ההר.

"בספרו הראשון, "ההר", אוסף אליו אבנר גליקליך את כל אותם שעירים לעזאזל, שיות לעולה וקורבנות חטאת, מעניק להם שמות הולמים (גדי, איל) ושולח אותם שוב אל מול פני המלחמה החזקה, כמו שעשו מפקדיהם אז, לפני עשרים ותשע שנים." נועה מנהיים

"ההר" הוא סיפורם של לוחמי גולני שנשלחו לבצע את ההסתערות הראשונה, הכושלת, על מוצב החרמון. באור יום מלא, בנחיתות מספרית, ללא מודיעין וללא תגבורת, כשתחושה של חוסר אונים, חוסר מוכנות וחוסר הנחיה אופפת אותם. "ההר" מצטרף ליצירות כמו "תאום כוונות" של חיים סבתו בניסיון לתעד את המלחמה ההיא שבאה עלינו בהפתעה שמתוך מחדל, והוא תאור מדויק עד לפרטי הפרטים הגראפיים והמזעזעים ביותר של מה שהתרחש במהלך קרב אחד, אבוד. אין בו שיח לוחמים ומעט אחוות לוחמים, אבל יש בו תחושת אמת מצמררת, החל מרגעי ההכנות המתוחים והסוריאליסטיים ("קולות שקשוק מתכתיים עלו מכל פינות היער כמו סימפוניה קקופונית לכלי נשק ומקהלת חיילים" עמ' 43) דרך הציניות המרירה שבה מתבונן גליקליך בהוראות היציאה לקרב ("חתיכת חנטריש, אתה לא מבין שאין לו שמץ של מושג מה קורה שם למעלה או מה אנחנו אמורים לעשות בכלל, אז הוא מזבל לנו את השכל עד שתגיע פקודת היציאה?" עמ' 62) וכלה בקרב עצמו, בכל נוראותו המדממת...

אין לגליקליך את היומרה לכווץ את כל המלחמה אל תוך ספר אחד והוא גם איננו מנסה לכתוב יצירת מופת אנטי מלחמתית בנוסח "מלכוד 22". עוצמתו של הספר הזה טמונה יותר מכל בספציפיות שלו. בהתמקדות חסרת הרחמים במערכיו ובזוועותיו של יום אחד, של שעות ספורות. לא לחינם אנחנו פוגשים את הלוחמים בערב הקרב ונפרדים מהם בסיומו. שעות האימה הספורות הללו הן למעשה כל מה שיש לדעת על המלחמה, כל מלחמה: תרכיז של חידלון ומחדל.

עשרים וחמישה לוחמים נהרגו בהסתערות הראשונה על העיניים של המדינה, ואבנר גליקליך איבד, בין השאר, גם את עינו השמאלית. זה מה שקורה, כנראה, כשמסתמכים על הבטחות מתקופת "עין תחת עין".

..."חור עמוק שנפער במרכז הפנים חשף את חללה הפנימי של הגולגולת עד שדומה כי יכול היה לתחוב אגרוף קמוץ עמוק לתוך ראשו על מנת לסתום אותו ולעצור את פרץ הדם שנבע מתוכו בגעישה  אדומה. מוזר, עכשיו התקשה לזכור כיצד נראה. פתאום נתקף רצון עז ובלתי מובן לשחזר את הפנים, להשלימם ולתקנם בדמיונו, לשוות לנגד עיניו את הבעת שביעות הרצון העצמית שמילאה אותם אחרי ששב לזחל"ם ממילוי תפקידו המקצועי. שרידי סנטרו המפוצח נתלו על רצועות עור חרוכות, רופפים ומאיימים לצנוח על פיקת גרגרתו שנסוגה בבהלה למעמקי גרונו מוצף הדם. עצם האף נעלמה מעל פניו וגלגל העין הימנית היה מרוקן מתוכנו, וכל מה שנשאר מחומר העין היה נוזל צמיגי עכור שטפטף
בכבדות בין קילוחי הדם לתוך שרידי הלחי המנופצת, שמתוכה בקעו פיסות עצם מרוסקות. רק עינו השמאלית נותרה שלמה וננעצה בו במבט מבועת ...אפו של אודי היה כה קרוב לפנים המרוסקים עד שכמעט נגע בהם. על כורחו שאב אל תוכו את ריח הדם והבשר הקרוע ואבק השריפה... ביד רועדת ניסה הרופא ההלום להחזיר את עצם הסנטר למקומה, אבל אצבעותיו המרעידות נתקלו בבליל עיסתי חסר צורה שלא תאם במאומה את מה שאמור היה לחוש".