שר הביטחון מגיע לביקור

אסף גברון

"הגבעה", הרומן החדש של אסף גברון, מתאר שנה בחיי המאחז הלא-חוקי מעלה חרמש ג'. הפרק "המילה" מתאר את ביקורו של שר הביטחון במאחז. יהודה נוריאל כתב בידיעות אחרונות: "רומן קדחתני, מצחיק ואלים... ספר נפלא... מגנום אופוס, שנכתב מיומרה ותעוזה של הסיפור הישראלי הגדול." קריאה מהנה!

המילה

סרן עומר לבקוביץ' התעורר מצפצוף השעון המעורר שבטלפון הנייד שלו בדירתו הקטנטנה בירושלים. 05:45. מוקדם. כאב הראש הגיע רגע לפני הזיכרון של הלילה הקודם. יותר מדי בירה, נערה קצרת שיער, סטודנטית בהר הצופים, לומדת משהו מוזר שלא הצליח לזכור, והוא שתה בירה ודיבר על האקסית שלו שעזבה אותו לא מזמן. כשיצאו מהבר, הסטודנטית לא רצתה לבוא לראות אלבומי תמונות.

אחרי מקלחת סידר באצבעותיו את שׂערו הבהיר מול המראה. נימי עייפות אדומים ניבטו מעיניו הירוקות‑אפורות. הכין קפה בכוס תֶרמית, נכנס לג'יפ ונסע לבסיס, אסף את הצוות ופנה למעלה חרמש. הפעלתנות בחמ"ל כבר היתה גבוהה, שמע בקשר. יוני חיכה במאחז, הוא הוקפץ במוצאי שבת ברגע שאושר ביקור השר. יוני עלה לג'יפ והם עשו סיבוב.

"מה זה?" שאל עומר כשראה אנשים פוסעים בשתיקה על הכביש הטבעתי בשעה המוקדמת. "שחרית," ענה יוני. "אבל כמה? אף פעם אין להם מניין." "מלא אורחים," הסביר יוני בקול גרוס ואיטי.

שיירת המכוניות התחילה להגיע קצת אחרי תשע. כותרות העיתונים שהגיש לשר הביטחון עוזרו לענייני התיישבות הכריזו על "התקפלות" של השר מול נשיא ארצות הברית ומאמרי המערכת ליגלגו קלות על ניסיונותיו "להתחנף" ו"לשאת חן" בפני הממשל. בקומנדקר עתיר האנטנות שטיפס לפניהם בכביש הצר והתלול אל הגבעה ישב גיורא, אלוף פיקוד המרכז. כמעט בסוף השיירה, אחרי עוד רכבי אבטחה, הופיעה מכוניתו הארוכה והכסופה של שגריר ארצות הברית בישראל, מילטון וייט. אחרי רכב האבטחה שמאחורי מכונית השגריר הזדנבה שיירה חבוטה, מאובקת ומכוסת סטיקרים מהצד המתבקש של המפה.

רוני עמד על תלולית בידיים שלובות והביט בשיירת המכוניות היוקרתיות. כנראה בגלל עמידתו האיתנה והנישאת מעל ההמון, והצורך התמידי של שר הביטחון להפגין נחישות, הוא מיקד את תשומת ליבו של השר, שיצא מהרכב בדחיפותו המוכרת, הושיט יד קדימה, ולחץ לו את היד באסרטיביות מול הקליקים של המצלמות. ברגע שרוני אמר, "מה קורה, אחי," השר הבין שטעה. לא רק בבחירת יעד הלחיצה, אלא בהערכת עומס החום מחוץ לרכב הממוזג. הוא לבש חליפה ועניבה, ולהוריד אותם בשלב הזה ייראה נמהר, כמו כניעה לתנאים, התקפלות. מצחו התכסה אגלי זיעה, משקפי השמש נותרו איפשהו ברכב ואת כובע המצחייה - שהיה יכול להיות פתרון אידיאלי - קיבל הוראה לא לחבוש באירועים ציבוריים אחרי הפוטו‑אוֹפּ שלא צלח יפה בחודש שעבר בזיקים.

