. "אתמול", הוא אמר, "מישהו סימן למונית שלי לעצור. שוטר שהיה שם עשה לי סימן שאפשר, אבל אז קצין אחר ניגש אל התייר היהודי האמריקאי והזהיר אותו באנגלית (חשב שאני לא אבין), 'הוא לא אחד משלנו'".

בקול עגום אמר סמי: "אני כל-כך עייף מירושלים. כל האנשים שם הם רעים, לא מגיע להם שתהיה להם העיר הגדולה הזאת. צריך לפַנוֹת משם את כולם ולמסור את העיר לאיזה כוח בינלאומי. ואז אלה שירצו לבקר כדי להתפלל שם יוכלו להשתמש בבתים של התושבים לשעבר, אחרי שיהפכו אותם למלונות".

סמי השתתק עכשיו. המשכנו לנסוע בדממה מעיקה, מתקרבים אל נקודת הביקורת הלא-בטוחה, זו שתחליט אם אצליח או לא אצליח להגיע אל נמל התעופה בַּזמן לטיסה שלי. הגבעות כאן נראו כאילו ערפו להן את הראש, עם פסגות ששוטחו כך שיתאימו להתנחלויות. הן היו נמוכות יותר מאלה שעברנו קודם לידן, עם יותר שטחי אדמה פנויים ביניהן.

כשהתחלנו להתקרב למעבר רַנְטיס, שמתי לב שהשטח משני צידי הכביש מעובד עם עצי זית עתיקים. כל האזור היה שייך פעם לפלסטינים. קרני השמש האלכסוניות של אחר-הצהריים האירו את אבן-הגיר, ומין זוֹהַר הציף את ענפי הזיתים והדגיש את הבּוֹהַק הכסוף שלהם. בשדה שמעֵבר להם היו שיחי רותם קוצניים שנָצצו כמו פנסים באור השמש. איך יכולים המתנחלים לטעון שאף אחד לא חי על האדמות האלה לפני שהם באו לכאן, זה באמת לא ייאמן.

ואז סמי שבר את הדממה.

"ובכל זאת כמה מהחיילים האלה שמאיישים את המעברים יש להם לב. חייל אחד שׂם לב שאני מגיע למעבר, נבדק, עובר ונוסע, אחר-כך חוזר, ועוד פעם עושה את אותו המסלול שוב ושוב באותו היום. בסוף הוא שאל אותי אם זה לא מעייף אותי כל זה. הרגשתי שבאמת היה לו איכפת ממני".

ומה אמרת לו?

"לא רציתי שהוא ירחם עלי, אז החזרתי את הכדור אליו, ואמרתי שאם לא הייתי ממשיך לנסוע כל הזמן הלוך ושוב אז הוא לא היתה לו עבודה".

כבר כמעט הגענו. הזמן עבר איכשהו עם כל הסיפורים שסיפר סמי. היינו קרובים עכשיו לכפר רַנְטיס ולנקודת הביקורת – אזור יפה עם גבעות נמוכות, עולות ויורדות כמו גלים. אצלי, החרדה והעצבנות הגיעו לשיא. סמי פצח בטון קליל יותר.

"סיפרתי לך פעם מה עוד קרה ביום ירושלים האחרון? זה היה מראה מהמם. העירייה החליטה לבנות על הר הזיתים מין מעלית כזאת, יותר גבוהה מעגורן. היה לה מין סל כזה שבערך עשרה אנשים יכלו להיכנס לתוכו. הם התרוממו כל-כך גבוה עד שיכלו לראות את כל ירושלים מלמעלה. ואנחנו הסתכלנו על המחזה המדהים הזה מרותקים לבתים שלנו למטה".

 בזמן שהקשבתי לזה, חייכתי לעצמי. ברגע מסוים חשבתי שאולי אספר את הסיפור הזה בהרצאה הקרובה שלי באנגליה. אבל אז הבנתי שאני לא הולך לספר שום דבר לשום קהל בשבוע הבא, כי החיילים שמאיישים את נקודת הביקורת הזאת לא עומדים לתת לי לעבור ואני הולך להפסיד את הטיסה שלי.

