רבדי לשון - חיים סבתו לכבוד יום השפה העברית

ההשראה נשמת אפה של היצירה הספרותית היא. אפשר שסופר גדול יכתוב מעשה שהדמויות בו בנויות לתלפיות והסגנון משובח, אבל אם רוח אין בו דומה הוא לעצמות היבשות שראה הנביא יחזקאל בבקעת דורא שמסודרות עצם אל עצמה אבל רוח אין בהם. הדמיון וההשראה הם המעניקים חיים ליצירה, הם הכובשים את לב הקורא, הם המשגעים אותו, והם הטובעים בו חותם. הם המעלים את היצירה אל על למרומי מרומים, והם המורידים את הגיבורים לשאול תחתיות בהעמקה ביצרי מעללי איש.

אבל הנשמה נמצאת בגוף. מערכי לב זקוקים הם למענה לשון. דמיון עשיר והשראה עמוקה לכלי הבעה צריכים. כלי עבודתו של הסופר הוא הלשון. את ההשראה, הדמיון וסיפור המעשה מספר הוא בה, וסגנונה הוא הבונה את עולם היצירה. אבל בל נטעה. הלשון ומטבעה אינה רק כלי עבודה להביע רעיונות. הלשון היא הקובעת את קצב החיים של הסיפור, ואת פעימות הלב שלו. היא המציירת לקורא את רוחו של המספר, והיא המעניקה את היופי המלבב של היצירה. הלשון היא הכנה עליה מרכיב היוצר את היצירה הפורייה.

בכל הלשונות ובכל העמים ובכל התרבויות, האמנים הסופרים והמשוררים כותבים בלשון גבוהה יותר מן הלשון שבני אדם מדברים בה בשווקים, מפני שהיצירה חגיגיות יש בה, ייחודיות ורוממות רוח, אלא אם כן מבקש הסופר להשתמש דווקא בלשון מדוברת. על כן, בכל שירה ופיוט, בין אם עתיק יומין הוא ובין אם חדש, נמצא מלים ושימושי לשון נדירים ומיוחדים שאיש אינו משתמש בהם בשפתו יום יום. אבל בלשון הקודש שאלת רבדי לשון עמוקה ומורכבת היא הרבה יותר. אין כאן רק לשון מדוברת ולשון ספרותית. הרבה יותר מזה יש כאן. רבדים רבדים בנויה לה הלשון העברית. לשון מקרא לחוד ולשון חכמים לחוד, לשון תפילה לחוד ולשון פייטני ארץ ישראל לחוד, לשון פייטני ספרד והלשון הרבנית, לשון הרמב"ם ולשון רש"י, לשון הזוהר ותורת הסוד, לשון החסידות, לשון ספרי יראים, לשון הרמח"ל ולשון המשכילים.

הידע והשליטה ברבדי הלשון העברית למרחביה מעניקים לסופר מבחר ענק לבחור ממנו את אשר הוא מבקש שיוכל להביע בו את דמיונו והגיוניו. באמצעותם יכול הוא לקבוע את מצב רוחו של הקורא, וגם לנהל אתו שיח פנימי סמוי הנובע מרמיזותיו למקורות. לדוגמא, אם יכתוב הסופר: הכריז הרב: אחינו כל בני ישראל שמעו! יקבע בזה את מצב רוח הקורא מפני שהקורא המשכיל יודע שביטוי זה שמור בתפילה להודעה על תעניות וגזירות ושאר צרות ופורעניות. ואם ישתמש בביטוי חגיגי: אבינו שבשמים, ישלח את הקורא למקום אחר. האפשרויות הן בלתי מוגבלות. מלה מן הזוהר סוד ומסתורין תקרין על המעשה כולו, ומשפט של אדמו"ר חסידי שולח לעולמות דתיים עמוקים. באמצעות המלים עולמות שלמים צפים ועולים בראשו של הקורא או של השומע. מי שאוצר המלים שלו עשיר, והוא מדייק בבחירת המלים שהוא משתמש בהן, יכול לקבוע את מצב הרוח של המשפט או של הפסקה כולה, ולעורר באמצעותן רגשות שונים בלב הקורא או השומע.