עתניאל עסיס מיהר לברך את ידידו גיורא אלוף הפיקוד, שכמובן לא שכח את משקפי השמש שלו, וזה מיהר להכיר לשר את המתנחל הטיפוסי יותר. "אני שמח שבאת להראות לנו, לכל עם ישראל ובמיוחד לנשיא האמריקאי, שאתה איתנו ולא תיתן יד לעקירת יישובים, אדוני השר," חייך עתניאל, מחזיק בידיו את שוב‑אל הלבוש חולצת שבת לבנה - עתניאל ידע מה נראה טוב ויעורר אהדה בעיתוני המחרת. השר חייך קצרות אל עתניאל וקלט בזווית עינו את הדמות הארוכה של מילטון השגריר מאחוריו, מטה אוזן כדי לבדוק אם תשובת השר למתנחל תואמת את הבטחותיו לממשל. למגינת ליבו, השגריר דיבר עברית.

"בואו, אני אקח אתכם לסיבוב קטן," אמר עתניאל.

השר חיפש בעיניו את העוזר שלו לענייני התיישבות. הביקור לא התקדם כמתוכנן. הוא לא חש שליטה מספקת על התפתחות האירועים. ההליכה עמדה להכביד את החום והזיעה וחוסר הנוחות, והוא לא הספיק להיפטר מהחליפה, מה גם שבינתיים נוצרו בוודאי עיגולי זיעה גדולים על חולצתו התכולה - הוא הרכין מבט כאילו כדי לגרש זבוב מהעניבה ושם לב לצבעה הבהיר - והורדת החליפה תהיה כרוכה במבוכה לא קטנה ועוד הזדמנות לצלמים הציניים לחגוג במדורי הסאטירה ובאתרי האינטרנט. הוא הבחין בעוזר, מלכה, אמנם "אחד משלהם", תמיד לימין המתנחלים ולוחץ לטובתם, ועם זאת עדיין העוזר שלו.

"בוא לפה, מלכה," אמר השר, ומלכה נפנה מלחיצת יד חמה עם עתניאל וחיבוק עם אלעזר פרויד (ישיבת הסדר, מחזור מעליו) כדי להסתודד. הסיבוב הקטן של עתניאל כבר לא יקרה. "מלכה, תמצא לי איזו נקודה להגיד כמה מילים ונעוף מפה. אני נוזל כולי." השגריר התקרב אליו, והשר השתדל לא לגלגל את עיניו באופן גלוי. "מילטון! טוב לראות אותך," הוא חייך, "מה הוציא אותך מהמיטה כל כך מוקדם בבוקר יום ראשון?"

"הא הא," גיחך מילטון. "כנראה שזה באמת חשוב לבוסים שלי." השר, ימינו עדיין בימין השגריר, פרץ בצחוק קולני וטפח בשמאלו על כתף האמריקאי.

"תראה איך הוא מלקק לאמריקאים האלה," לחשה נטע הירשזון לאוזן הקרובה אליה.

"גועל נפש," הסכים ז'אן‑מארק בעלה.

הלאה משם שוחח אלוף הפיקוד עם מ"פ הגזרה עומר לבקוביץ', וזה תידרך את מחלקת התגבור. כתבי עיתונות שאלו את השגריר וייט איזה מסר הוא מצפה לשמוע הבוקר משר הביטחון. "מסר של שלום, ושל התקדמות, במסגרת החוק וההסכמות החשובות שהושגו בין המדינות בחודשים האחרונים," הוא ענה בעברית. שר הביטחון, בגבו אליו ותוך כדי שיחה עם מלכה, שמע את הדברים, וגופו הגיב בגל נוסף של זיעה. כולם הלכו את המרחק הקצר מהרחבה שלפני בית הכנסת, שם עצרו המכוניות ונוצרה ההתגודדות הראשונה, אל גינת המשחקים על שם ממלשטיין. המאבטחים בראש, אחריהם עוזרי המכובדים, המכובדים, הקהל והחיילים. מלכה הורה לשר לעצור לצד נדנדה צהובה. לצידו הסתדרו השגריר וייט, אלוף פקמ"ז גיורא, ובכיר היישוב עתניאל - קליק - זו התמונה שהופיעה למחרת בעיתוני הבוקר: בהירה‑כמעט‑שרופה, שר ביטחון לחוץ ומצמצם עיניים מול שמש גבוהה, אלוף פקמ"ז סמכותי ובטוח במשקפי שמש, שגריר גבוה ושבע רצון, ועתניאל בנינוחות של בעל בית. קרובים מאחור אך מחוץ לטווח המצלמות עמדו העוזר מלכה ועומר לבקוביץ'. יֵהוּא טופף עם קילר הלוך ושוב לצד הגינה, ואחד המאבטחים לא גרע ממנו עין.

