מה לנתן שיפריס ופרשת ילדי תימן החטופים?

דרכי שלי אל הפרשה וגלגולי המחקר שערכתי / נתן שיפריס

לפרשת הילדים הנעדרים התוודעתי בתחילת שנות התשעים, במהלך לימודי בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, זמן קצר לאחר שהשתחררתי משירות כקצין בצה"ל. שמעתי על כך מחברים מקרב יוצאי תימן, שסיפרו לי על מקרים של היעלמות ילדים במשפחותיהם ועל החשד כי מדובר בפשע מימסדי שהושתק. כבן למשפחה שורשית בארץ, וכנכד לאחד ממייסדי תנועת הפועלים הארץ־ישראלית, מיאנתי להאמין כי נבלה כזאת אכן נעשתה בישראל, ויצאתי למסע בעקבות האמת. לאחר מחקר ראשוני חיברתי בשנת 1993 תזכירים בנדון, ואותם שלחתי למאות חוקרים ואנשי ציבור, והחתמתי אישים בולטים על עצומה הקוראת להקמת ועדת חקירה ממלכתית.

כך התוודעתי לרב משולם, וכשפרצו האירועים סביב ביתו ביהוד, הגעתי לשם לראיין משפחות נעדרים, ובהמשך הצטרפתי לגל  המחאה שהוביל. עם חיסולה הכוחני של המחאה, ובהאשמה חסרת כל ראָיה משפטית ששימשתי קצין המודיעין של הרב משולם, סגנו ויד ימינו, נשלחתי לתקופת מאסר בת ארבע שנים. הנה כי כן, בגלל מעורבותי בפרשה הפכתי בעיני "המערכת" באיבחה אחת מקצין מצטיין ומוערך ל"אדם מסוכן ביותר לביטחון המדינה", כהגדרתה...

שלוש השנים שבהן ישבתי בכלא בפועל, 1994-1997, חפפו ברובן לשלב מסירת העדויות בוועדת החקירה הממלכתית (1995-1998). בתיווכם של עורכי־דין הוכנסו אלי לכלא כסדרם הפרוטוקולים של העדויות שנמסרו בדיוני הוועדה בדלתיים פתוחות. וכך, במהלך כל גלגולַי וטלטולַי בכלא – תוך כדי העברות תכופות מבית סוהר אחד למשנהו ומאגף "רגיל" לצינוק – שקדתי על קריאה מדוקדקת של העדויות, על ניתוחן ועל חקירתן. לאחר שיחרורי מן הכלא המשכתי לקרוא "באדיקות" את הפרוטוקולים של הוועדה, עד לסיום שלב העדויות, בשנת 1998. למרות שכבר אז הגעתי למסקנות מוצקות בנוגע לפרשה, החלטתי להמתין עם ניסוחן עד שהוועדה תפסוק את פסוקה, מתוך תקווה קלושה שאולי היא תחשוף את האמת.

בחודש נובמבר 2001, לאחר שהוועדה פירסמה את מסקנותיה, התברר לי סופית שהדו"ח שלה מתכחש לחלוטין לא רק לְמה שעולה בבירור מעדויות משפחות הנעדרים, אלא אף לְמה שמשתמע מרוב עדויות הקולטים. כמו חץ שמשרטטים מעגלי מטרה סביב מקום פגיעתו, הוועדה קבעה כי התנהלותה של המדינה היתה תקינה, היא "עיגנה" את הקביעה הזאת בקריאה סלקטיבית של העדויות ובשימוש בשלל מניפולציות, ו"ביססה" את טענת הפטירה בהצגת תעודות פטירה, אף שלפי החשד כללה הקנוניה להעלמת הילדים זיוף של תיעוד כזה.

מייד עם פירסום הדו"ח התחלתי לכתוב את המחקר הזה, המתבסס ברובו המכריע על עדויות שהוצגו בוועדה, ולצידן על חומר רב נוסף שעיקרו היה לנגד עיני חבריה: כתבות עיתונאיות, ספרי זיכרונות, ראיונות ודו"חות סטטיסטיים. השלמתי את הכתיבה עוד בשנת 2002, אבל ניסיונותי לפרסם את הספר עלו בתוהו, בגלל חוסר עניין ואדישות מצד הוצאות ספרים ואנשי תקשורת שאליהם פניתי.

במרוצת השנים הצגתי חלקים שונים ממנו בהרצאות במוסדות אקדמיים וציבוריים שונים, ובכללם בימי עיון באוניברסיטת בר־אילן וביד בן־צבי, בוועדה המיוחדת לנושא ילדי תימן בכנסת, ולאחרונה בערב עיון במרכז בגין שהוקדש כל־כולו להצגת המחקר, בהשתתפות אנשי אקדמיה בכירים ובמעמד השרה לשוויון חברתי וחברי כנסת נוספים.

לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. רק כעבור כשנות דור בָּשלו התנאים לפירסום המחקר הזה, שעודכן ותפח במרוצת השנים. עם הזמן גם הלכו והצטברו עוד ועוד תלונות על מקרים של היעלמות ילדים, והיום מספרן עומד על 2,050: רשימת השמות של הילדים האלה, המצורפת בסוף הספר הזה, היא כשלעצמה מסמך נוקב וכואב.

יקרא הציבור וישפוט: האם פרשת ילדי תימן היא סיפור תמים של תמותת תינוקות חולים רבים, כגירסת ועדת החקירה הממלכתית, או שמא דו"ח הוועדה טייח פשע של חטיפת תינוקות שיטתית, תולדת תהליך מימסדי שמאחוריו עמדו קולטי העלייה, מוסדות המדינה ואף ראשיה?

נתן שיפריס הוא מחבר הספר "ילדי הלך לאן? פרשת ילדי תימן: החטיפה וההכחשה"