אבל אליה שמנה וקוץ מכאיב יש בה. העושר הנפלא יכול הוא להיות שמור לבעליו לרעתו. משל למה הדבר דומה, לאישה עשירה סרת טעם שמשליכה עליה את כל תכשיטיה בבת אחת. ערבוב הרבדים יכול ליצור עומס על היצירה, ולהציב אבני נגף וצרורות עד שאינה זורמת לה לדרכה. במקום להעשיר את הקורא יכול הסגנון המרובד מלא הרמיזות להכביד מאוד על תעופתה של היצירה. אם המעברים בין הרמזים הלשוניים אינם טבעיים ליצירה הם יכשילו אותה ויקשרו כבלים לרגליה עד שלא תוכל להתהלך לדרכה. הרבה תלוי כאן ברגישותו של היוצר ובטעם הטוב שלו. אם יגייס בטבעיות מטבעות לשון שטבעו אחינו בית ישראל בכל מקום שהם וישלב אותם בחכמה ביצירותיו יוסיפו לה עושר ואף חן, אם יגבב ביטויים ארכאיים בלא טעם ימאיס את יצירתו, ירחיק אותה מקוראיו ולשונו תישמע כלשון יהירה כמי שמקשקשת בצרור המפתחות ומכריזה בקול גדול: זר לא יבין זאת.

ולא די לה לעברית בכול אלה. לא די לה שהיא בנויה מעיקרה רבדים רבדים, מוסיף על כך שדורות רבים לא הייתה היא השפה שבה דברו בשווקים. לשון התפילה והלימוד הייתה. מוסיף על כך, פיזורם של אחינו בית ישראל בכול ארצות הגולה, שיצר המון שפות של קהילות המעורבות מחייהן ומעולמן  ומשולבות בשפות הלעז שנהגו שם. עד שמליצים היו על בני ירושלים שנהגו לומר את המשפט: חאת ראשו על כביסל וקאל מרסי להשם יתברך. משפט שבנוי מארבע לשונות: הניח ראשו על הכר, ואמר תודה לה' יתברך. כל קהילת יהודים יצרה לה סגנון משלה ואוצר מלים משלה. וכבר עסקו המומחים לכך שלעיתים לשון הקהילה מלא היה בביטויים מן המקרא ומדברי חכמים קדמונים כשפת סתר המובנת רק להם ואינה מובנת כלל לאחרים, ובה שוחחו או כתבו להישמר מגויים חורשי רעה, או להכביד על השלטונות הרודפים אותם. ויש שתלמידי חכמים השתמשו בלשונות מן התלמוד שרק חכמים כמותם יכלו להבין. הביטויים הללו חן מיוחד היה פרוש עליהם. היו הם מעין חידה שעל השומע או על הקורא לפענחה, מלאת רמיזות למבין. יופי מיוחד היה נמשך מהם כאשר עשו בפסוקים או במלים במשמעות אחרת, ואף הפוכה ממקורם.

היהודים במצרים, שם נולדתי, נהגו להשתמש בבטוי "אשכלות", שלווה דרך כלל בתנועת יד, ורמז תמיד לדבר מגוחך. בנוי הוא על המשכו של הפסוק בשירת האזינו: "אשכלות מרורות למו". אם חשדו באדם שהממון הוא המניע את דבריו, היו אומרים: "הם המדברים", עם נענוע של אצבעות שכוונתו שהזוזים מדברים מגרונו של הדובר. אדם שהיה מתלונן, מתאונן ומקונן, היו מגחכים שהוא "מאייך", הרומז למגילת איכה שהיא מגילת קינות. אם הביא מאן דהוא דוגמא מאירוע חריג ורצה להסיק ממנו היו מגיבים: "אחת היא ופרסמה הכתוב", כרומז למדרש חכמינו על שלומית בת דברי שרק היא חטאה עם מצרי ולכן פרסמה אותה התורה. הביטוי: "לא אליכם" הופיע כאשר אדם סיפר על אסון, ואמר לשומעיו המודאגים: "לא אליכם", והוא לקוח מן הפסוק באיכה, "לא אליכם כל עוברי דרך". והשתבש לימים ל"לא עליכם". הביטוי "חרצובות" שימש לדבר קשה ונלקח מן הפסוק בתהלים: "חרצובות למותם". כשאדם עמד לאבד רכושו השתמשו בביטוי: "הלכה חמורך טרפון", הלקוח מן המשנה. מאריך טרחא, שהם שמות של שני טעמי מקרא סמוכים, שימש כביטוי למי שהאריך בדרשה או בחזנות. כלומר הארכה שמטריחה. כבר בירושלמי נאמר: רבי טרפון כשהיו אומרים לו ביאור נאה, היה אומר כפתור ופרח, ביטוי הלקוח ממנורת הזהב, וכשהיה חולק על חידוש שאמרו לו, היה מגיב: לא ירד בני עמכם. הפסוק לקוח מפרשת יעקב ובניו, ונראה שהשימוש בו כאן הוא, בני, כלומר בינתי. גם בפיוטים קדומים אפשר למצוא הרבה רמיזות למבינים.