"ערב טוב לכולם, סליחה, בוקר טוב," אמר השר. פרצי צחוק נשמעו.

"תתבייש לך!" צעקה נטע הירשזון. "מגיע לכאן בשליחות הנשיא האמריקאי..."

"ששש... תני לו לדבר," אמר מישהו. שני חיילים התקרבו אליה.

"אני לא בשליחות שום נשיא, אני מבקש להקשיב בסבלנות..."

"איזה סבלנות, איך סבלנות כשאתה מוכר את המדינה לזרים ומחנג'ר אותנו ככה?"

"סליחה, גברתי, את תתרכזי בלשמור על החוק ולאמריקאים לא יהיו שום דרישות." הוא הפנה את המבט מנטע הירשזון לנקודה גבוהה יותר, כללית יותר, בהמשך. הוא ראה את גבעות המדבר הלבנות, את הנקיקים של נחל חרמש. "יפה פה," אמר, כמעט בהפתעה. "ואין חולק על זכויותינו במקום. אבל אנחנו צריכים לכבד את החוק. נעשו טעויות, גם על ידי ממשלות ישראל. יש הרבה התנחלויות כשרות אבל יש כאלה שהוקמו במקומות שלא היו אמורים. מה שאני בא להגיד כאן היום" - הוא סקר במבט את הקהל. השמש הצמיחה על מצחו טיפות גדולות. הוא כמעט נחנק מהעניבה. מלכה העביר לו בקבוק מים והוא לגם - "זה שאנחנו נעשה כמה תיקונים. ויהיה לתיקונים האלה מחיר..."

"איך אתה מעיז?" צרחה עכשיו נטע. "איזה תיקונים? מה מחיר? על מה הוא מדבר?"

"גברתי, תני לי לסיים."

"תעזבו אותי!" צעקה הקוסמטיקאית לחיילים שאחזו עכשיו בזרועותיה. בעלה ז'אן‑מארק צעק עליהם בצרפתית והזכיר את השואה.

"חבר'ה, חבר'ה, תנו לה..." ניסה השר, והפנה את מבטו אל האלוף, "גיורא... גברתי, תני לי לסיים. יהיו תיקונים, יהיה מחיר, אבל ממשלת ישראל לא תפסיק לתמוך..." עכשיו נאומו הופרע בנביחות רמות, אדירות, של כלב גדול וכועס בצבע חול.

"ביילין, שקט, ביילין," צעקה גיתית, וניסתה לעצור את הכלב. "ביילין! ביילין!" שר הביטחון הביט בה בגבות מכווצות, ואז לא הצליח להתאפק וחצי חיוך עלה על שפתיו.

"האו! האו! האו!" שאג ביילין ללא הפסקה, אין קול אנושי שהיה מצליח לשאת נאום מעליו, וקונדוליסה הצטרפה אליו בריצה ונביחות עזות, וקילר התחיל לצנוף, והעיזים בחווה של עתניאל במורד הגבעה געו בבהלה, והנאקה של ששון הרימה עיניים סקרניות באזור הש"ג, תוך לעיסה נמרצת של שיחים. אבל ביילין מיקד את הנביחות שלו, כך נראה, באחד החיילים, שהביט בו בחזרה.

"ביילין?" צחק החייל. זה היה יעקובי, שהגיע עם כיתת התגבור מהבסיס בחברון. "ככה קוראים לו? מה יש לו?"

נטע הירשזון, שהחיילים עזבו אותה בהוראת האלוף, חזרה לצרוח, "תתבייש לך, בא לכאן עם השגריר האמריקאי ומדבר על תיקונים. איזה תיקונים? חצוף!!!" בעקבותיה פתחו עשרות תומכי ההתיישבות בשיחות בינם לבין עצמם, תוהים אם השר מבין את משמעות המילה תיקונים.