בעוד אנחנו מתקרבים למעבר רַנְטיס, חלפה בעיני רוחי כל התמונה. בכמה מילים בודדות, או אפילו בתנועת יד קלה, החייל הצעיר יצביע עלי ויגיד לסמי: "תיקח אותו בחזרה. יש לך מזל שאני לא עוצר אותך. פשוט תיקח אותו בחזרה". זה יהיה כל-כך פשוט, ואני אצטרך לכתוב לכל-כך הרבה אנשים כדי לבטל את האירועים שתוכננו. כל-כך הרבה מאמצים והוצאות, בשביל כלום. פלגי זיעה קילחו לי במורד הגב. יכולתי להרגיש איך הגופייה שלי ספוגה כולה. הבטתי אל סמי, שנשאר שקט ומרוכז. לא הורגש שום שינוי בהתנהגות שלו בזמן שהתקרבנו אל המחסום. ההערצה שלי אליו רק גברה.

 סמי שמר לַסוף את הסיפור הכי טוב והכי מושך. הוא התחיל לדבר, קוטע את קו המחשבות שלי, ואמר: "לספר לך על הפעם היחידה שאיבדתי את המפתחות של המכונית ולא יכולתי להיכנס אליה?"

לא עניתי. הייתי יותר מדי מתוח והעדפתי לשתוק.

הוא המשיך: "הייתי בנסיעה ליד גַ'בַּע. יצאתי מהמכונית כדי לחלץ אנשים מתוך אוטובוס בוער..."

לא היה לו זמן לסיים את הסיפור הזה, אף-על-פי שהוא המשיך לדבר כאילו אנחנו באמצע השיחה הכי טבעית בעולם ולא איכפת לנו בכלל אם יעצרו אותנו.

אבל אני לא הקשבתי עכשיו לסמי. וגם לא היה לי איכפת כבר מה החיילים יחשבו שאנחנו, ואם ייתנו לנו או לא ייתנו לנו לעבור. הייתי מרוכז עכשיו כל-כולי בשלט שהיה מוצב ליד נקודת הביקורת. בהתחלה חשבתי שאני הוזה. הרכבתי את המשקפיים כדי להיות בטוח שאני קורא נכון. היה כתוב בו שהמעבר שמור אך ורק למי שזכאים לכך מכוח חוק השבות של 1950. האומנם הגיעו הדברים עד לידי כך – שהמעבר דרך מחסום יהיה שמור ליהודים בלבד, שהם היחידים הזכאים לכך מכוח החוק המַפְלֶה הזה? רבים מאלה שאותם ראיתי עוברים אכן היגרו לישראל מכוח החוק הזה, השמור ליהודים בלבד, וקבעו את ביתם בגדה המערבית. הממשלה שלהם רוצה לשלול ממני את זכות המעבר כי אני לא זכאי. מה אני צריך לעשות?

הכישוף התפוגג. אני ניצב מול שאלה הרבה יותר גדולה מאשר האם ירשו לי או לא ירשו לי לעבור את נקודת הביקורת. מה הרעיון לטוס את כל המרחק הזה ללונדון כדי לספר לאחרים על אי-צדק בזמן שאני לכוד בהיגיון של הכיבוש עד כדי כך שהאפשרות שאני עלול להיעצר במחסום מכניסה אותי לפאניקה כזאת? האם עד כדי כך התגמדתי אחרי חמישים שנות כיבוש?

הבטתי אל סמי. עכשיו אפשר היה להבחין בבוהק הזיעה על מצחו. גם הוא היה מודאג, אבל החזיק את עצמו. עברנו דרך נקודת הביקורת בשתיקה ידידותית. הוא החזיק מעמד וימשיך להחזיק מעמד כפי שעשה במשך עשרים השנים האחרונות. גם אני לא יכול להרשות לעצמי לנטוש את המאבק ומוכרח לעשות כל מה שאני יכול כדי להביא את הכיבוש הזה לידי סיום לפני שיצליח להצמית את כולנו כליל.

 מאנגלית: מולי מלצר

מתוך הספר "חמישים - סופרות וסופרים מן העולם כותבים על הכיבוש"