חסד ה' עלינו גבר, וחזון נביאנו נתקיים לעינינו. נקבצו גלויותינו מארבע כנפות, התערבבו הקהילות זו בזו ואי אפשר כבר להשתמש בשופי בביטויים שהיו ייחודיים לקהילה אחת. לא זו בלבד אלא שפלא נוסף קם לעינינו. הלשון העברית התחדשה לה. מחלצות חדשות לבשה. היא חידשה את השפה העתיקה על כל העומס הכבד שלה בלא שכל המשתמשים בה הם בני בית באותם עולמות, ונתק נוצר בין המדבר לשומע, ובין הכותב לקורא. שניהם דוברים שפה אחת ודברים אחדים אבל אינם שותפים הם בעולמות שהמלים מייצגות כמי שאיש אינו שומע שפת רעהו. הפרשן, השער, וההיכל נתגלגלו למשמעויות חדשות. גם רבו מי שאינם לא במקרא ולא במשנה ולא בתלמוד, והכתיבה העשירה ומרובת הרבדים אף אם נהדרה היא, יכולה היא שתרחיק קוראים רבים שאינם בני בית במהת שבחר להשתמש בו הסופר, והיצירה נהיית בפניהם מעיין חתום. דרך כלל לא יבינו אותה, ואף אם יבינו משהו, לא יטעמו את יופייה, לא ייהנו מעושרה, ויאבדו הרבה מכוונות היוצר.

נמצינו עומדים בין המצרים. מחד גיסא אנו מצרים אם עושר זה ילך לאיבוד, מהסימנים שנתנו חכמים בשוטה שהוא מאבד את מה שבידו. ולמה נשתטה ונאבד אפילו שרטוט אחד מן האוצר הענק שלנו. מבקשים אנו למצוא לכול אחד מהם את מקומו ושעתו לתפארת היצירה ולהשבחת הלשון. מאידך גיסא איך נתגונן מהקשיים המרובים שמנינו, ואיך יבין הקורא את היצירה. איך נשתמש בלשון עשירה ורומזת, ועם זאת הקריאה בה תזרום ותהיה שוטפת. בפער התרבותי הקיים היום בין הקבוצות השונות בישראל האתגר נעשה קשה משנה לשנה. השפה ניזונה מן התרבות ואם החברה לרב תרבותית הפכה איך תדבר אליה?

אמת, היוצר האמתי שמספר מחדרי לבבו לא עומדת שאלה זו לפניו כלל. אין הוא בוחר את המלים. הן נכפות עליו. אין הוא בוחר את גלגולו של המעשה, מעולמו שלו נובע, ומעולמו בלבד. המלים, השורות ומטבעות הלשון צפות לו מאליהן בנביעת השראה בלא שיחשוב כלל על הקורא. רבדי הלשון רבדי נפשו הם. בין עולמות ובין רמיזות הוא שט, וכותב מה שראה בטיולי דמיונו. מה לו אם יהיו לו קוראים אם לאו, מה לו אם יבינו לשרעפיו או לא. הוא, משיח לפי תומו, והמבקש לקרוא יבוא ויקרא, ודי לו במבין.

לסופר זה אין שאלה זו נוגעת כלל, אבל לחכמי הלשון והתרבות אתגר הכתיבה ברבדי הלשון מחריף והולך ומבקש פתרונו. ומי יודע, אולי ורבדי הלשון הם הם שישיבו את הקורא אל רבדי התרבות?

חיים סבתו הוא מחברם של הספרים "אמת מארץ תצמח", "תיאום כוונות", "בואי הרוח", "כעפעפי שחר" ו"בשפריר חביון" שראו אור בהוצאת ספרי עליית הגג