השר הרים ידיים. לאכזבתו לא יגיע היום למשפט שהיה אמור להיות הסאונד בַּייט שתיכנן בקפידה - משפט קליט ומקורי שיגיע בשיא הנאום שלו ואחר כך יוזכר בכותרות, והשגריר יצטט אותו באוזני מזכירת המדינה שלו, וזו תעביר אותו הלאה לנשיא; משפט שהיה גאה בו במיוחד, כי חשב עליו לבדו. הוא הסתובב והלך לכיוון הרכב שלו, מוקף מאבטחים, מזיע, שלח אצבע לקשר בעניבה שלו ופרם אותה, כבר לא אכפת לו מי יצלם ומה יופיע בעיתון. הוא הוריד את הז'קט והפקיד אותו בידיים של מלכה, רוטן לעצמו בקול שקט.

נטע הירשזון המשיכה לצעוק, והתקרבה אל המכובדים ללא הפרעה. כשעבר השגריר האמריקאי ליד המגלשה, צעקה: "תגיד לנשיא של אמריקה שאין לו סיכוי מולנו כי מלך העולם לצידנו! מה הוא והאמריקאים מבינים בהתמודדות של עם ישראל מול כל הרצחנות הערבית? מי ביקש ממך לבוא לפה? מחליש את עם ישראל שחזר לארץ ישראל אחרי אלפיים שנות גלות ורדיפות ומלחמות ופוגרומים ושואה? אתה מכריח אותנו לזוז מכאן? מכאן, מִשכַּן השם, ארץ אבותינו, מכאן אתה זורק אותנו? ואתה עוד קורא לזה שלום? חוצפה!"

"שמישהו ישתיק את הכלב הזה!" צעק אלוף פיקוד המרכז.

כשהתקרב אליה שר הביטחון, אספה נטע הירשזון ליחה וירקה לכיוונו. היא פגעה באחד המאבטחים שלו. השר ראה את זה, ראה את הרוק נוחת על חולצת המאבטח, סובב את הראש אל נטע, ועל המשפט הבא שסינן מפיו - שלא נקלט באף מצלמה או מכשיר הקלטה למעט מילה אחת שעליה אין עוררין - נחלקו הדעות ונשפכו ליטרים של דיו ונערמו הרים של מילים ופרשנויות בימים ובשבועות הבאים; זה היה הסאונד בייט שצוטט בכל העולם במקום המשפט שהגה.

לטענת נטע הירשזון, שר הביטחון אמר לה: "ברברית חצופה, קישתה! לך ולכל החברים הכלבים שלך, קישתה!"

לטענת מקורבי שר הביטחון, הוא אמר: "ברברית חצופה", ואז פנה אל הכיוון השני ואמר, "קישתה! שמישהו כבר יגיד לכלבים האלה קישתה!"

וביילין וקונדוליסה אמרו: "האו האו האו!!! האו האו האו!!!" וחשפו שיניים.

ואז נפל ליעקובי מכיתת התגבור האסימון: שורת השיניים הנוספת! הפזילה בעיניים! הוא הרבה יותר גדול מהגור שבו טיפל לפני יותר משנה ברחובות חברון, ששלח לדרכו על ההאמֶר שנסע לירושלים, אבל זה הוא, בלי ספק.

"אללה יִסתוֹר!" קרא החייל. "ביילין קראתם לו? אני לא מאמין! בוא הנה, בוא הנה, חמוד. אתה זוכר אותי? זה יעקובי, מהבסיס בחברון." וביילין הפסיק לנבוח, וכישכש בזנבו, ופסע אל יעקובי בראש מורכן וזנב נרגש, והצטנף בחיבוקו, והתמסר לליטופיו, ואחריו קונדוליסה, שמחה ומכשכשת בזנבה, ובעקבות זאת שככה המהומה. המכובדים טיפסו למכוניות השרד, שמייד החלו לנוע ולהעלות אבק ביציאה מהמאחז, והתושבים החלו להתפזר לבתים, והחיילים לבסיסים, והעיתונאים למשרדים. אבל גלי ההדף שעורר ביקור השר, והפרשה שתיזכר לימים כ"פרשת הקישתה" - אלה רק נולדו באותו הרגע, ולא יגוועו זמן רב.