הצטרפו לרשימת הדיוור של מועדון ספרי עליית הגג וקבלו עדכונים במייל
השבוע לפני 55 שנה נפטרה ה"גברת האפלה של הדנא" היא רוזלינד פרנקלין, כימאית ופיזיקאית מן הגיבורות העלומות של המאה ה-20, וסיפור חייה הקצרים הוא מהסיפורים המסעירים ביותר של המדע המודרני.
ב-1953 גילו ג’יימס ווטסון ופרנסיס קריק, מעמיתיה של פרנקלין, את מיבנה הדנ"א - לדעת רבים התגלית המדעית החשובה ביותר במאה ה-20. בעקבות זאת הם זכו לתהילת עולם. בספרו הסליל הכפול (מ-1968), ווטסון התייחס אל "רוזי פרנקלין" בזלזול תהומי - "המקום הטוב ביותר בשביל פמיניסטית הוא במעבדה של מישהו אחר" - אבל הודה ש"היה לה מוח מבריק", ושצילום הרנטגן מס’ 51 שצילמה, אשר נלקח ממנה ללא רשותה וללא ידיעתה, הוא שסלל את הדרך לגילוי מיבנה הדנ"א. ולמרות זאת הם לא טרחו להזכיר את שמה בנאום שנשאו לרגל זכייתם בפרס נובל ב-1962. ופרנקלין, שכבר לא היתה בין החיים, לא היתה יכולה לספר את סיפורה - סיפורה של אשה בעולם של גברים, של מדענית צעירה ומבריקה שמתה בדמי ימיה, בת 37, ומגורשת (כמעט?) מפיסגת היכל התהילה של המדע.
מה בדיוק קרה שם, בין המעבדות השונות, בדרך לגילוי מיבנה הדנ"א? מה ראה או לא ראה כל אחד מעבודתו של האחר? מתי ואיך השתנתה אווירת ה"פייר פליי" הבריטי בין החוקרים ונעשתה למירוץ של תפוס-כפי-יכולתך? איך קרה שדווקא ווטסון וקריק, שבאופן "רשמי" לא עבדו בחקר מיבנה הדנ"א, הם שבנו את הדגם המפורסם של הסליל הכפול, אותן ספירלות-המעתיקות-את-עצמן של מולקולת הדנ"א הנושאת את המסר הגנטי? ואיפה נמצאת בתוך כל המהומה הזאת רוזלינד פרנקלין?